את פעילותה של אגודת חובבי ציון במושבות ארץ ישראל לא ריכז יהודי מתחום המושב אלא דווקא יליד מרוקו שגדל ביפו. איך הגיע אברהם מויאל להיות המוציא והמביא של המושבות הראשונות שהוקמו עבור העולים החדשים ממזרח אירופה? מתברר שהיישוב החדש התחיל עוד לפני העלייה הראשונה

אנשי העלייה השנייה והשלישית שהצטיינו באידאולוגיה לוהטת ובכוח ארגוני האפילו על העלייה הראשונה שחלוציותה לא זכתה להכרה הראויה לה, אולם המספור השגור של העליות (ראו חזקי שהם, "היסטוריה ציונית במספרים", גיליון 106) משכיח לגמרי את העלייה שקדמה לעלייה הראשונה. בין העולים לארץ לפני התקופה שאותה אנחנו מכנים העלייה הראשונה בולט הסיפור שנשכח על אברהם מויאל, גיבור בן המאה ה-19 שתרם רבות להקמתו של היישוב החדש. ד"ר יצחק בצלאל כתב עליו:

אברהם מויאל הוא תופעה נדירה של פעיל ספרדי ברום הממסד הציוני (יצחק בצלאל, 'נולדתם ציונים – הספרדים בארץ-ישראל בציוניות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית', עמ' 136).

אברהם מויאל נולד במרוקו ב-1850. כשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בחיפה, כעבור שלוש שנים עברה ליפו. מאז לא עזב אברהם את העיר, וכבר מצעירותו היה ממנהיגי הקהילה. בארבע שנותיו האחרונות, עד לפטירתו ב-1885, היה שרוי בעשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה. פעילות זו חושפת תמונה לא מוכרת המציגה את תרומתם הגדולה של פעילים ציונים ממוצא מרוקני בימי העלייה הראשונה, עוד לפני שהמלה ציונות נולדה (ראו מסגרת). אברהם מויאל היה הבולט שבהם, על אף שפעילותו הציבורית למען העלייה והעולים הייתה קצרה, שכן הוא הלך לעולמו בגיל 35 בלבד בעקבות סיבוך לאחר פציעה ברגלו.

 

לארץ ישראל

לפי ההיסטוריה המשפחתית שורשיה של משפחת מויאל הם בספרד. לאחר הגירוש נדדו בני המשפחה למרוקו. אחדים מבני המשפחה התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור כבר במאה ה-17 עלו חלק מבני המשפחה לארץ ישראל, אולם לא נמצאו עדויות כתובות לכך.

אהרן מויאל, אביו של אברהם, נולד ברבאט ב-1813 והיה תלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. את תורת המסחר הבינלאומי למד מאביו משה שאליו הצטרף למסעותיו בארצות אירופה כבר בגיל 16. 

בגיל 18 נשא לאישה את סעדה, נערה נאה ממשפחת עמיאל העשירה, והנדוניה שלה הצטרפה לסכום כסף גדול שקיבל אהרן מאביו כדי לאפשר לו להקים עסק משלו. כך היה גם הוא לסוחר בינלאומי והרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות. לזוג נולדו ארבעה בנים – יוסף, אברהם, שלום ואליהו.

כמו אביו סייע גם אהרן לרבנים ולישיבות, ובמיוחד לידידו הרב דוד בן שמעון המכונה צוף דב"ש מהעיר סלה הסמוכה לרבאט שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל.

עוד בטרם מלאו לו ארבעים חש אהרן מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו לעלות ארצה. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שנראתה לרובם דמיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה יחד לארץ ישראל ותקים יישוב משלה.

ההיענות הייתה מפתיעה ורבים החלו למכור את רכושם ולחסל את עסקיהם. ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ בספינת מפרש קטנה. לפי מקורות אחדים היו בקבוצה 180 גברים, נשים וילדים רבים. לאחר שבועות בים סוער, כשהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה קיבלו בשמחה את הבאים, ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה לחיפה.

באמצע המאה ה-19 חיפה הייתה עדיין עיירה קטנה ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל התמקמה בחיפה, אך לא לאורך זמן. האב אהרן היה איש עסקים ממולח ומחושב והבריח עמו הון רב במטילי כסף וזהב ובמטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה ובסביבתה הבינו הוא ועמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שתכננו הוא בלתי אפשרי בתנאים ששררו אז בארץ, וגם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות.

אהרן הגיע למסקנה שייטב לו ולמשפחתו אם יעברו ליפו, שבה התגוררו כבר עשרות משפחות של יהודים מערבים, יוצאי מרוקו. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו, שם הקבילו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג'יר שקדמו להם, ובהם בני משפחות שלוש, בן שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב יהודה הלוי מרגוזה שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. משפחת מויאל אומצה על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות ביקש שלוש ממויאל שיחליפו בתפקיד.