כשהאנגלים תכננו את המרכז העירוני החדש של ירושלים הם יצרו משולש רחובות. האחד נקרא על שם העיר שאליה הוביל, לשני הם קראו על שם המלך ירום הודו, ואילו לשלישי קראו על שם יהודי יקר שהיה ידידו של המושל

 

איפה בירושלים?
מרכז העיר

כשירושלמי יורד העירה הוא לא תמיד שם לב לזה שהוא לא באמת יורד, ואולי טופוגרפית הוא דווקא עולה. הבלבול נוצר בעקבות עִברות לשוני צולע משהו לביטוי האנגלי going downtown שרווח במחוזותינו בימי המנדט הבריטי (ראו מסגרת) וטרם נגוז. רוב הירושלמים גם לא יודעים שלדאונטאון שלהם מלאו בקושי מאה שנה, מה שאומר שבמונחים של עיר קשישה בת 3,000 שנה הוא נולד בסך הכול אתמול בערב אחרי החדשות.

 

המשולש הירושלמי

כל עניין הדאונטאון הירושלמי התחיל ב-1918, זמן קצר לאחר שהאנגלים כבשו את ארצנו מידי הטורקים. העיר הקדושה שנפלה בחיקם גרמה להם לתחושת שליחות אימפריאלית, וזו הובילה להגיית תכנית אב ראשונה מסוגה לירושלים, שכמוה לא נראתה בעיר מאז ימי איליה קפיטולינה. התכנית הציעה, בין היתר, לעקור את מרכז העסקים הראשי – המע"ר – העתיק מאזור שער שכם ושער יפו, ולהזיז אותו מאות מטרים מערבה, אל המרחב שבין שער יפו לשוק מחנה יהודה שוקק המלפפונים. העיקרון שהנחה את רונלד סטורס, מושל ירושלים באותה עת, היה ליצור הפרדה ברורה בין הישן, הקדוש והנוסטלגי – המצוי בין החומות ובסביבתן – לבין החדש, החילוני והמודרני. האנגלים קיוו כי כך ייווצר מרכז עירוני חדש שיאחד עמים ויקרב לבבות, תוך התעלמות עיוורת מכל מה שקרה במזרח התיכון עד אז.

רוב הקרקעות במרחב המיועד לקליטת המע"ר החדש היו שייכות לאנטימוס, נזיר שהשתתף במאה ה-19 במסיבת הנדל"ן המפוארת של הפטריארכיה היוונית שרכשה אז המוני דונמים במרחב ירושלים (ראו מסגרת). אנטימוס ניאות למכור לעיריית ירושלים המנדטורית את אדמות הגן הענק שטיפח לאורך רחוב יפו, וכתוצאה מכך נאלצו עצי הזית המוריקים להתפנות בנימוס לטובת בנייני משרדים מודרניים בני חמש קומות ומעלה. שאר המרחב היה מנוקד בבתים ואף בשכונות קטנות מהמאה ה-19 שהוקמו ללא יד מכוונת כצאן ללא רועה, כחלק מהבלגן העות'מאני שאפיין אז את המזרח התיכון כולו. בתכנית האב האנגלית נמתחו סוף סוף כבישים מסודרים, שורטטו מגרשים, סולקו בתים והוצבו גדרות, והדאונטאון החדש קם והיה.

תכנית המע"ר החדש כללה משולש דרכים מרכזי. הצלע הראשונה שלו היא דרך יפו ההיסטורית, כי למה להמציא משהו חדש לגמרי אם יש לכם כבר כביש עתיק שמתחבר ישר לנמל. לדרך זו חובר בזווית של תשעים מעלות רחוב חדש בשם המלך ג'ורג' החמישי, והעסק הושלם עם רחוב בן-יהודה – גם הוא חדש מהניילונים – שחיבר הכל באלכסון וסגר את המשולש הירושלמי. ירושלמים רבים בטוחים שהשם בן-יהודה ניתן לרחוב רק אחרי מלחמת העצמאות, על חשבון שמו של איזה אציל אנגלי או צלבן שהחזיק בו קודם. זו תיאוריה הגיונית בסך הכל, בהתחשב בכך ששתי מלכות זרות כיכבו במרכז העיר עד קום המדינה – רחוב שלומציון המלכה מסתיר עבר מלכותי אנגלוסקסי ועד 1948 נקרא על שם הנסיכה מרי, והרחוב שעבר גיור לחומרה אל שמה של הלני המלכה, מלכת חדייב הצדקת (ראו טל אילן, "גיור הלני כהלכה", גיליון 70), נקרא תחילה בשמה של מלכת ירושלים הצלבנית מליסנדה. האמת היא שרחוב בן-יהודה נקרא על שמו של מחיה השפה העברית מיד עם חנוכתו בנסיבות מעניינות במיוחד.