עד סוף שנות השלושים היה הנגב מחוץ למפת ההתיישבות היהודית, ולפתע בעשור שקדם להקמת המדינה ידע הנגב תנופת התיישבות והושקעו בו משאבים לאומיים רבים. מה יצר את השינוי הגדול ביחסו של הממסד הציוני למדבר?

מימי ממלכת יהודה ועד למאה העשרים מ לא התיישבו יהודים בנגב באופן קבוע. הרעיון לחדש את ההתיישבות היהודית בנגב עלה לראשונה בשנות השמונים של המאה ה־19, במסגרת הפעילות של חובבי ציון, אך הוא לא הבשיל לכדי מעשה. אמנם הקרקעות בדרום הרחוק היו זולות, אך המחסור במים, איכות הקרקע לחקלאות, הקשיים ברישום אדמות בטאבו והבידוד ממרכזי החיים בארץ ישראל הניאו את המוסדות הציוניים מליזום פעולת התיישבות באזור. בשלהי התקופה העות׳מאנית לא הייתה נוכחות יהודית בנגב, למעט קהילה יהודית קטנה בעזה שהתפרנסה ממסחר ומחקלאות, ומשפחות יהודיות בודדות שהתיישבו בבאר שבע לאחר שהשלטון העות׳מאני הקים אותה ב־1900 כעיר מחוז חדשה בדרום הארץ. ההתיישבות החקלאית התמקדה באותה תקופה בשפלת יהודה והשומרון, מגדרה בדרום ועד זכרון יעקב בצפון, בתוספת יישובים מעטים באזור טבריה וצפת.

 

נדל"ן לאומי

עד להקמת המדינה רוב האדמות שעליהן הוקמה התיישבות יהודית חקלאית נרכשו באמצעות קרן קימת לישראל. קק"ל הוקמה ב-1901 על ידי ההסתדרות הציונית, וזו הגבילה את פעילותה כדי למנוע ממנה לסחור בקרקעות באופן חופשי. קק"ל רכשה קרקעות בכספי תרומות של העם היהודי במטרה להחכיר אותן למתיישבים יהודים לתקופה ארוכה, אך נאסר עליה למכור קרקעות והיא גם נמנעה מרכישת אדמות מיהודים. מנהליה נדרשו לפעול באחריות ולרכוש רק אדמות שאפשר להבטיח את השימוש בהן להתיישבות יהודית. 

במהלך שנות העשרים והשלושים הובאו בפני הלשכה הראשית של קק"ל בירושלים הצעות לרכישת אדמות בנגב, אך לאחר בחינת אפשרויות הפיתוח באזור הוחלט לדחות את ההצעות ולרכוש אדמות בעמקים ובמרכז הארץ במטרה ליצור רצועת התיישבות יהודית רציפה מאצבע הגליל דרך עמק יזרעאל עד למישור החוף. אדמות הנגב, למרות מחירן הנמוך, נחשבו לעסקה לא כדאית בשל התנאים באזור, וכך נותר הנגב מחוץ למפת ההתיישבות. 

היו יהודים שרכשו קרקעות בנגב, אך אלה היו בעיקר אנשים פרטיים מחו"ל שלא התיישבו באזור. משקיעים אלה לא היו נתונים למגבלות של קק"ל ויכלו למכור את הקרקעות הלאה. הגוף הציבורי שסייע למתיישבים פוטנציאליים היה חברת הכשרת היישוב, חברה שנוסדה ב-1909 על ידי ההסתדרות הציונית. הכשרת היישוב רכשה קרקעות להתיישבות והציעה אותן לקק"ל, ואדמות שקק"ל לא הייתה מעוניינת בהן הוצעו לשוק היהודי הפרטי. החברה גם סייעה לפועלים יהודים בהכשרה והעסיקה אותם כשכירים עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם כאיכרים. הכשרת היישוב קנתה מהשבט הבדואי אל-עטאונה 3,200 דונם מאדמות הכפר אל-ג'מאמה שבנגב. ב-1911 היא מכרה את השטח לאגודת 'שארית ישראל' ממוסקבה בראשות יחיאל צ'לנוב. האגודה גייסה כסף מחבריה, קנתה עבורם את הקרקע, הקימה עליה 'מושבת אחוזה' ודאגה לפועלים יהודים מקומיים שעיבדו את האדמה. כשהשטח הניב פֵּרות והפך רווחי עלו בעלי הקרקע ארצה והשתקעו באחוזה מן המוכן. ג'ממה – שנקרא בראשיתו כשמו של הכפר הסמוך – היה היישוב היהודי הראשון בנגב בעת החדשה. בהמשך הוסב השם לרוחמה, על פי נבואת הושע: 

וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱ-לֹהָי (הושע ב', כ"ה).

במלחמת העולם הראשונה התנהלו באזור רוחמה קרבות עזים והמשק חרב. התושבים נטשו והיישוב נבזז על ידי בדואים מהסביבה. ליישוב היה חוב עצום לבנק אפ"ק, ועל כן הפקיע הבנק חלק מהאדמות. במהלך המלחמה ניצל אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל, את יחסיו הטובים עם הממשל העות'מאני והציע לנטוע ברחבי הנגב ובסיני חורשות אשלים ואקליפטוסים בעזרת בוגרי בית הספר ששימשו כפלוגת נוטעים צבאית.