הקונגרס הציוני הראשון בבזל לא סחף אמנם יהודים מפורסמים מרחבי העולם אך הייתה לו הצלחה מסחררת. הדגש שהרצל שם על ההיבטים האסתטיים של הקונגרס הפך אותו למוסד מכובד וממלכתי שאיש בעולם לא יכול היה להתעלם מקיומו

ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' ראה אור בפברואר 1896. הצלחתו של הספר — ואולי נכון יותר לכנותו ספרון — הייתה יוצאת דופן. עשרות עיתונים יהודיים ברחבי אירופה דיווחו עליו, ותוך חודשים אחדים הוא תורגם לאנגלית, לצרפתית, לרוסית, ליידיש, לעברית, לרומנית ולבולגרית. ההצלחה המסחררת שינתה באחת את מעמדו ואת היקף פעילותו של הרצל.

הרצל חשב על פתרון בעיית היהודים באירופה זמן רב לפני שפרסם את 'מדינת היהודים', אך הוא עשה זאת תוך מגע מוגבל למדי עם יהודים שיכלו לסייע לו ביישומו. עם פרסום הספרון יצא שמעו של הרצל למרחוק והוא הגיע ליהודים בכל רחבי אירופה — מרוסיה, גליציה ובולגריה במזרחה ועד צרפת ואנגליה במערבה.

גם לא יהודים גילו עניין בתכניתו ויצרו עמו קשר. הבולט שבהם היה הכומר של שגרירות בריטניה בווינה שקישר את הרצל עם הדוכס הגדול פרידריך הראשון, וזה פתח בפני הרצל את הדרך אל קיסר גרמניה וילהלם השני. בתחילת הקיץ של אותה שנה כבר נסע הרצל לביקור בתורכיה במטרה לנסות לקדם את תכניתו.

 

מנהיג על דעת עצמו

בזכות ספרו הפך אפוא הרצל לאישיות מפורסמת למדי ברחבי אירופה. לפרסום זה היה ייחוד בלתי רגיל משום שהאיש פעל על דעת עצמו, ללא כל סיוע חומרי וללא שמישהו מינה אותו לתפקיד כלשהו. ולמרות שהיה אינדיבידואליסט ופעל בגפו, החלו להתקבץ סביב הרצל אנשים שונים שגילו עניין בהצעותיו. הוא טיפח את מעגל התומכים הזה, כתב להם מכתבים והרבה בנסיעות כדי לפגוש אותם. מתוך מעגל אנושי זה עלה הרעיון לכנס את כלל תומכי הרעיון הציוני באירופה. הרצל התלבט רבות בשאלה האם לקיים את הכינוס הזה, ואם כן — באיזו מתכונת, אולם בסופו של דבר הכריע לקיימו. הוא שלח הזמנות לאישים ולארגונים יהודיים מרחבי העולם וקרא להם להגיע לעיר בזל שבשוויץ בימים א'־ג' באלול תרנ"ז (29-31.8.1897).

בנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס נכתב בין היתר:

שם יספרו לנו אחינו מכל פינות הארץ על דבר מצבם ומגמותיהם, שם יתברר לנו מה התנועה הציונית דורשת ממעריציה. שם תתרכז ותתאחד פעילותנו שהייתה קרועה לכמה גזרים … שם תראינה עינינו קיבוץ גלויות שיאחד את כל הכוחות לפעולה אחת גדולה וכבירה … אוהבים ואויבים מחכים לקונגרס בעיניים כלות, ולכן עלינו להראות לכל כי חפצנו ברור ויכולתנו גדולה … והכל תלוי רק בהשתתפות מרובה של אחינו ברוסיה, ששם רוב מנייננו. אנו מקווים שתדעו את חובתכם ותבואו לאספתנו. באספה יהיה אפשר לדבר עברית. בבזל יש אכסניה כשרה (שלמה אבינרי, 'הרצל', עמ' 123).

הקונגרס הציוני הראשון נערך באולם קונצרטים במועדון העירוני בבזל. מלכתחילה התכוון הרצל לקיים את הקונגרס בעיר השוויצרית כדי לבטא רוח ניטרלית האופיינית לשוויץ. אולם יהודים מרוסיה חששו שהמיקום ייצור בקרב הקהל קישור בין השאיפות הציוניות לבין פעילות מהפכנית, שכן שוויץ הייתה באותה עת מקום מפלט למהפכנים רוסים שהתנגדו לשלטון הצאר הרוסי. בין השאר גם לנין מצא מקלט בשוויץ שנים אחדות מאוחר יותר. כדי לרצות את החוששים החליט הרצל להעביר את הקונגרס למינכן, אולם אז נתקל בהתנגדותם של בני הקהילה היהודית המקומית. השאיפות של הציונים לא היו מקובלות על היהודים הגרמנים. בניגוד לתפיסותיו הבסיסיות של הרצל, האמינו יהודי מינכן באמנציפציה ובשום אופן לא העלו על דעתם ליזום מעבר מגרמניה לארץ ישראל כפי שהציע הרצל ב'מדינת היהודים'. מתוך אמונתם כי הם גרמנים בני דת משה סירבו יהודי מינכן לארח במקומם התארגנות ציונית. הקונגרס שב אפוא לשוויץ, לעיר בזל.

 

בין תאטרון לבית כנסת

הרצל עסק בארגון הקונגרס בלחץ זמן כבד ועם זאת הצליח לעצב אותו בצורה מוצלחת. עיקר דאגתו של הרצל היה לשוות לקונגרס אופי רציני, ממלכתי, מסודר ויעיל. היה בכך ביטוי לשאיפתו להפוך את העיסוק הפוליטי במצבם של היהודים לעניין אסתטי ומרשים ולהרחיק ממנו כל נימה של חובבנות ורשלנות.

הסדר והיעילות קיבלו ביטוי בתחומים שונים: בלשכה המארגנת של הקונגרס עבדו מזכירים ופקידים ששלטו בכל השפות שבהן דיברו המשתתפים; סדר היום של הקונגרס הודפס מראש — דבר הנראה כיום פשוט ומובן מאליו, אך לפני עידן המחשב האישי היה עניין מורכב ויקר למדי; תשומת לב מיוחדת ניתנה לתווית שהוענקה לכל משתתף — צויר עליה מגן דוד כחול בעל שוליים אדומים ונכתב עליה כי הקמת מדינה ליהודים היא הפתרון היחיד לשאלת היהודים; הרצל דרש שכל הבאים לקונגרס יבואו בלבוש מהודר הראוי ליציאה לתאטרון או לקונצרט. הדעת ניתנה גם על יחסי ציבור: עוצבה גלויה מיוחדת, הועברו הודעות לעיתונים והרצל אף יצא ללשכתו של נשיא הקנטון של בזל והזמין אותו לבוא לאחת מישיבות הקונגרס. הפוליטיקאי השוויצרי נענה להזמנה.

לקונגרס הגיעו כמאתיים משתתפים מ־24 מדינות מאירופה ומארצות הברית. רק 69 מהם היו נציגים של אגודות ציוניות והיתר הוזמנו באופן אישי. היו נציגים שהביאו עמם גם בני משפחה, ומאות אנשים נוספים ישבו ביציע והתבוננו במהלך הדיונים. המשתתפים היו ברובם יהודים משכילים בני מעמד הביניים. מנקודת מבט פנים יהודית היה מדובר בהישג מרשים למדי, אולם הרצל לא יכול היה להתפאר בפני עולם התרבות האירופי בשמות מפורסמים רבים. ידידו מקס נורדאו, שהיה באותם ימים סופר ומבקר תרבות רב השפעה באירופה, והסופר האנגלי ישראל זנגוויל, היו הדמויות המפורסמות היחידות ברמה הבינלאומית שהשתתפו בקונגרס.