סיפור יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה הפך סמל לניצחון הרוח היהודית על האימפריה הרומית. עיון במקורות ההיסטוריים חושף פער בין הסיפור התלמודי המנחם למציאות המורכבת, ומעלה אפשרות אחרת להבנת הדרך שבה נולדה עיר החכמים ביבנה

היומרה לראות בהיסטוריה שחזור מדויק ומלא של אירועי העבר חלפה מזמן. היום ברור לכול כי עבודתו של ההיסטוריון מתמקדת ביצירת נרטיב – מעין סיפור מסגרת שבתוכו יוצבו העובדות שאותן הצליח לחלץ מן המקורות, אבל תמיד על בסיסן של השקפות עולם ונטיות לב. ככל שהסיפור מגיע אלינו, לומדי ההיסטוריה, דרך מתווכים רבים יותר – כותבי המקורות והיסטוריונים שחקרו את הנושא לאורך הדורות – הופכת מלאכת ההבחנה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי קשה יותר. ככלות הכול, גם אנחנו הלומדים איננו חפים מהטיות הנובעות מתפיסות עולם ומרגש.

פרשייה היסטורית שבה משתקפת מציאות זו קשורה לימי בין המצרים שבהם אנחנו מציינים וזוכרים את חורבן בתי המקדש – פרשת יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ליבנה.

 

חכם מול מצביא

ערב חורבן בית שני הייתה ירושלים נתונה במצור. הרעב היה כבד, אך איש לא יכול היה להימלט מהעיר הנצורה מפחד הקנאים אשר שמרו על השערים והטילו את חִתתם על תושבי העיר מוכי הייאוש. רבן יוחנן בן זכאי – המכונה ריב"ז – מגדולי חכמי הפרושים, הבין כי המרד נגד צבא רומי נדון לכישלון וכי סיכויי העיר להינצל אפסו. הוא רצה להימלט מהעיר הנצורה ולהציל את מה שעוד אפשר, אך היה עליו לטכס עצה כיצד להתגבר על הקנאים. התלמוד הבבלי מספר כי במפגש חשאי ביקש מאחיינו אבא סקרא, ראש הקנאים, לסייע לו, וזה הגה תכנית מתוחכמת. הוא הציע לריב"ז להעמיד פני מת, והנחה אותו להניח ליד מיטתו משהו מסריח שידמה ריח של גופה.

בהמשך מסופר כי תלמידיו של ריב"ז נשאו אותו בהצלחה אל מחוץ לשערי העיר בתוך ארון כשהוא מתחזה למת. הוא קם על רגליו, צעד אל מחנה הצבא הרומי שהקיף את העיר והתייצב לפני אספסיאנוס, המצביא הרומי שמונה על ידי הקיסר נירון לפקד על דיכוי המרד הגדול ביהודה:

כי מטא להתם אמר: "שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא" [כשהגיע לשם אמר: "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך"] (גיטין נו ע"א).

אספסיאנוס נזף בריב"ז על שקרא לו מלך אף על פי שלא היה קיסר – תואר המקביל למלך – והוסיף כי אם הוא אכן ראוי לתואר זה, מדוע לא התייצב לפניו קודם לכן. ריב"ז השיב כי הקנאים לא אפשרו לו לצאת מהעיר, והסביר מדוע קרא לו מלך:

דקאמרת לאו מלכא אנא, איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך [ומה שאתה אומר לא מלך אני, אמת מלך אתה, שאם לא היית מלך לא הייתה נמסרת ירושלים בידך], דכתיב: "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" (ישעיהו י', ל"ד), ואין אדיר אלא מלך (שם, ע"א-ע"ב).

ריב"ז ניבא לאספסיאנוס שהוא עתיד להפוך לקיסר האימפריה הרומית. השיחה ביניהם המשיכה בדיון אסטרטגי מהי הדרך הראויה לטיפול בירושלים ובקנאים. מיד אחר כך הגיע שליח מרומא ובישר לאספסיאנוס כי הקיסר נירון מת, וכי חשובי רומי רוצים למנותו לקיסר תחתיו. בתמורה לנבואת הקיסרות של ריב"ז העניק לו אספסיאנוס זכות לבקש בקשה לפני שהוא חוזר לרומי:

בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק

[בקש ממני דבר ואתן לך. אמר לו: תן לי יבנה וחכמיה, ושושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק] (שם, ע"ב).

ריב"ז ביקש מאספסיאנוס שלושה דברים – השארת המרכז הרוחני ביבנה כדי שיהווה גרעין להמשך קיומה של היהדות; שימור שושלת הנשיאות של רבן גמליאל המיוחסת לבית דוד; ורפואה לרבי צדוק, מגדולי הדור, שעל פי המסורת צם במשך ארבעים שנה בניסיון למנוע את החורבן.

 

להקדים רפואה למכה

לא מפתיע שהסיפור על יציאת ריב"ז מירושלים בגרסת התלמוד הבבלי התקבע בזיכרון ההיסטורי היהודי. יש בו מסרים המספקים תקווה לעם מוחלש המורחק ממולדתו ומשועבד לאויביו. הוא מוכיח את ניצחון הרוח על הכוח הגשמי והפוליטי; את התגברות החכם היהודי על המצביא הרומי; את ההתבוננות הצופה למרחוק ומאפשרת את הישרדותו ואת נצחיותו של העם היהודי למרות תהפוכות הזמן. מה מסמל את תחייתו המחודשת של העם היהודי בתנאים החדשים שכפה עליו החורבן יותר מיציאה סימבולית מהעיר הנצורה בארון מתים? ההיסטוריון גדליהו אלון תמצת את ההבנה הזו במאמר שפורסם לראשונה בכתב העת 'ציון' בתרצ"ח (1938):

ההשקפה המקובלת אצל החכמים על המשא והמתן בין אספסיאנוס (או טיטוס) ורבי יוחנן בן זכאי אומרת שרבן יוחנן, לאחר שצפה את חורבן ירושלים ושרפת המקדש, ביקש להקדים רפואה למכה, להציל את האומה ותורתה וליסד מרכז רוחני שיבטיח קיומו של ישראל עם כליון שארית עצמאותו המדינית וחורבן מולדתו. לפיכך עמד והלך לו לאספסיאנוס ותבע הימנו את יבנה כדי להחיות בה את היהדות הנהרסת על ידי יצירת מרכז מחודש, שעתיד היה לירש מקומו של מקדש ושל הסנהדרין, ולרפא את האומה המחוצה, לאוששה ולאחדה בתורה ובמצוות. ולפי שהמצביא הרומאי, שלא היה סוֹפן אלא כוח גשמי נגלה, לא ידע להעריך את התוצאות המרובות של המעשה הדל למראית עין שעמד רבן יוחנן לעשות, לפיכך הסכים לבקשתו הצנועה, בלא לחוש שאותה שעה הריהו מאבד בידיים פרי ניצחונו על ידי שהוא נותן לפליט דך ונידח לברוא יהדות חדשה, רוחנית, העתידה לבלות את מלכות רומי המנצחת (גדליהו אלון, "הליכתו של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה", 'מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד', כרך א', עמ' 219).

הסיפור מייחס לריב"ז לא רק תבונה וראיית הנולד, אלא גם עוצמה וכוח בלתי נתפסים. הוא מציב אותו בעמדה של בן שיח מול המצביא הרומי, וכמי שיכול לבקש ממנו בקשות כבדות משקל. בשל כך לא מפתיע שחכמים ביקרו אותו במדרש על שלא עשה יותר למען הצלת העם. לדעתם היה עליו לדרוש את נסיגת הצבא הרומי מירושלים:

קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (ישעיהו מ"ד, כ"ה). איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי.

[קרא עליו רב יוסף, ויש אומרים רבי עקיבא: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל". היה צריך לומר לו שיניח להם בפעם הזאת, והוא סבר – שמא כל זה לא יעשה, והצלה מועטה גם כן לא תהיה (גיטין נו ע"ב).

לא מפליא שאחד משני החכמים שמיוחסת להם הביקורת על ריב"ז הוא רבי עקיבא, שידוע כי תמך במרד בר כוכבא.