כיום כל אחד יכול לגשת לפני פסח לחנות הסמוכה לביתו ולרכוש חבילת מצות שמורות כשרות למהדרין, אולם לא תמיד היה כך. לפני המצאת מצות המכונה נאפו המצות בקהילות ישראל בדרכים שונות, ובקהילות קטנות – בעיקר בעתות משבר ומלחמה – לא תמיד היה קל להשיג את המאכל היהודי השטוח

ערבבו קמח ומים ואפו את הבצק תוך 18 דקות לכל היותר – כך אמרו חכמי התלמוד לפני קרוב לאלפיים שנה – וחיש קל קיבלתם מאפה נטול שאור, הלוא הוא המצה המזוהה כל כך עם החג. אבל שום דבר אינו פשוט כל כך. מצה היא סמל יהודי מובהק מאין כמוהו, אחד המעטים שנותרו, ויהודים בכל מקום ובכל תקופה הפכו עולמות כדי לאפות או להשיג מצות לפסח. על מקומה המרכזי של המצה בחיי היהודים יעידו כתבי יד מאוירים רבים הכוללים איורים של מצות ושל תהליך הכנתן. לא כל מצה ראויה לעלות על שולחן הסדר – חובה עליה להיות כשרה לפסח.

 

כל אחד והמצה שלו

הקמח לאפיית המצות ליל הסדר חייב להיות עשוי מאחד מחמישה מיני הדגן המוזכרים בהלכה: חיטה, כוסמין, שעורה, שיבולת שועל ושיפון. מרגע קצירתם נשמרים הגרעינים כדי לוודא שלא תחדור לתוכם לחות העשויה לגרום להם לתסוס או להחמיץ. לפי המסורת המים המשמשים לעיסה הם מי מעין ולא מי ברז, וכדי לוודא שלא יהיו חמימים, פן יאיצו את תהליך ההתססה, שואבים אותם ערב לפני האפייה ומאחסנים אותם במקום קריר. מים אלה קיבלו כינוי מיוחד – 'מים שלנו' – מלשון לינה, כלומר מים שעבר עליהם לילה.

אפילו למועד המדויק של אפיית המצות יש משמעות. המנהג שהשתמר מדורי דורות הוא להדר ולאפות את המצות בערב פסח לאחר חצות היום. המנהג היה מושרש כל כך עד שבחיבור 'מעשה הגאונים' מהמאה ה-11 מתועד סיפורו של אלמוני שאפה את מצותיו בבוקרו של ערב הפסח ולאכזבתו גילה שההלכה אוסרת עליו להשתמש בהן בליל הסדר. אבל לסיפור יש סוף טוב: שני רבנים חשובים ממגנצא התירו את השימוש במצות אלה בדיעבד, תוך קריאה להימנע מנוהג פסול שכזה בעתיד. מנהג אפיית המצות בערב פסח מתקיים עד היום ומלווה בדרך כלל בשירה ובשמחה, אם כי כיום מקובל שגם מצה שנאפתה זמן רב לפני הפסח כשרה למצת מצווה.

במשך אלפי שנים הוכנו המצות בעבודת יד. כמות מדודה של קמח הונחה בקערה, נוספה לה כמות מדודה של מים, העיסה נילושה לשם קיום המצווה, רודדה לעיגולים אשר ברוב הקהילות חוררו כדי לאפשר למנוע את תפיחת הבצק, לבסוף הוכנסו המצות לאפייה בתנור לוהט. כל התהליך נעשה באווירה של התרגשות, חדווה ורעות, ובתום 18 דקות היו המצות מוכנות.

כל קהילה יהודית הכינה את המצות שלה בצורה שונה מעט. בארצות ערב הכינו מצות עבות ורכות, הדומות במראן ללאפה של היום. המצות נאפו בתנורים שכונתיים שבהם הוטחו עיגולי הבצק לקיר הכבשן, השחימו ונשרו מטה על מצע הגחלים הלוהטות. באיראן היו המצות ענקיות וקוטרן היה קרוב למטר. בעיראק סימנו היהודים את המצות באחת, בשתיים או בשלוש צביטות כדי שיזהו את שלוש המצות המיועדות לליל הסדר. במזרח אירופה הכינו מצות עגולות ודקות, דמויות קרקר, ששמרו על פריכותן שבוע שלם. המצות הרכות של יהודי תימן התיישנו במהירות ועל כן הם אפו מדי יום מצות טריות.

קבוצת יהודים אחת – אנוסים ממוצא ספרדי או פורטוגלי – נאלצה להתמודד עם קשיים אדירים כדי להשיג מצות. במרוצת הדורות הם פיתחו שיטות שונות לאפיית מצות בחשאי מאימת זרועה הארוכה של האינקוויזיציה. ב'ספרד החדשה', כפי שכונתה אז מקסיקו, מצאו אותם מומרים בכפייה פתרון ייחודי לבעיה: הטורטייה – לחם שטוח ודק שלא תופח המיוצר מקמח תירס או מקמח חיטה – היא מרכיב מרכזי בתזונה של ילידי טקסס ומקסיקו זה אלפי שנים. אף כי היו דיווחים על אפיית מצות במקסיקו, על פי רוב נהגו האנוסים לאכול טורטיות בימי הפסח כדי להימנע מאכילת חמץ. לא ברור אם מדובר רק צירוף מקרים, אך הלחם הזה נחשב במקסיקו למאכל מסורתי בימי חג ה'לנט' (תענית) הנוצרי החל בדרך כלל במקביל לחג הפסח היהודי וידוע גם בכינויו 'פן דה סמיתס' – לחם שמי.

 

מצה לכל דורש

בעקבות המהפכה התעשייתית הגרו מאות אלפי יהודים מאזורי פריפריה כפריים במזרח אירופה אל הערים הגדולות, תחילה לערי אירופה ואחר כך גם לערי העולם החדש. מאפיות שכונתיות קטנות לא יכלו עוד לספק את הביקוש הגדול וקצר המועד למצות, ואילו תהליך הייצור ההמוני של מצות נעשה אתגר קל מאוד לתעשייה המתפתחת. ב-1850 לערך הומצאה מכונה לייצור מצות שאפשרה ערבוב כמויות גדולות של בצק בבת אחת. לגרסאות מאוחרות יותר של המכונה הוסיפו שכלולים כמו מיכון תהליכי הלישה והחירור.

הייצור ההמוני גרר פולמוס רבני חריף באשר לכשרותה של המצה התעשייתית, אך גלגלי הקדמה היו בלתי ניתנים לעצירה. מפעלי מזון ענקיים בארצות הברית, ובהם 'מנישביץ', 'הורוויץ מרגרטן' ו'סטרייטס', ייצרו מאות אלפי מצות. המצה התעשייתית קיבלה הכשר מכל הרבנים, למעט הקנאים ביותר, ויש שסברו אפילו כי היא עדיפה בכשרותה על מצות היד. חברת 'מנישביץ' רשמה פטנט על תנור המסוע, פריט מקובל כיום בכל מאפייה מסחרית.

מאחר שללא מצות אי אפשר לקיים את ליל הסדר כהלכתו, וקשה גם להתקיים בלעדיהן במהלך ימי החג, הפכה חלוקת מצות לעניים לנוהג רווח מאוד בקהילות יהודיות. בעתות מלחמה ורעב היו המצות יקרות מציאות במיוחד. ארגון הג'וינט (JDC) הקים מערך הפצה מיוחד שסייע לספק מצות להמוני יהודים עקורים לאחר שתי מלחמות העולם, והוא ממשיך לשלוח מצות למקומות כמו רוסיה, בולגריה וקובה עד היום.

כיום נוהגות קהילות קטנות רבות לייבא מצות ממרכזים יהודיים גדולים כמו ישראל, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, אולם לא תמיד הדבר היה אפשרי, והביקוש למצות בקהילות קטנות יצר לעתים מצבים משעשעים. ניו זילנד היא ללא ספק אחת הקהילות היהודיות הקטנות והנידחות ביותר בעולם, וב-1980 הפתרון שלה לאספקת מצות היה פנייה לחברת הביסקוויטים – הלא כשרה כמובן – 'אולסברוק' שבקרייסטצ'רץ' והזמנת מצות שנאפו במיוחד בהשגחת הקהילה. המצות היו אמורות להישלח לפני חג הפסח גם לקהילות וולינגטון ואוקלנד. כאשר משגיח הכשרות שהיה אחראי על פס הייצור של המצות ב'אולסברוק' עזב התעורר ספק באשר לכשרותן, ואכן ב-1982 התגלו במצות חתיכות של ביסקוויטים ועוגיות.

בישראל, לא רק בני אדם אוכלים מצות. בימי הפסח אפילו בעלי החיים בגני החיות ניזונים ממזון כשר לפסח. מאחר שעל פי ההלכה נאסר לא רק לאכול חמץ בפסח אלא גם להחזיקו, ואיסור זה מעוגן גם בחוקי מדינת ישראל, יש צורך לסלק את כל החמץ מהתפריט של הדיירים בגני החיות. כך למשל הגורילות בספארי ברמת גן, שהורגלו לקבל מדי בוקר פרוסת לחם מרוחה בגבינת שמנת, אוכלות בפסח מצה מרוחה בגבינה. גם הפרימטים ומעלי הגרה האחרים מקבלים מצות כחלק מתזונתם היומית, אם כי בדרך כלל בכמות לא גדולה. פילים, מכל מקום, לא מקבלים מצות.

המצה היא יותר מסתם מצווה; היא הפכה למרכיב חשוב בפולקלור היהודי והיו לכך גם היבטים אמנותיים. בהגדות לא מעטות מופיעים איורים משעשעים, בין השאר של כלבים, בשל הפסוק שנאמר על מכת בכורות: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות י"א, ז'). ב'הגדת יהודה' מהמאה ה-15 נראה כלב קצוץ לשון נכנס למאפייה, ואילו באיור המתאר את בישול קרבן הפסח ב'הגדת וושינגטון' שיצאה לאור ב-1478 נראה כלב מביט בשקיקה על הכבש ומלקק את לסתותיו. ב'הגדת פראג' שהודפסה ב-1526 התוספה בעמוד העוסק באכילת מרור הערה שבה נכתב כי נהוג בעולם כולו שהגבר מורה על אשתו בעת הגיית המלה מרור, כמאמר הפסוק "ומוצא אני מר ממוות את האישה" (קהלת ז', כ"ו).

על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב פסח כדי שטעם המצה יהיה חדש בשעת הסדר, ורבים נוהגים להימנע מכך כבר מראש חודש ניסן. איסור זה מקשה על העובדים במאפיות המצות, ובמיוחד על האופים בערב פסח, בשעה שבה כבר אסור לאכול חמץ. בתלמוד הירושלמי מדגיש רבי לוי את חומרת האיסור של אכילת מצה בערב פסח באמצעות משל: "האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו" (פסחים י', א'). איור בהגדת נירנברג השנייה מאמצע המאה ה-15 ממחיש את הרעיון: אופת מצות כעוסה מורה באצבעה על שני נערים שמסתתרים מאחורי התנור וחוטפים מצות. מתחת לאיור נכתב: "אוכלים מצות בסתר לפני ליל הסדר", ובהמשך מצוטטים דברי רבי לוי.