לעולם טרוריסט בעיני הבריטים – מנחם בגין והבריטים

הבריטים סירבו להשלים עם הפיכתו של מנחם בגין ממפקד מחתרת למדינאי. גם כשמונה לראש הממשלה, ואף כשחתם על הסכמי שלום, בלונדון המשיכו לראות בו את מפקד האצ"ל – הטרוריסט שהנחית מכה כואבת על האימפריה

באביב 1971 הצליחה ידיעה קטנה שפורסמה במדורי החדשות על כוונתו של מנחם בגין לבקר בלונדון להרעיד את אמות הסיפים של הממסד הפוליטי הבריטי. עבור חבר הפרלמנט כריסטופר מייהו – עוזרו של שר החוץ ארנסט בווין בשנות הארבעים – בגין מעולם לא הפסיק להיות אויב האימפריה. הוא פתח במסע צלב תקשורתי ודרש למנוע את כניסתו של מפקד האצ"ל לשעבר לאנגליה. תגובתו של בגין הייתה גאה ובלתי מתנצלת. מייהו ביטא בעיניו מדיניות עבר עוינת שביקשה לחנוק את תקוות העם היהודי בארצו:

הידיעה על ביקורי האפשרי הגיעה לסוציאליסט האנטישמי, עוזרו של בווין, כריסטופר מייהו. אותו חבר פרלמנט מתפאר כי המחתרת העברית דנה אותו למיתה. התפארות שווא. לא היה ולא נברא. מי בכלל התעניין בימים ההם באחד מייהו? אפילו את שמו לא זכרתי … ידיד המרצחים הלזה החל מרעיש עולמות נגד ביקורו של מי שהיה, לדבריו, מפקד האצ"ל … עם שובי הביתה אישרתי כי הייתי מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי, ואם יתברר כי אין בלונדון מידה של רצון טוב לארחני, בחדווה אשאר בארצי. וברוך השם, יש לו ליהודי בימים אלה ארץ משלו, בניגוד לרצונם של חברי פרלמנט מסוימים (מנחם בגין, "הזמנה לבקר בלונדון", 'מעריב', כ"ח בניסן תשל"א, 23.4.1971, עמ' 13).

לבריטים היו סיבות טובות לחשוש מבגין. מ-1944 הוא ניהל מאבק מזוין נגד שלטון המנדט, וזו פגעה ביוקרתה של בריטניה בעיני העולם.

 

עיצובו של מורד

מנחם בגין נולד בשבת נחמו תרע"ג (1913) בבריסק שבבלארוס. אביו, זאב דב, היה מזכיר הקהילה היהודית ודמות מפתח בעיצוב עולמו. הוא נטע בבנו את ערכי הגאווה הלאומית עוד בטרם ידע לקרוא, וסיפר לו כיצד סירב להסיר את כובעו בפני קצין פולני. מעשה התרסה זה עלה לו במכות קשות, אך נחרת בלב בנו כשיעור ראשון בריבונות אישית. בגין למד בחדר ובגימנסיה הממשלתית, וספג את התרבות הקלסית לצד השכלה תורנית וציונית. ב-1931 נסע ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, וסיים את לימודיו ב-1935.

בהשפעתו הכריזמטית של זאב ז'בוטינסקי הצטרף בגין ב-1929 לתנועת בית"ר ובמהרה הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים של התנועה העולמית שמרכזה היה בפולין. הוא לא היה רק נואם בחסד, אלא גם אסטרטג שראה את העננים השחורים מתקדרים מעל יהדות אירופה. ב-1938, בכינוס העולמי של בית"ר בוורשה, חולל סערה כשתבע לשנות את נוסחו של נדר התנועה ולהוסיף את המלים "לכיבוש המולדת". הצעתו – שהתקבלה – העידה כי הבין שהמאבק המדיני מול בריטניה עומד להפוך למאבק מזוין וחסר פשרות.

מלחמת העולם השנייה טלטלה את עולמו של בגין מן היסוד. ב-1939 הוא נמלט עם אשתו עליזה מוורשה המופצצת לווילנה. בסתיו 1940 הוא נעצר על ידי המשטרה החשאית של ברית המועצות – הנקו"ד – באשמת פעילות ציונית אנטי מהפכנית וסיוע לאימפריאליזם הבריטי. בספרו 'לילות לבנים' תיאר את חקירותיו המתישות בכלא, שבהן הפגין עמידות פסיכולוגית. באביב 1941 נגזרו על בגין שמונה שנים במחנה עבודה. הוא הוגלה לפצ'ורה שבצפון מערב רוסיה, שם חווה רעב, קור קיצוני ודיכוי. הוא שוחרר בסתיו 1941 בזכות הסכם שנחתם בין שגריר ברית המועצות בבריטניה איוון מאיסקי לראש ממשלת פולין הגולה ודיסלב שיקורסקי.

זמן קצר לאחר שחרורו התגייס בגין לצבא הפולני של אנדרס שהוקם בברית המועצות, ועם צבא זה הגיע ב-1942 לארץ ישראל כחייל פשוט. בניגוד לחיילים יהודים רבים אחרים, בגין בחר שלא לערוק משורות צבא אנדרס למרות הפצרות חבריו למחתרת. מתוך דבקות בהדר הבית"רי, הכולל ערכים כמו גאווה, דרך ארץ ונאמנות, הוא חש מחויבות לשבועת החייל וראה פסול בעריקה אפילו מצבא זר. בששת החודשים האחרונים לשירותו בצבא שימש כנציב בית"ר בארץ ישראל, ובתקופה זו קיים קשרים עם הארגון הצבאי לאומי – האצ"ל.

רק לאחר שקיבל שחרור רשמי בסוף 1943 נטל בגין על עצמו את הפיקוד על האצ"ל. בז' בשבט תש"ד (1944) הוא פרסם את הכרוז הראשון, ובו האשים את השלטון הבריטי כי בגד בעם היהודי וקרא למאבק פעיל:

נסיק את המסקנות ללא חת. אין עוד שביתת נשק בין העם והנוער העברי לבין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ישראל המסגירה את אחינו בידי היטלר. מלחמה לעם ישראל בשלטון הזה, מלחמה עד הסוף. מלחמה זו תדרוש קרבנות רבים וקשים, אך נלך לקראתה מתוך הכרח, כי נאמנים הננו לאחינו אשר נשחטו ונשחטים, כי למענם הרינו נלחמים ולצוואתם במותם שמרנו אמונים. וזו דרישתנו: השלטון על ארץ ישראל יימסר מיד לידי ממשלה עברית זמנית ('מנחם בגין – ראש הממשלה השישי – מבחר תעודות מפרקי חייו [1992-1913]', עמ' 24).

 

 

אויבים מבית

פעולות המחתרת ערערו את יציבות השלטון הבריטי בארץ. בעת שהצבא הבריטי נלחם באירופה הוא נאלץ להתמודד עם חזית נוספת בארץ ישראל. פעולות האצ"ל תחת פיקודו של בגין היו מקור בלתי פוסק למבוכה ולכאב לאימפריה. המחתרת ביצעה פעולות נועזות, ובהן הפריצה לכלא עכו שהכתה את הבריטים בתדהמה, והתקפות על שדות תעופה ותחנות משטרה. בגין הפך למבוקש, וכדי לחמוק מהמשטרה הבריטית הוא חי במחתרת תחת זהויות בדויות, ובהן הרב ישראל ססובר וד"ר יונה קניגסהופר. הבולשת הבריטית אף הפיצה כרזות 'מבוקש' והציעה פרס כספי עצום בגובה עשרת אלפים לירות סטרלינג על ראשו של בגין.

חשדנות הבריטים כלפי בגין הגיעה לשיאה כאשר סוכנות הביון הבריטית MI5 טענה כי ייתכן שהוא סוכן סובייטי. בלונדון הוא נתפס כזרוע ארוכה של האויב האסטרטגי הגדול ביותר של המערב, והבריטים האמינו כי מטרתו הסופית הייתה להעביר את המזרח התיכון כולו לידי הרוסים. ייתכן כי חשד זה תרם לסירוב הבריטי לראות בו שותף מדיני לגיטימי בתקופת המלחמה הקרה.

פיצוץ מלון המלך דוד על ידי אנשי האצ"ל בקיץ 1946 נחרת בזיכרון הקולקטיבי הבריטי כפשע ברברי (ראו אביחי אברהם, "מחתרת בתוך מחתרת", גיליון 151). המלון שימש כמקום המנהלה של השלטון המנדטורי ושל המפקדה הצבאית. למרות אזהרות טלפוניות – שפרטיהן נותרו במחלוקת עד היום – לא פינו הבריטים את הבניין, והפעולה הובילה למותם של עשרות אנשים. 

הבהלה סביב המעשים שיוחסו לאצ"ל ולתנועת המרי העברי גרמה לכך שאזרחים בריטים שונים פנו למשטרה לאחר שחשבו כי זיהו ברחוב באנגליה את בגין או מי משותפיו.

הפעולה שזעזעה את הבריטים יותר מכל הייתה תלייתם של שני סרג'נטים על ידי האצ"ל בקיץ 1947. בגין הורה לחטוף שני סמלים בריטים ולאיים בהוצאתם להורג כדי לאלץ את שלטונות המנדט לבטל את ביצוע גזר דין המוות שהוטל על שלושה מחברי האצ"ל. לאחר שהשלושה הוצאו להורג נתלו גם שני הסרג'נטים. פעולה זו נתפסה בבריטניה כמעשה אכזרי וכהשפלה לאומית בלתי נסלחת, ובעקבותיה ערך המון זועם פעולות נגד יהודים במקומות שונים באנגליה – נופצו חלונות של בתי כנסת ושל בתי מסחר, חוללו בתי קברות יהודיים ונכתבו כתובות נאצה אנטי יהודיות. חיילים בריטים שהוצבו בארץ התפרעו, היכו עוברי אורח, ניפצו חלונות ראווה ובמהלך האירועים נרצחו חמישה יהודים ורבים נפצעו.

המרדף אחר בגין חרג מהגבולות המקצועיים של איסוף מודיעין כבר בשלב מוקדם והפך למצוד אובססיבי. מתיקי סוכנות הביון שנחשפו עשורים מאוחר יותר עולה כי הבריטים היו משוכנעים שבגין מסוגל להסוות את עצמו כמו זיקית ולהיטמע בכל מקום. בדוח סודי מ-1947 אישר סוכן MI5 כי בגין שינה את חזותו:

זהו האישור הראשון שקיבלנו דרך ערוצים רשמיים לכך שבגין עבר ניתוח בפניו כדי להסוות את עצמו … בגין נקט בתחבולה זו כדי למנוע את זיהויו (TNA, KV/2/2251, 18.2.1947).

הבריטים אף ניסו נואשות לציירו כבעל עבר בשמאל המהפכני, כולל טענות לא מבוססות שלפיהן לחם בשורות הבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים הספרדית.

 

מדינאי ללא מחילה

בעוד שמנהיגים אחרים שהשתתפו במאבקים למען עצמאות מדינתם זכו ללגיטימציה רטרואקטיבית, בגין נותר כלוא בנרטיב הטרוריסט גם לאחר הקמת המדינה ב-1948. עדות מרשיעה לסירובו להניח את נשקו הייתה מעטפת הנפץ שנשלחה לקנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר ב-1952, בעיצומו של המאבק נגד הסכם השילומים. הפעולה הסתיימה במותו של חבלן גרמני שניסה לנטרל את המטען. אף על פי שבגין מעולם לא הועמד לדין בפרשה זו, המודיעין הבריטי טען כי על פי מידע פנימי הוא לא רק ידע על הפעולה, אלא אף הגה אותה בניסיון נואש לעצור את ההסכם שהיה שפל בעיניו. מבחינת הבריטים הייתה זו הוכחה חותכת לכך שראש האופוזיציה בישראל הוא למעשה ראש חוליית חיסול פעילה המפעיל תאי טרור באירופה מתוך משכן הכנסת בירושלים.

בשנות החמישים ביצר בגין את מעמדו כראש האופוזיציה הבלתי מעורער. עבור הבריטים הוא היה לא רק פוליטיקאי עם עבר בעייתי אלא גם אדם המהווה סכנה ממשית בהווה. דוחות סוכנות הביון הבריטית מאותן שנים מעידים כי בלונדון חששו שהרטוריקה שלו תחולל מרד בישראל ואולי אף תצית מחדש את המזרח התיכון.

במאמרים שפורסמו בעיתונות הבריטית עד 1977 הוזכר בגין בעיקר כאחראי לפיצוץ מלון המלך דוד ולתליית הסרג'נטים, ועם חלוף השנים הפסיקו לייחס לו קשרים לברית המועצות. בשנות החמישים נמנעה כניסתו של בגין לבריטניה, כנראה משום שראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל חשש כי הגעתו תעורר מחאה ציבורית ולחץ פוליטי וסבר שזה מוקדם מדי. במכתב שנשלח ממשרד החוץ הבריטי ב-1954 נאמר כי מעבר לפעולות הטרור החמורות שבגין היה אחראי להן, ביקורו עלול לפגוע ביחסי המדינות:

מר בגין הוא כמובן מנהיגו לשעבר של הארגון הצבאי הלאומי שהיה אחראי למעשי הטרור הנוראים ביותר בארץ ישראל בשנות המנדט האחרונות. האצ"ל גם נטל אחריות (בהצהרה שפורסמה בירושלים) על פיצוץ השגרירות הבריטית ברומא באוקטובר 1946. איני יכול להאמין שהציבור הבריטי יקבל בברכה את נוכחותו של מר בגין במדינה זו, ומוזר בעיניי שהוא מבקש להופיע בקרבנו. הוא עומד כעת בראש מפלגת הימין הקיצונית בישראל – חרות … איני חושב שביקור שלו יתרום במשהו לשיפור יחסינו עם הממשלה המתונה הנוכחית בישראל (TNA, HO/382/78/1, 3.11.1954).

ב-21 באפריל 1955 הנחה נציג משרד הפנים את המחלקה לביקורת הדרכונים לדחות את בקשת הוויזה שהגיש עו"ד מקס זליגמן בשמו של בגין בעשרים בספטמבר 1954:

הוחלט כי אין לראות בעין יפה שום בקשה לוויזה מצד בגין, ועל כן מתבקש קצין הוויזות להודיע למר מקס זליגמן כי יש לייעץ לבגין נגד הגשת בקשה לוויזה (TNA, HO/382/78/1, 21.4.1955).

החשש מבגין גבר עוד יותר כאשר בהובלתו התחולל המהפך בבחירות 1977. פתאום הפך המבוקש – שבעיתונים הבריטיים הוגדר כמטען חבלה אנושי – לבעל הבית של מדינת ישראל. ה'דיילי אקספרס' הבריטי לא חסך במלים:

בגין הוא אבי הטרור המודרני, בחירתו היא מתת משמים לאויבי ישראל. עתה יקשה על וושינגטון במאמצי השלום שלה (שרה ליבוביץ-דר, "40 שנה למהפך: כך הפך מנחם בגין ליקיר השמאל", אתר 'מעריב', 13.5.2017).

המהפך לא היה רק פוליטי אלא גם תרבותי. בגין הביא אתו לשלטון את מה שכונה ישראל השנייה, אנשים שחשו דחויים על ידי הממסד המפא"יניקי הישן. למפלגת הלייבור הבריטית הייתה קרבה רעיונית למפלגת העבודה הישראלית, ואילו בגין היה שמרן ובעל זיקה לדת, ולטעמם גם חסר רסן בשימוש בכוח צבאי. לאחר שנבחר השפיעו מטעני העבר על הדרך שבה התקבל בממסד ובכלי התקשורת הבריטיים. סביב הפגישה עם ראש ממשלת בריטניה ג'יימס קלהאן בארבעה בדצמבר 1977 התחוללה מהומה ציבורית, הושמעו איומי פגיעה בבגין, והוגשו בקשות להסגרתו ולהעמדתו לדין. היחסים בין שני ראשי הממשלה אמנם היו טובים יחסית, הפגישה ביניהם הייתה סבירה ובמהלך הביקור נצפו השניים צוחקים יחד, אך משרד החוץ הבריטי והתקשורת תיעבו את בגין.

 

שלום בלי לגיטימציה

מרגרט תאצ'ר השמרנית נבחרה לראשות ממשלת בריטניה ב-1979, ובתקופתה לבש המתח צורה של עימות אידאולוגי חריף. בפגישה בין השניים בלונדון ב-1979 הורגש חוסר הבנה הדדי. תאצ'ר הבהירה לבגין כי בריטניה אינה יכולה לקבל פעולות חד צדדיות המערערות את יציבות האזור. בגין התעלם מהפרוטוקול הדיפלומטי המקובל בלונדון, התעקש לחזור ליסודות ונשא בפניה הרצאה היסטורית ארוכה על זכותו של העם היהודי לביטחון. לאחר הפגישה דיווחה למשרד החוץ על הסתייגותה מבגין:

מהדיון עלה בבירור כי למר בגין אין כל הבנה בהיבטים הרחבים יותר של הביטחון, וכי אין שום יסוד שבאמצעותו אפשר יהיה לשכנעו לשנות את תפיסתו הצרה בעניין (TNA, PREM19/92, Thatcher’s Private Secretary to FCO, 23.5.1979).

לא מעטים הופתעו מכך שדווקא בגין הוא שחתם על הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים בקמפ דיוויד. בעקבות ההסכם זכו מנחם בגין ואנואר סאדאת בפרס נובל לשלום ב-1978. למרות שרבים בעולם ראו בכך את השלמת המהפך – הטרוריסט הפך למדינאי שוחר שלום – יחסם של הבריטים למנחם בגין לא השתנה, ובמובנים רבים אף הוחמר. בגין לא נתפס בעיניהם כפוליטיקאי אמיץ כמו סאדאת, אלא כמנהיג עקשן המונע התקדמות רחבה יותר. העיתונות הבריטית המשיכה להדגיש כי ישראל חייבת לוותר על השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, הטילה ספק בשאיפותיו של בגין לשלום והציגה את ישראל כצד סרבן. לאחר יישום ההסכם גברה הביקורת, בגין הוצג כמי שמכשיל אפשרות להסכמים נוספים, והתעצם הפער בין הישגו המדיני לדימויו השלילי בבריטניה.

שנותיו האחרונות של בגין בשלטון נכרכו בכאב אישי ולאומי. ב-1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הוצג בגין בעיתונות הבריטית כרוצח חסר רחמים. לאחר הטבח בסברה ושתילה פורסמה ב'דיילי טלגרף' קריקטורה המדמה את בגין לפונטיוס פילטוס, נציב יהודה שהורה על צליבת ישו. המתקפות האישיות נגעו בנימים העמוקים ביותר של בגין, שראה עצמו מגן העם היהודי מפני השמדה. הוא חש כי בריטניה מעולם לא סלחה לו על פעילותו לסיום שלטונה בארץ.

מלחמת לבנון הידרדרה למציאות מורכבת וקשה, והביקורת מבית ומחוץ גברה בכל יום שעבר. פטירתה של אשתו עליזה, שותפתו לכל אורך הדרך המחתרתית והפוליטית, הייתה המכה הסופית עבורו. בגין שקע בדיכאון עמוק, מיעט להופיע בציבור ובסתיו 1983 הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים במלים הטעונות "איני יכול עוד". התגובה בלונדון הייתה אנחת רווחה. מערכת היחסים של הממלכה הבריטית עם האיש שהטריד את מנוחתה במשך כארבעה עשורים הגיעה לסיומה. 

בגין נפטר בד' באדר שני תשנ"ב (1992), כתשע שנים לאחר שפרש. הוא ביקש להיקבר בהר הזיתים, לצד חבריו לנשק עולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטיין שהתאבדו בתאם, ולא בחלקת גדולי האומה הממלכתית בהר הרצל. בכך חתם בגין באופן סמלי את המאבק שניהל כל חייו נגד האימפריה הבריטית, והבהיר כי מחויבותו העמוקה היא לאחיו לנשק שהבריטים רדפו ודנו לתלייה.

 

שורשי העוינות הבריטית

ניתוח העוינות הבריטית המתמשכת חושף שלוש סיבות מרכזיות לכך שבגין נותר אישיות לא רצויה במסדרונות השלטון בלונדון. הראשונה קשורה לפגיעה ביוקרה האימפריאלית. הבריטים לא ראו בשלטון המנדטורי בארץ ישראל כוח כובש או קולוניאליסטי. הם תפסו את עצמם כגורם נאור שנשלח מטעם חבר הלאומים כדי לסייע להקמת בית לאומי יהודי, ובמקביל לשמור על הסדר ועל היציבות במזרח התיכון. מנקודת מבט זו, המאבק המזוין של האצ"ל ובגין בראשו לא היה מלחמה לגיטימית לעצמאות לאומית, אלא כפיות טובה כלפי האימפריה אשר העניקה את הצהרת בלפור וסיפקה הגנה ליישוב היהודי. הבריטים חשו פגיעה ביוקרתם המקצועית והצבאית כאשר האצ"ל הצליח להכות בהם שוב ושוב, והדבר הותיר פצע פתוח בזהות הלאומית שלהם כמעצמה עולמית דועכת.

הסיבה השנייה קשורה לסטנדרט המוסרי הכפול שהופעל כלפי התנועה הציונית בכלל וכלפי בגין בפרט. ראיות רבות מצביעות על כך שהבריטים, בדומה לגורמים אחרים במערב, דרשו מהיהודים איפוק ומוסר בהפעלת אלימות צבאית הרבה יותר ממה שהיה מצופה מהערבים. בהחלטתו לצאת למאבק מזוין בשלטון המנדט חצה בגין את הקווים האדומים של ההתנהגות המצופה מבני העם היהודי.

הסיבה השלישית נעוצה בחשש הבריטי המוחשי והמתמשך כי בגין לא זנח באמת את שיטות המחתרת גם כשחבש את כובע המדינאי והשתלב במערכת הדמוקרטית הישראלית. הוא המשיך להצטייר בעיני המודיעין הבריטי כקול נִצי וקיצוני בפוליטיקה הישראלית, הן בהתייחסותו לערבים והן בהתייחסותו לקהילה הבינלאומית. שירותי הביון הבריטיים סברו כי בגין המשיך לעסוק בחיסולים ובפעולות חבלה, וחשדותיהם זכו מבחינתם לאישוש בפרשת דיר יאסין, בהתבטאויותיו נגד השילומים מגרמניה, בהתנגדותו לסיפוח הירדני של יהודה ושומרון שנתמך על ידי בריטניה, ובהתעקשותו כי האצ"ל צדק בדרכי הפעולה שלו.

דמותו של בגין המשיכה להעיב על יחסי ישראל ובריטניה זמן רב לאחר שהמנדט הפך לזיכרון היסטורי רחוק. הבריטים מעולם לא מחלו לבגין על שהכניע את רצונם לשלוט והוביל להקמת המדינה היהודית בניגוד לכל תחזיותיהם האימפריאליסטיות, והוא מעולם לא התנצל על פועלו, גם כאשר המחיר היה נידוי בינלאומי מתמשך ודימוי של טרוריסט נצחי.