ערב מלחמת העולם השנייה הפכה הצלחת יהודים בתעשיית הקולנוע של הוליווד לשאלה פוליטית. מה קרה כשהארי וורנר הוזמן לתת את הדין בסנָט, ואיך הוא בחר להגדיר מחדש את הזהות האמריקאית?

הארי וורנר לא היה אדם נוח לבריות. שנים של עשיית עסקים בהוליווד לימדו אותו שלא לכלות את זמנו על מיזמים שלא יביאו בהכרח להשבחת מוצריו, ולהימנע מכל מפגש שאינו קשור במישרין לתחום עבודתו. את הצלחת התהליך אשר הפך את אולפן הסרטים שניהל ממיזם צילום זניח לאולפן סרטים מוביל הוא תלה במסירות יוצאת הדופן שלו ושל שלושת אחיו – אלברט, סם וג'ק – להפקה רצופה של סרטים טובים ורווחיים. בניגוד למנהלים של חברות הפקה אחרות, מנהל אולפני 'האחים וורנר' השתדל להימנע מאור הזרקורים. התסריטאי הווארד קוך העיד עליו כי

לעתים נדירות בלבד שוחח עם כותבים. הוא דיבר אך ורק עם בנקאים ועם הבורא הכל יכול.

העבודה מאחורי הקלעים תאמה היטב את אופיו של וורנר. הוא אמנם הפך את עסקי הבידור לביתו השני, אך העדיף על פניהם את ביתו הראשון, הבית רחב הידיים שבנה למשפחתו בגבעות בוורלי הילס. אפשר היה לצפות כי הוא יגיב במורת רוח לזימון הלא צפוי להתייצב בוושינגטון ב-1941 לצורך מתן עדות דחופה בפני תת הוועדה המדינתית לקשרי מסחר בסנָט. הוועדה האשימה את חברת 'האחים וורנר' בהפקת סרטים המבקשים לשים קץ לניטרליות של ארצות הברית בשנותיה הראשונות של המלחמה העולמית החדשה. אפשר היה לצפות כי וורנר יתייחס לעדות כחובה לא נעימה שיש לסיימה במהירות כדי שיוכל לחזור בהקדם לעיסוקיו, אולם הוא בחר לנהוג אחרת.

וורנר פעל בנחישות להנמכת חומות הבדלנות שבהן הקיפה את עצמה החברה האמריקאית משלהי שנות השלושים, כאשר סירבה להתערב במתרחש באירופה. בתחום זה הוא סירב לפעול בצללים. פעילותו הגלויה הייתה חריגה בהשוואה להתנהגותו המוכרת ולהתנהגותם של מנהלי האולפנים האחרים בהוליווד, והזכירה את נחישותם של אחדים מגיבורי הסרטים שנוצרו באולפני 'האחים וורנר' בשנות השלושים, כאשר היו בשיא פעילותם. 

 

שורשים בשני נופים

שנות השלושים היו טובות מאוד ליהודים שהקימו את תעשיית הקולנוע בארצות הברית, אך הן היו לא פשוטות ליהדות אמריקה. בשנים אלה שגשגה היצירה ההוליוודית והפכה לחלק בלתי נפרד מהמארג התרבותי האמריקאי. מרגע שפתחו גיבורי הראינוע את פיהם וסרטי הקולנוע החלו לדבר ולשיר, החל גם תור הזהב של הוליווד. הסרטים הפכו רהוטים ומצליחים ונהנו מפופולריות על פני הגלובוס כולו. המשבר הכלכלי שבו הייתה נתונה החברה האמריקאית מאז קריסתו של שוק המניות ב-1929 פסח על תעשיית הקולנוע. הן מצוקת המובטלים והן גרגירי החול מסופת האבק שכיסתה את דרום ארצות הברית בשנים אלה לא שיבשו את פעילותה של מדפסת הכסף ההוליוודית.

השנים שבהן הפכו קברניטי התעשייה ממהגרים חסרי כל לבעלי אחוזות ענקיות בדרום לוס אנג'לס היו גם השנים שבהן הלך והתבסס מעמדה של המפלגה הנאצית בגרמניה. עבור יהודי הוליווד עתידן המתקדר של הקהילות היהודיות באירופה – קהילות שמהן הגיעו ושבהן הותירו קרובי משפחה למכביר – נשא אופי אישי. הם נדרשו לתת דעתם לסוגיית הנאמנות הכפולה שזימנה התקופה המודרנית ליהודים רבים. האם זהותם היהודית קודמת לזו האמריקאית, ובשמה עליהם לרתום את הונם ואת אונם היצירתי לטובת אחיהם, או שכאזרחים אמריקאים עליהם לנתק באופן סופי את חבל הטבור שקשר אותם למולדתם הישנה?

נקיטת עמדה ביקורתית כלפי הפעילות הנאצית גררה אובדן של שוק קוני הכרטיסים בגרמניה. הקפיטליזם הגורף שאימצו המהגרים היהודים הקשה עליהם את הפרֵדה משורת הרווח. בנוסף לחשש מגלי עוינות שיגיעו מעבר לים הם נרתעו גם מרוחות איבה שעלולות היו לנשוב עליהם מארצות הברית עצמה. 

החשש מפני סימונם כלא אמריקאים הפועלים ממניעים הזרים לאינטרס האמריקני הוביל את המנהלים של אולפני הקולנוע מטרו גולדווין מאייר (MGM) ופרמאונט, כמו מנהלי אולפנים אחרים, להימנע מהתבטאות באשר למצב באירופה. ישיבתם על הגדר וסירובם לצאת חוצץ נגד המשטר הנאצי ביטאו חרדה המאפיינת מהגרים מצליחים רבים. הרצון להתערות בארץ היעד סתר את תחושת השייכות לארץ המוצא, והרצון לדאוג למחר לא עלה בקנה אחד עם ההזדהות עם יום האתמול. על רקע עמדה כמעט גורפת זו, בחירתו של וורנר לפעול להנמכתה של חומת הבדלנות רחוקה מלהיות מובנת מאליה.