האמנם נכונה האִמרה 1947 הידועה כי כאשר התותחים רועמים המוזות שותקות? בחינה של פעילויות התרבות בירושלים הנצורה בימי מלחמת העצמאות מגלה כי המוזות מצאו דרכים להביע את עצמן, וכי היה להן חלק גדול ביכולת העמידה שגילו תושבי העיר ולוחמיה

לפי תכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ירושלים הייתה אמורה להיות תחת שלטון בינלאומי, אך שני הצדדים לא ויתרו על העיר, ועד מהרה היא הפכה לאחד ממוקדי הלחימה הפעילים. נתוני הנפגעים מצביעים על חומרת המערכה ועל היקפה. בירושלים ובסביבתה נפלו כשליש מחללי המלחמה כולה, חיילים ואזרחים. כמחציתם נפלו בעיר עצמה, ומתוכם כשישים אחוז היו חיילים וכארבעים אחוז אזרחים. בנוסף לחללים היו גם אלפי פצועים, וכך הפך העורף העירוני של ירושלים לחלק בלתי נפרד מהחזית.

למצור המתהדק וללחימה המתעצמת הייתה השפעה על כל תחומי החיים של מאה אלף תושביה היהודים של ירושלים. כמויות המזון והמים צומצמו וחולקו במשורה, והיה מחסור חמור בדלק ובנפט שהקשה על החימום בחודשי החורף. רבים, בעיקר בשכונות הספר, נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור למקומות מגורים חלופיים שלא תמיד היו מיטביים. ההפגזות הכבדות גרמו לנפגעים רבים בכל חלקי העיר, וכל יציאה מהבית הייתה בגדר סכנה. הלחימה הקשה ביותר החלה בעת עזיבת הבריטים בה' באייר תש"ח, ונמשכה כחודש, עד ההפוגה הראשונה. בחודש זה נהרגו בגזרת ירושלים 316 איש ו-1,422 נפצעו.

לכל תושב הוקצבה מנת מזון שבועית שכללה חמישים גרם מרגרינה, ארבעים גרם גבינה צהובה, מאה גרם גריסים, מאה גרם פולים ו-160 גרם לחם ליום. למבוגרים הוסיפו מאה גרם קפה לשבוע ולילדים מאה גרם אבקת חלב. חולים קיבלו גם ביצה או שתיים.

למרות המצב הקשה התייחסה ההנהגה היהודית לירושלים כבירת העם היהודי. עוד קודם להקמת המדינה כתב דוד בן-גוריון ביומנו:

עם קביעת משטר בינלאומי בירושלים וסביבותיה והפרדתה מהמדינה היהודית אין ירושלים פוסקת להיות לעם העברי מה שהייתה מימי דוד המלך ועד היום הזה – לב עם היהודי ועיר משושו. היא לא נקבעה כבירת המדינה היהודית, אבל הייתה ותישאר לנצח בירת האומה היהודית, מרכז עם היהודי כולו … עלינו להפוך את ירושלים למרכז מדעי, אמנותי, תרבותי וחינוכי ליהדות בעולם כולו … וירושלים תהיה מרכז תולדותיה, רוחה וחזונה של היהדות (דוד בן-גוריון, 'יומן המלחמה – תש"ח-תש"ט' כרך א', עמ' 22-23).

בן-גוריון ייחס תפקיד חשוב לאוניברסיטה העברית:

האוניברסיטה בירושלים תהיה יותר מאוניברסיטה למדינה – היא תהיה האוניברסיטה של האומה, שיש בה יותר מאשר במדינה. והיא תישאר בירושלים לא רק למען חיזוק ירושלים, אלא לליכוד העם בכל התפוצות. בה יהיה מרכז הרוח של העם העברי. כל מוסד ספרותי גדול – הוצאת ספרים רָאשית – ומפעלי תעשייה הקשורים עם מדע שאינם זקוקים לאמצעי תחבורה כבדים – תעשייה אופטית, כימית, ביולוגית, בקטריולוגית – יש לרכז בירושלים (שם, עמ' 249).

כדי לממש ייעוד זה הוא נתן הוראה לא לסגור את האוניברסיטה בשום אופן, ודרש ממפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל לדאוג לתנאים שיאפשרו לסטודנטים לשלב לימודים עם שירות צבאי. מנהיגים נוספים התבטאו באופן דומה באשר לייעודה של ירושלים כמרכז תרבותי ורוחני לעם היהודי. לצורך העמידה בציפיות הגבוהות שתלתה ההנהגה בהמשך פעילויות התרבות בירושלים מינתה בראשית 1948 ועדת ירושלים – שהוקמה על ידי מוסדות היישוב – ועדת משנה לתורה, לתרבות ולמדע ובראשה עמד יצחק בן-צבי.