תל אביב הוקמה כפרבר נינוח של יפו, אך עד מהרה הפכה לכרך גדול ולמרכז החיים ביישוב העברי המתחדש. כדי להבין איך קרה הדבר כדאי להיזכר בסיפורה של שכונת מרכז מסחרי ובסיפורו הנשכח של מייסדה

תל אביב ידועה כמרכז העסקים, השירותים והמסחר של היישוב העברי ובהמשך של מדינת ישראל, אך לא כך היה בראשיתה. בתקנותיה של אחוזת בית נקבע כי היא תהיה עיר גנים. חל איסור מוחלט לפתוח חנויות בשכונה, והיא הייתה אמורה להישען על המרכז המסחרי של יפו. אולם החיים עשו את שלהם. תחילה הוקם קיוסק עירוני, ועוד לפני מלחמת העולם הראשונה היו בתל אביב המתפתחת חנויות לא מעטות.

הפיכתה למרכז עסקים של ממש החלה במחצית הראשונה של שנות העשרים, בעקבות יוזמה פרטית להקמתה של שכונה שנקראה מרכז מסחרי. במרכז השכונה עבר רחוב לוינסקי – היום שוק לוינסקי. לראש העירייה מאיר דיזנגוף היה חלק ניכר במהלך זה, והוא ניהל מאבקים לא מעטים עם היזמים כדי להעניק לשכונה החדשה את חסות העירייה. מרכז מסחרי הייתה אחת משלוש השכונות אשר הוקמו, גדלו והתרחבו ב-1921, כתוצאה ממאורעות תרפ"א (1921) שפרצו ביפו.

בנוסף להיותו ראש הוועד של תל אביב היה מאיר דיזנגוף סוחר ואיש עסקים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הוא מונה לעמוד בראש לשכת המסחר של תל אביב. הלשכה הוקמה בעידוד השלטון הבריטי שביקש לקדם את כלכלתה של הארץ שכבש.

 

היזם

מנחם גילוץ הוא שיזם את הקמתה של שכונת מרכז מסחרי. גילוץ נולד בעיירה פונדיל, בפלך קובנה שבאימפריה הרוסית, היום בליטא, ולאחר לימודיו בישיבה עבר לפולין כדי ללמוד הנדסה. שם נתפס לציונות, הצטרף לתנועת פועלי ציון וב-1904 עלה לארץ, התיישב ביפו ועבד בלשכת המודיעין בניהולו של מנחם שינקין. בהמשך הקים את ארגון ברית הפועלים וניסה לכנס תחתיו את כל פועלי העיר.

ב-1908 הצטרפו גילוץ ואשתו דבורה לאגודת אחוזת בית שייסד עקיבא אריה ויס במטרה להקים שכונה יהודית סמוך ליפו. הוא היה פעיל בוועד השכונה, וב-1910 נבחר לעמוד בראש ועדת הביקורת שלו. בני הזוג הקימו את ביתם במגרש שהגרילו ברחוב אחד העם. גילוץ פתח בכיכר השעון שביפו בית מסחר מצליח ליין ולמשקאות בשם 'פלשתינה', וייצא לחו"ל יינות מארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא ביקש וקיבל אזרחות עות'מאנית כדי להימנע מגירוש למצרים. ב-1917 גורשו מתל אביב כל תושביה, ואז עברה המשפחה להתגורר בנס ציונה.

בסוף 1917 כבש הצבא הבריטי את יפו, ובחנוכה תרע"ט (1918) חזרו בני משפחת גילוץ ברגל מנס ציונה לביתם. חיילים בריטים רבים שהו אז בתל אביב שרוב תושביה גורשו, ועשו בעיר הנטושה למחצה כבתוך שלהם. הוועד שרצה למנוע השתוללות של החיילים אסר על מכירת יין, אך גילוץ, שחנותו הייתה ביפו, מכר יין בסתר גם בביתו. בהמשך הוא קיבל רישיון להקים סניף של חנות היין שלו ברחוב הרצל. העניינים החלו לחזור למסלולם, וב-1920 נבחר גילוץ לחבר בוועד תל אביב. במקביל הוא הקים אגודה של בעלי בתים כדי להגן על זכויותיהם מפני חוק הגנת הדייר, ולעודד בנייה של דירות וחנויות להשכרה במטרה להאיץ את התפתחות העיר.

בספר זיכרונותיו – שפורסם בראשית שנות השבעים, כשנתיים לפני פטירתו – העיד גילוץ כי מיד לאחר המלחמה ביקש להעביר את חנותו לתל אביב או סמוך לה, ולהקים מרכז מסחרי שישרת את העיר המתפתחת. חיזוק לעדותו מצוי גם בדבריו של דוד סמילנסקי, שהעיד בבית משפט השלום העברי ביפו ב-1922 כי כבר בסוף 1920 ניסה גילוץ לשכנע את ועד תל אביב להקים בדרום השכונה מרכז מסחרי, אולם חברי הוועד התנגדו וטענו כי תל אביב צריכה להישאר עיר גנים, וכי אין לה צורך במסחר.

גילוץ המשיך ביוזמה ללא תמיכתו של ועד השכונה. בראשית 1921 הוא נפגש בביתו עם סוחרים יהודים בולטים, ובהם אברהם גולדנברג, דוד סמילנסקי, משה יצחק מטלון וצבי סטרכילביץ, כדי לדון בקשייהם של הסוחרים היהודים ביפו, ובעיקר בדמי השכירות הגבוהים שדורשים בעלי החנויות הערבים. בפגישה הוחלט להקים גוף ייצוגי אשר ירכז את הפעילות ויביא להקמתו של מרכז מסחרי חדש בתל אביב.

בפגישה ההיסטורית דיווח גילוץ כי ניסה לשווא לרכוש קרקעות סביב תל אביב, וכי הוא פועל לרכישת הפרדס של חג' מוחמד שייח' עלי הממוקם מדרום לתל אביב בהמשך לרחוב הרצל. שייח' עלי היה גם סוחר בדים ובשנות העשרים והשלושים הקים אחדים מהבתים המפוארים ביפו, ובהם 'הבית הירוק' שהפך לאחר מלחמת השחרור למטה שירות המודיעין הצה"לי – לימים אמ"ן – ומאוחר יותר לבית הדין הצבאי.