ברחבי העולם פועלים עשרות בתי חולים יהודיים. איך התגלגלו בתי החולים להיות מזוהים עם דת ולמה יהודים היו צריכים בתי חולים נפרדים?

בית החולים המודרני הוא מוסד מקצועי מורכב ומאורגן שעובדים בו אלפי אנשים במקצועות שונים, מרופאים ואנשי סיעוד ועד אנשי מעבדה וטכנאי דימות. זהו מוסד המספק מגוון רחב של שירותי אבחון וטיפול למגוון רחב של חולים ללא הבדל מוצא, גזע, מגדר, דת או לאום, ולכן בן זמננו עשוי להשתומם כשהוא שומע על בית חולים המכנה עצמו 'יהודי'. מה גרם לבתי החולים לזהות את עצמם עם דת או לאום?

 

לארח חולים

מאז שחר האנושות היו מרפאים מסוגים שונים. במשך אלפי שנים הם העניקו טיפול לחולים בבתיהם או במעונו של המרפא. רק החל מהמאה הרביעית לפסה"נ יש בידנו תיאורים על אשפוז חולים במתקנים ייעודיים, בין השאר מתת היבשת ההודית. ביוון העתיקה טופלו חלק מהחולים במקדשים שכונו אָסְקְלֶפְּיון על שמו של אל הרפואה אסקלפיוס, ובשטחי האימפריה הרומית הוקמו מתקנים בשם וָלִֵטודִינריה שבהם שוכנו חיילים, עבדים וגלדיאטורים שנפצעו או שחלו.

למרות זאת, מקובל לומר כי בתי החולים המוכרים לנו החלו עם פועלה של הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטין הראשון שהעניק לנצרות מעמד של דת לגיטימית באימפריה הרומית. הלנה הקימה בקונסטנטינופול בירת ביזנטיון בשנת 331 קסנודוכיום – בית חולים שנועד לתת שירות לכל נזקק. בסוף המאה הרביעית אישה עשירה בשם פָבּיולה הקימה ברומא את מה שנחשב לבית החולים הציבורי הראשון על אדמת אירופה. אב הכנסייה הירונימוס, שהיה פטרונה של פביולה, השווה את בית החולים שלה לאשל אברהם, על שם הכנסת האורחים המפורסמת של אברהם אבינו, ובאופן כללי הסיוע לחולים נחשב מאז לחובה דתית נוצרית.

באנגלית בית חולים נקרא Hospital, ומקור המלה הוא לטיני – Hospes, שמשמעותו אורח או זר. קשר אטימולוגי זה נשמר גם בין המלה הארמית אושפיז, שמשמעה אורח, לבין המלה העברית אשפוז. ואמנם, בתי החולים שנוסדו ברחבי האימפריה הביזנטית, ובהמשך גם באזורים אחרים באירופה שתושביהם התנצרו, נועדו בעיקר לאכסן שליחים וצליינים שרבים מהם היו מגיעים ליעדיהם כשהם תשושים, חולים או חסרי יכולת לשלם עבור שהות באכסניה. המטפלים בהם באותה עת היו בעיקר נזירים חברי מסדרים דתיים שונים, ובמהלך המאות הראשונות לקיומם של אותם מוסדות – שרבים מהם כונו Hôtel-Dieu (בתי הא-לוהים) – הושם בהם דגש על מתן קורת גג, הספקת מזון והענקת סעד רוחני לנשמותיהם של המאושפזים יותר מאשר על ריפוי תחלואיהם הגופניים. מוסד מעין זה שהוקם בעיר הצרפתית ליון ב-542 משרת חולים עד היום.

החל מראשית המאה השמינית הוקמו גם ברחבי האימפריה המוסלמית בתי חולים שכונו בִּימָריסְטן, ובהם ניתן טיפול רפואי לחולים ללא קשר לדתם, למעמדם או להכנסתם. תיאורו של בית החולים הגדול בבגדד במאה ה-12 השתמר בכתבי רבי בנימין מטודלה:

ובנה [מלך בגדד] … פונדקאות לעניים החולים הבאים להתרפאות. ושם כמו שישים חנויות מרופאים, וכולם יש להם בשמים וכל צורכם מבית המלך. וכל חולה שיבוא שם מתפרנס מממון המלך, והם מרפאים אותם ('ספר מסעות של ר' בנימן ז"ל', מהדורת מרדכי בן רבי נתן אדלר הכהן תרס"ז, עמ' ל"ח).

גם בארץ ישראל היו בתי חולים מסוג זה. המפורסם שבהם הוקם בירושלים בשלהי המאה ה-11, ועל פי עדויות היו בו בתקופה הצלבנית כאלפיים מיטות. הוא גדל כל כך עד שלצורך תפעולו נוסד מסדר אבירים מיוחד בשם מסדר ההוספיטלרים שזכה בברכת האפיפיור.

 

התאזרחות

במאה ה-13 החלו גם נזירות להשתתף בפעילות למען החולים באירופה, כדי ליישם את שנאמר באיגרת של פאולוס:

וְיֵשׁ לָהּ עֵדוּת עַל מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים … וְהִכְנִיסָה אֹרְחִים … וְתָמְכָה אֶת הָעֲשׁוּקִים וְרָדְפָה כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב ('איגרת פולוס הראשונה אל טימותיוס' בתרגומו של פרנץ דליטש, ה', 10).

באותה עת היו כבר אוניברסיטאות אחדות שבהן הוסמכו רופאים. לצד בתי החולים הכלליים הוקמו גם מוסדות בשם לָזָרֵטו שייעודם היה מניעת התפשטותן של מגפות. הם הוקמו תחילה לשם בידוד חולי צרעת, ועם התפרצות מגפות הדבר התאימו חלקם את ייעודם לאתגר החדש. שני הסוגים של המוסדות עדיין פעלו בחסות גורמים נוצריים בלבד.

רק בתחילת המאה ה-16, בין השאר בעקבות השפעתה של תנועת הרפורמציה, החלה להתגבש התפיסה שהקמת בתי חולים היא חובתה של העיר או של המדינה לתושביה, ולא רק מעשה צדקה נוצרי. בתקופתו של המלך הנרי השמיני אף פורקו באנגליה מנזרים שפעלו בהם בתי החולים ואלה הוחלפו במוסדות אזרחיים לטיפול בחולים ובפצועים. בסוף המאה ה-18 נדחקו בתי החולים הנוצריים בצרפת בעקבות המהפכה בפני בתי חולים של הרפובליקה, אך על אף השינויים גם במוסדות המדינתיים רוב המטפלות הסיעודיות היו עדיין נזירות. רק באמצע המאה ה-19, בהשפעתה של פלורנס נייטינגל, החל להתגבש המקצוע של אחות מוסמכת שאינה בהכרח חברה במסדר דתי כלשהו, ואף נוסדו בתי ספר חילוניים להכשרת אחיות.

 

מגפה בגטו

במהלך ימי הביניים היו בקהילות יהודיות רבות באירופה בתי הקדש מיוחדים לטיפול בחולים, ויש בידינו תיעוד של בית הקדש כזה בקלן שבגרמניה כבר במאה ה-11. בבתים ייעודיים אלה – שמוקמו תחילה סמוך לבתי עלמין ובהמשך צמוד לבתי כנסת – שוכנו נוודים יהודים עניים שנקלעו לעיירה, שחלקם מן הסתם היו גם חולים, וכן משרתים וחסרי בית מקומיים שנפלו למשכב. מספר המיטות בבתי ההקדש היה קטן, הכספים שנתרמו להפעלתם לא תמיד הספיקו, רמת הניקיון בהם הייתה ירודה, והטיפול גם בחולים שבין אורחי ההקדש הופקד בידי שמשים חסרי כל השכלה רפואית. יהודים ממעמד הביניים הדירו רגליהם ממוסדות צדקה אלה, וכאשר נזקקו לטיפול הזמינו רופא לבתיהם כפי שהיה מקובל אז. במקביל נוסדו בקהילות יהודיות רבות חברות ביקור חולים שדאגו כי חולים נזקקים יקבלו סיוע רפואי. מרבית היהודים – שחיו בקהילות קטנות ומסוגרות – נמנעו מלשלוח את בני משפחותיהם הזקנים, הנכים והחולים למוסדות הציבוריים וטיפלו בהם בבתיהם במסגרת הקהילה.

בספר הרפואה העברי 'אוצר החיים' מספר הרב יעקב צהלון על בית חולים שהוקם ב-1656, במהלך מגפת הדבר שפשתה בגטו היהודי ברומא. המגפה נמשכה תשעה חודשים וגבתה את חייהם של כ-800 יהודים, שהיו כעשרים אחוז מתושבי הגטו. מנסיבות הקמתו של בית החולים אפשר גם להבין את הצורך שהיה בו: ליהודים, שחויבו כמאה שנה קודם לכן להתגורר ברובע סגור משלהם, לא ניתנה אפשרות לשלוח את חוליהם לבתי חולים שהיו ממוקמים בחלקיה האחרים של העיר:

ואז נאסרו היהודים מלילך חוץ לגטו סביב העיר כמנהגם, ובאו ב' חשמנים בתוך הגטו להכין מקום הגון לעשות שם לזרטו לשים שם כל החולים להבדילם מאחרים כדי שלא יידבק הדבר בהם. וציוו שהמקום מוכן לעניין זה יהיו הבתים בתוך הנהר סמוכים לשער הגטו הנקרא שער הגשר, ושם יהיו סגורים עד רפואתם … וגם מינו רופא אחד גוי שיעמוד סגור בגטו עם יהודים לראות מי שהיה לו חולי הדבר מוליכו ללזרטו הנ"ל. ושם היה עומד עם החולים הנשלחים שם הרופא כבוד מורנו רבי שמואל גבאי ישמרהו צורו ויחיהו ועם אביו צירוסיקו [מנתח] … ונחלקו כל הבתים לג' חלקים, ובכל חלק נתמנה רופא אחד יהודי … וכך היה המנהג. היה הרופא יהודי הולך לבקר החולה, ואם יראה בו סימני הדבר, כגון קארבונקולו [מורסה] שחור או בובני [סימן לדֶבר] בין ירכיים עם קדחת במקרים רעים, ובפרט היה לו לשון לבן כשלג, אז היה מגיד לרופא גוי ובא לראותו. והיה מצווה שיוליך המיטה למקום הנ"ל של לזרטו ביד הרופא כבוד מורנו רבי שמואל גבאי ז"ל, ואם לאו יעמוד בביתו ושם יתרפא (יהושע ליבוביץ, "על מגפת הדבר בגטו של רומא", 'דבר', ה' באדר ב' תש"ג, 12.3.1943, עמ' 4).

מדובר היה אפוא בבית חולים (לזרטו)  גדול שכלל שלושה מבנים שונים, ובכל אחד מהם עבד לפחות רופא יהודי אחד. יחד אתם היה גם רופא נכרי מטעם העירייה. הרב צהלון מתאר ויכוח שהיה לו עם הרופא הנכרי באשר לאבחנה של חולה ששניהם בדקו:

ובאותו זמן קרה לי שחולה ששמו שבתי כהן ז"ל חלה בקדחת והיה לו כמו בועא בין ירכותיו וחשבתי אני שלא היה בובני. ואחר שמת אמרתי שלא מת מחולי הדבר, והרופא הגוי אמר שהיה בו דבר מפני שראה הבועא הזאת בין ירכותיו. ואני אמרתי שזה היה ארניאה ]הֶרְנִיה – בקע[ של בני מעיים ולא בובני, והייתה מחלוקת גדולה, וזה כדי להסגיר הבית כמנהג מי שמת מחולי הדבר. מה עשו? הוליכו הפגר לרופאים גויים, וחתכו שם באותו מקום וראו שהיה כדבריי ולא היה בובני כדברי הרופא גוי, וניצלתי וברוך פודה ומציל (שם).