חיילי הצנחנים שלחמו בצידון איבדו בקרב חברים אחדים, ובהם דני ברנר, חייל דתי מרחובות. יומן מרגש שנכתב במהלך הקרבות מספר על משפחה יהודית שפגשו החיילים בעיר תוך כדי כיבושה. בזכות המשפחה התגלה ספר תורה עתיק שהוסתר בלב הקסבה. הספר הובא ארצה ונתרם לזכרו של דני

כשאנחנו עוברים במרכז הקסבה, ליד המזח והגשר המוביל למנזר הצלבני, אנחנו מזהים גבר מרכיב משקפיים עם שערות חומות, אינטליגנט הוא נראה לנו מרחוק. עוצרים את הנגמ"ש ונדהמים לשמוע: שמי יצחק הלוי, כל המשפחה שלי גרה בתוך הקסבה, מה לעשות? אנחנו עוצרים את הפעילות. עולים אתו לבית. שם גרים דודתו, שתי בנותיה, סבתא וילד קטן. כולם יהודים … נודע לנו מהמשפחה שבאחד הבתים היה פעם לפני שנים בית כנסת בצידון. הראנו להם מפה שלנו והם נתנו לנו מיקום משוער. לדעתם במקום יש ארון קודש וספרי תורה עתיקים המכוסים בקיר עץ שמודבק לקיר … יש לי פתאום רצון עז לעשות מבצע ולמצוא את ספר התורה ולהעביר אותו ארצה לבית הכנסת שבו היה מתפלל דני ברנר, הדתי שנהרג בקרב על הצומת. נחיה ונראה.

את הדברים האלה כתב ביומנו רב סרן במילואים רפי גיל, סמג"ד גדוד 7056 של עוצבת נשר – חטיבת המילואים של הצנחנים בפיקוד צפון – ביום החמישי של מלחמת לבנון. המלחמה פרצה כמבצע מוגבל בשם 'שלום הגליל', שנועד להסיר את האיום של ארגוני הטרור הפלשתיניים – בעיקר פתח' ואש"ף – שהשתלטו על לבנון בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה במדינה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. ביום שישי, ארבעה ביוני 1982, פתח חיל האוויר במבצע ערצב 19 – מהמוצלחים שבמבצעים האוויריים בהיסטוריה – ובמהלכו השמיד את מערך הסוללות של טילי הנ"מ שנועדו להגן על צבא סוריה והפיל עשרות מטוסי קרב סוריים. מבצע שלום הגליל החל יומיים אחר כך, בשישה ביוני, עם פלישת כוחות צה"ל ללבנון. הצבא נע מדרום לצפון לאורך ארבעה צירים – חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית של נהר הזהרני ובקעת הלבנון. חטיבת הצנחנים, מלווה בכוחות שריון, הונחתה מהים צפונית לנהר האוואלי וניתקה את הקשר בין מפקדת פתח' בבירות לבין ריכוזי המחבלים בדרום לבנון.

 

 

אש תופת

גדוד 7056 גויס למילואים בשבת, ובערבו של יום ראשון כבר חצה בראש החטיבה את הגבול. למחרת נכנסה החטיבה לצור וכבשה את העיר הלבנונית העתיקה בקלות יחסית. אלפים מתושבי העיר התפנו לחוף הים שעליו נפרס דגל ענק של הצלב האדום. ביום שלישי עם שחר המשיכה החטיבה לנוע צפונה לאורך ציר החוף בואכה צידון. ביומנו מתאר רפי גיל את הקשיים הכרוכים בהנעת חטיבה שלמה בין אלפי כלי רכב צה"ליים שגדשו את הצירים.

בפאתי צידון נתקלו לראשונה כוחות הצנחנים והטנקים בהתנגדות חזקה של המחבלים שהמטירו עליהם אש תופת מנשק קל ומטחים של טילי נ"ט. מאש זו נפצעו – לראשונה במלחמה – חיילים אחדים, ובהם צוותו של אחד הטנקים שנלוו לגדוד, שנפגע מטיל אר-פי-ג'י. חיילי הצוות קפצו ממנו בוערים, ובקיש, הרס"פ הוותיק של פלוגה ג', אחז בהם ועם לוחמים נוספים משך אותם אל תוך אחד המבנים, שם קיבלו טיפול ראשוני.

הכניסה לעיר התעכבה בשל אש חזקה שהומטרה על הכוחות מכיוון הכיכר המרכזית, כיכר רחבת ידיים המוקפת בבניינים גבוהים. מכיוון שלא ניתן לכבוש את הרחובות המרכזיים של צידון בלי להשתלט קודם על הכיכר המרכזית, קיבלה פלוגה ג', בסיוע הסמג"ד רפי גיל, הוראה לעקוף את זירת הקרב דרך הפרדסים שלצד העיר ולהשתלט על הבתים החולשים על הכיכר. "תוך כדי חציית הפרדסים נפתחה עלינו אש של כוחותינו, כי לא כולם עודכנו במהלך והיה מי שחשב שאנחנו מחבלים. רק במזל אף אחד מאתנו לא נפגע", סיפר אחד הלוחמים. לאחר שחצו את הפרדסים והתמקמו בשולי הכיכר מאחורי מבנים אחדים, החל נעם ווזנר, מפקד הפלוגה, לחצות את הכיכר בראש הלוחמים ולנוע בריצה לעבר הבתים הגבוהים שבצדה השני. ברגע שיצאו הצנחנים מאחורי המחסות ניתחה עליהם אש תופת. נעם המשיך לנוע תוך ניסיון לאתר את מקורות הירי. "ירו עלינו מכל הכיוונים ולא היה לנו מושג מאיפה באה האש", סיפר לימים בקיש הרס"פ. "נעם כבר חצה עם חלק מהכוח את רוב הכיכר, ואז נהרג דני ברנר וגם האר-פי-ג'י שהחזיק נפגע. גררנו אותו תוך כדי ריצה לצד השני של הכיכר".

הפלוגה פוצלה. שתי מחלקות בפיקוד המ"פ נעם מצד אחד של הכביש, ומחלקה נוספת בפיקוד הסמג"ד בצדו השני. בקרב עיקש ואכזרי מחדר לחדר טוהרו חלק מהבתים, אולם עם רדת החשכה נותרה הפלוגה מפוצלת לשני כוחות ומנותקת משאר הגדוד, והחיילים התארגנו להגנה היקפית. צלפים מחבלים שנותרו בבניינים הגבוהים שמסביב מנעו תנועה בכיכר, והמ"פ לא הסכים שיצא כוח לחלץ את גופתו של דני ברנר וחייל נוסף שנפצע ברגלו מחשש שהכוח יפגע גם הוא. רק בבוקר הגיע טנק, גופתו של דני הועמסה עליו ופונתה לאחור. כל הלילה ניסו המחבלים להתגנב ולפגוע בלוחמים, אולם הללו הצליחו לעבור אל הלילה בשלום. עם שחר נמשך טיהור הבתים בסיוע הפגזות של טנקים, ארטילריה ומטוסים, שהחריבו למעשה את הבתים הגבוהים שהקיפו את הכיכר. את שקרה לאחר מכן מתאר גיל ביומנו:

לפתע פוזרו על ידי מטוסים מיליוני כרוזים והרמקול הכריז וביקש מהאזרחים לצאת מהמקלטים, לא לפחד יותר מהמחבלים הפלשתינים. ואז – בלי להבין איך ולמה פסקה האש – דומיית מוות ירדה על כוחותינו. תוך דקות הציפו את כל העיר עשרות אלפי גברים, נשים, ילדים, פצועים, הרוגים, מחבלים נכנעים, וכולם עם דגלים לבנים. בטווח חמישים מטר מאתנו נפרסו סדינים לבנים מבית החולים … הורתי לנצור את הכלים, להדליק את גנרטור החירום ולהשאיר אחיות, רופאים ובני משפחה בבית החולים. ואז, אחרי כל כך הרבה שעות לחימה בלתי פוסקות, החלו הדמעות פורצות מעיניי, לעיני החיילים ולעיני הלבנוניים הנצורים, וכולנו … החילונו להזיל דמעה ביחד. קורה גם ללוחמים … פתאום הרגשתי שלמרות … שאני בורג קטן, אני בתוך התמונה ומבין מה קורה ומרגיש שאני בורג אבל במרכז העניינים. אבל מעל הכל ההרגשה האיומה הזאת שאתה נילחם בתוך עיר מלאת אנשים היושבים במקלטים ההולכת ונחרבת ללא עוול בכפם, ושמחתי שבכיתי.