מאז הקמתו של האו"ם היה למדינות סקנדינביה תפקיד מרכזי בכוחות שמירת השלום מטעמו, וגם בגבולות הארץ הם נראים כחלק בלתי נפרד מהנוף. מה מניע את הבלונדינים בקסדות הכחולות לשבת על הגדר?

לאחר שחבר הלאומים כשל ביישום המטרה שלשמה הוקם – מניעת מלחמה – הקימו המעצמות תחתיו לאחר מלחמת העולם השנייה את ארגון האומות המאוחדות. חמישים המדינות המייסדות של האו"ם חתמו בקיץ 1945 על מגילה ששיקפה את השאיפה לפתור סכסוכים בדרכי שלום. לאחר המלחמה לא חסרו סכסוכים בין מדינות. ברית המועצות ניסתה להרחיב את תחומי השפעתה, ומעצמות קולוניאליות שנאלצו לסגת ממושבותיהן לא ששו לכך, כולל בריטניה שנאלצה לעזוב את ארץ ישראל. בסתיו 1950, לאחר שהמתיחות בין הגוש המזרחי לגוש המערבי הקשתה על האפשרות לקבל החלטות במועצת הביטחון של האו"ם, העבירה העצרת הכללית של האו"ם החלטה שכותרתה "התאחדות למען השלום". ההחלטה אפשרה למועצת הביטחון ולעצרת הכללית להסמיך מדינות החברות באו"ם לשלוח כוחות מזוינים מטעם האו"ם למקומות שבהם נדרש כוח כזה.

 

שלום צפוני

בין כוחות האו"ם שנשלחו בלטו המשקיפים הסקנדינבים. הם השתתפו ב-11 מתוך 13 המשימות של האו"ם לשמירת שלום במהלך המלחמה הקרה, וסיפקו כ-25 אחוז מכוח המשקיפים. הרצון להשתתף בכוח בינלאומי שיקדם הסדרים מוסכמים תאם את מדיניותן של המדינות הסקנדינביות לפני מלחמת העולם השנייה. בשל חולשתן הן ניסו לשמור על ניטרליות ולהימנע מצידוד במעצמות, אך למרות זאת נכבשו על ידי הגרמנים, למעט שוודיה. עם הקמת האו"ם הן שאפו לבצר את עמדתן בחסות הגוף הבינלאומי, בתקווה שהוא יממש את ערכיהן. נורווגיה ודנמרק אף הצטרפו לברית נאט"ו, ושוודיה ופינלנד נותרו ניטרליות. מדינות סקנדינביה נהנו מאמון מסוים של שני הגושים במהלך המלחמה הקרה, והדבר חיזק את מעמד שליחיהן כמשכיני שלום.

הקושי להגיע להסכמות פוליטיות באשר להפעלת כוח צבאי מטעם האו"ם המחיש את קשייו של הארגון לפעול כמעין צבא שיטור עולמי. במצב שנוצר הכוחות ששלח האו"ם לא נתפסו ככאלה היכולים לכפות את עמדתו. תפקידם היה לפקח על שמירת הסכמים ולתווך בין הצדדים. הנשק שנשאו היה בעיקר סממן של מעין ריבונות, שהזכיר לצדדים הנִצים כי מאחורי המשקיפים הזרים ניצבים ארגון בינלאומי והמדינות שמהן נשלחו.

כוחות משקיפי האו"ם בעלי הקסדות הכחולות עדיין מוצבים במזרח התיכון. תפקידם המרכזי הוא לפקח על אכיפת הסכמים להפסקת אש והסדרים שנחתמו בגיבוי האו"ם לאחר סיומן של מלחמות. חלק מהמשקיפים המוצבים בישראל פועלים בשליחות מועצת הביטחון, ואחרים מכוח הסכמי שביתת נשק שנחתמו עם מדינות ערב, ובהם הפרדת הכוחות עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. UNTSO – ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (אונטס"ו) – החל לפעול בישראל כבר במהלך מלחמת העצמאות, והוא הכוח הוותיק ביותר של האו"ם הפועל עד היום.

מראשית פעילותם עוררו כוחות שמירת השלום תגובות מעורבות. בישראל הם נתפסו לעתים קרובות ככוחות עוינים ולא אפקטיביים שאינם מבינים את המורכבות של המציאות המקומית. גם בזירה הבינלאומית נמתחה ביקורת על יכולותיהם המוגבלות ועל נטייתם לטובת הצד הערבי. הביקורת נשענה על כך שהם לא הצליחו לאכוף את ההסכמים הקיימים ולמנוע מלחמות, ונראה כי הם נותרו בשטח בעיקר כדי לשמור על יוקרתו של האו"ם ולשקף את מחויבותו לפתרון סכסוכים.

 

בתפקידי מפתח

בעקבות החלטת בריטניה באביב 1947 להחזיר לאו"ם את המנדט על ארץ ישראל החל הארגון הצעיר לפעול באזור באופן אינטנסיבי, ולפעמים אף אובססיבי. שלוש המדינות הסקנדינביות – שוודיה, דנמרק ונורווגיה – בלטו במעורבותן הן במשרדי הארגון והן בכוח המשקיפים שפעל באזור בתקופת מלחמת העצמאות ובשנים שאחריה.

טריגווה לי, המזכ"ל הראשון של האו"ם ושר החוץ של נורווגיה לשעבר, היה מעורב מאוד בשלבים שקדמו להקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות; השופט השוודי אמיל סנדסטרם עמד בראש ועדת אונסקו"פ שהוקמה באביב 1947 כדי לחקור את המצב בארץ ישראל; ופר פדרשפיל (Per Federspiel) – חבר הפרלמנט הדני ושר בדימוס – שימש בה בתפקיד זמני. ארבע המדינות תיאמו ביניהן את עמדתן, והיו בין 33 המדינות שהצביעו בעד תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. לאחר הקמת המדינה ופלישתם של חמשת צבאות ערב לשטחה מונה הרוזן השוודי פולקה ברנדוט למתווך מטעם האו"ם. אנשי הלח"י רצחו את ברנדוט בירושלים בשל גישתו השלילית לישראל ובשל רצונו לשנות את תכנית החלוקה ולצמצם את שטחה של המדינה היהודית.

גישתן החיובית של המדינות הסקנדינביות להקמת המדינה היהודית הובילה לכך שבחוגים הציוניים ראו בחיוב את מעורבותן. רוב תושביהן היו נוצרים לותרנים, היו להן קשרים – בעיקר על רקע מיסיונרי – עם ארץ הקודש, וזוועות השואה תרמו לעמדתן החיובית כלפי מדינת היהודים. בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, עוד לפני שהייתה מעורבות ישירה של מתווכים בכירים מטעם האו"ם, נשלחו לאזור משקיפים צבאיים שתפקידם היה לדווח על הנעשה בשטח. הקולונל הנורווגי רגנוולד אלפרד רושר לונד (Ragnvald Alfred Roscher Lund) חשש לצאת לאזורי הקרבות, אך נציגי היישוב שכנעו אותו להצטרף למשוריין של ההגנה, והוא דיווח למטה האו"ם בניו יורק כי ליהודים יש יכולת להתמודד עם הכוחות הערביים.