ראשוני הכליזמרים הארץ ישראלים הגיעו מאירופה באמצע המאה ה-19 והתמקמו בעיקר בגליל, סמוך לאתרי ההילולות במירון ובטבריה. לרפרטואר האירופי נוספו השפעות תורכיות, ערביות ודרוזיות, וכך נוצרה מסורת מוזיקלית ייחודית

צפת, בירת הגליל, זכתה אמנם לפריחה רוחנית וכלכלית כבר במאה ה–16, אך ירדה מגדולתה במאתיים השנים הבאות. הבצורות, עושק המושלים וההרעה במצב הביטחוני הביאו לדלדול היישוב היהודי ולהתמוטטות כלכלית, עד שהיא דמתה בעיני מבקריה לעיירה קטנה או לכפר. מסוף המאה ה–18 חלה עלייה הדרגתית במצבה הדמוגרפי, שתרמה לה בין השאר גם עליית הפרושים בראשית המאה ה–19. למרות האסונות שפקדו את צפת בשנות בראשית המאה ה–19 — מגפה, התמוטטות בתים עקב גשמים בשנת תקפ"ה, בריחת התושבים מהעיר לעין זיתים עקב התקפה של ערביי העיר על הרובע היהודי בתקצ"ד, רעידת האדמה בתקצ"ז והגירתם של רוב הפרושים לירושלים — הייתה העיר לבסוף מרכז לעולי אירופה האשכנזים, ובמיוחד לחסידים. בין העולים הללו היו כנראה גם כליזמרים.

 

בין חתונה צפתית לחתונה ירושלמית

הידיעות הראשונות על כליזמרים בצפת הן מאמצע המאה ה–19. ראשיתן בעדות מרתקת על ניסיון כושל לאייש את מצבת הכליזמרים בצפת. בין העולים לצפת הגיעו גם שלושה נגנים עם כלי נגינתם — כינור, קלרינט ובאס — שהמשיכו במסורת האירופית רבת השנים לשמח חתן וכלה בנגינתם (משה רישר [נוסבוים], 'שערי ירושלים', תרכ"ו, עמ' מט). מותם הפתאומי של שניים מהם יוחס לכך שעברו על תקנתם של רבנים מאירופה שהשתקעו בירושלים ואסרו על נגינה בחתונות כאות אבל על חורבנה של העיר. איסור זה לא חל על זמרה בחתונה בליווי תוף, או על נגינה בחגי ישראל — בשמחת בית השואבה בסוכות, בהקפות במוצאי שמחת תורה ובתהלוכות בערב החג (מנחם גץ, 'ירושלים של מעלה', עמ' 159 ואילך). הקהילות האשכנזיות בירושלים נשמעו לצו הזה, ויש מהחרדים האשכנזים בעיר המקפידים להישמע לו עד עצם היום הזה, אולם יהודי הגליל — לאחר שהתאוששו מההלם שגרם מותם של הנגנים — לא נשמעו ברובם לצו וגברו על החרדים שביקשו לאסור את הנגינה גם בגליל. הם הסתמכו על המסורת הרבנית האירופית רבת השנים, ובעיקר על המהרי"ל, מחשובי הפוסקים באשכנז בימי הביניים, שחייב את השתתפותם של כליזמרים בחתונות, כדי לקיים כהלכה את המצווה לשמח חתן וכלה (יהודה ליביש אורנשטיין, 'שו"ת מהרי"ל לא אבוש, טל ירושלים', ירושלים תרל"ג, עמ' 13-12).

המידע שבידנו מצביע לפחות על שתי חתונות שהתקיימו בגליל בשנות השמונים של המאה ה–19. באחת מהן הרב המקומי הוא שהורה לכליזמרים לנגן, למרות האיסור הירושלמי (אברהם זידא הלר, 'הרב המנהיג והרופא', הוצאת מחשבת, תשמ"ט, עמ' 258). עדות זו מסבירה מדוע ברשימת המפרנסים של לונץ משנת תרנ"ט — שמובאת במאמרו של שמואל אביצור "מקורות הקיום של יהודי צפת מרעש תקצ"ז ועד לתקומת ישראל" ('ספר צפת' כרך ב', עמ' שלה-שמ) — רשומים חמישה כליזמרים, ומדוע התפתחה תרבות הכליזמרים דווקא בגליל ולא בירושלים.

הכליזמר הראשון שנמצאו פרטים ביוגרפיים עליו מכונה שמעון קלינעטער. הוא עלה ארצה עם העולים שעלו במחצית השנייה של המאה ה–19 והתיישבו בראש פינה, במטולה ובצפת. שמעון היה חסיד והתפרנס מנגינה בחתונות ובמירון, וכן מכריית קברים. הוא חי כשבעים שנה וזכה בדרך מופלאה להיקבר ליד הרידב"ז, רבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי. כיצד ומדוע זכה כליזמר פשוט להיקבר סמוך לאחד מגדולי החכמים של הדור? שמעון קלינעטער והרידב"ז גרו בסמטאות סמוכות. בחודשי הקיץ נהג הכליזמר לנגן בשעות הערב כשהוא יושב בפתח ביתו. כל אימת שהיה הרידב"ז עובר ברחוב היה עוצר לידו ומאזין לנגינתו. יום אחד שאל הרב את שמעון במה יוכל לגמול לו על העונג שהוא גורם לו בנגינתו. שמעון השיב: בכך שיתיר לו להיקבר לצדו. הרב חייך ולא הגיב. אולי חשב בלבו שהכליזמר הגזים בבקשתו. כשהרב נפטר, בראש השנה תרע"ד, חיפשו קבר מוכן, שכן באותם ימים לא הלינו את המת בחג, ומצאו קבר כזה בחלקת הקבר שקנו שמעון ואשתו. וכך, כאשר נפטר הכליזמר הוא נקבר ליד הרידב"ז (יוסף הגלילי, 'ספר מירון', עמ' 127-125). זהותו של הכליזמר המדובר שנויה במחלוקת, אולם נראה שהוא שמעון בן אליעזר רוזנברג, שקברו מצוי בחלקה שבה נקבר הרידב"ז.

 

לא רק הילולא דרשב"י

יתרון נוסף היה לצפת בהשוואה למקומות אחרים בגליל ובארץ ישראל בכלל: קרבתה הגאוגרפית למירון שבה התקיימה מדי שנה בל"ג בעומר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. בחגיגות היו שלושה אירועים מרכזיים, ובכולם מילאו הכליזמרים תפקיד מרכזי: ההדלקה הכפולה בליל ל"ג בעומר על גג הבניין שבו נמצאים קבריהם של רשב"י ושל רבי אלעזר בנו שנעשתה בשעת ערב מוקדמת, ההדלקה השנייה ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר בחצות הלילה או כשעה לאחר חצות, וחגיגות החלאקה — התספורת הראשונה של הילדים — שנערכו ביום ל"ג בעומר אחרי תפילת שחרית ונמשכו עד חצות היום. רבי מנחם מנדיל ראבין, בן המאה ה–19, כותב בספרו 'מסע מירון' שהיו חוגגים ששבו ועלו לקבר רבי יוחנן הסנדלר בשירה ובריקודים בצהריים, אחרי טקסי החלאקה, ומעטים אף נשארו שם במוצאי ל"ג בעומר לחגוג עם הכליזמרים (ירושלים תשמ"ט, עמ' קח, קיד).

לאירוע המרכזי במירון היו שני אירועים מקדימים שאף בהם נטלו הכליזמרים חלק: ההילולא בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה בי"ד באייר — שאף היא תועדה בספר 'מסע מירון' — כללה טקס הדלקה והייתה מעין אירוע מכין להילולא דרשב"י; והתהלוכה עם ספר תורה מבית הרב עבו בצפת למירון בערב ל"ג בעומר, כחלק מחגיגות ההילולא דרשב"י, שבה שיתוף הכליזמרים נעשה מאוחר יחסית, כנראה בשנות העשרים של המאה העשרים או מעט לפני כן. התהלוכה נפתחה בטקס בחצר ביתו של הרב עבו בהשתתפות להקה שאברהם סגל היה אחד ממנגניה. לאחר הטקס נישא ספר התורה בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות צפת העתיקה תוך שירה, נגינה וריקוד עד למבואות העיר. משם העבירו את הספר ברכב למירון והמשיכו בתהלוכה מתחתית ההר עד לחצר קברו של רשב"י.