בבית המשפט בפריז עמדו זה מול זה רוצח ונרצח, והנרצח הורשע בדין. סיטואציה לא שגרתית זו החלה כעשור קודם לכן בפוגרומים אכזריים ברחבי אוקראינה, המשיכה במעשה נקמה מחושב ומדויק, והסתיימה במשפט פומבי שאפשר לקרבנות להשמיע את קולם ולזעוק את זעקתם לצדק

הרי לכם דרך להפוך משָׁעַן אלמוני, אדם ככל האדם, לאיש מסתורי, הוגה ומשורר, ובעיקר אנרכיסט מפורסם שמנחם בגין מגיע לטקס העלאת עצמותיו ארצה ורחובות בערים מרכזיות קרויים על שמו: בחר לך פורע אכזרי שאחראי להרג יהודים רבים, הרוג אותו ברחובה של עיר ואז צא ללא פגע מהמשפט שייערך בעקבות הרצח. זהו, בתמצית, סיפורה של הנקמה מרחוב 'הנוקם' וסיפורו של הנוקם עצמו – שלום שוורצברד. 

 

צבאות בשלל צבעים

השנה היא 1917, שלהי מלחמת העולם הראשונה. ברוסיה נעצר הצאר ניקולאי השני עם בני משפחתו וויתר על כיסאו. הוקמה ממשלה זמנית ליברלית ששיתפה פעולה עם מועצות של נבחרי הפועלים שהוקמו במדינה. בשלושה באפריל שב המנהיג הבולשביקי הגולה ולדימיר איליץ' לנין לבירה פטרוגרד, וחזרתו סימנה את המעבר של המפלגה הבולשביקית מקו מתון ששאף לשיתוף פעולה עם הממשלה הזמנית לקו רדיקלי שקרא להפלתה ולהקמת שלטון פועלים, מהלך שהוביל בסופו של דבר ל'מהפכת אוקטובר' שבה תפסו הסובייטים את השלטון. על אף ההתנגדות מצד בעלות הברית של רוסיה במלחמה, בהן צרפת ואנגליה, נחתם הסכם שביתת נשק בין השלטון הבולשביקי החדש לבין גרמניה והחל משא ומתן לכריתת הסכם שלום. ימים אחדים לאחר ההשתלטות על פטרוגרד תפסו המשמרות האדומים של הבולשביקים את השלטון במוסקבה ובערים גדולות אחרות – שם הם נהנו מתמיכה רחבה של הפועלים – אולם במרבית חלקי האימפריה לשעבר הם התקשו לבסס את שלטונם ומלחמת אזרחים פרצה במלוא עוזה.

בתקופה זו התחוללה דרמה נוספת בחלק אחר של האימפריה הרוסית – באוקראינה. מאז המאה ה-13 עברה אוקראינה מיד ליד. היא נכבשה על ידי המונגולים ואחר כך על ידי נסיך ליטאי, סופחה לפולין בעקבות ירושה משפחתית, כמעט חרבה בימי מרד הקוזקים, וב-1795 חולקה בין תורכיה, רוסיה ואוסטריה בהסכם בינלאומי שכלל דיכוי של התנועה הלאומית האוקראינית. 

חוסר היציבות ברוסיה עורר מחדש את הלאומיות האוקראינית המנומנמת, ובעקבות מהפכת אוקטובר הכריזו האוקראינים על הקמתה של רפובליקה עצמאית. אחד האנשים המרכזיים במאבק האוקראיני לעצמאות היה סימון פטליורה, מי ששימש שר מלחמה בממשלה האוקראינית הראשונה, שר צבא בדירקטוריון שהועמד בראש השלטון האוקראיני העצמאי, ולבסוף ראש הדירקטוריון עצמו ולמעשה נשיאה האחרון של הרפובליקה האוקראינית קצרת הימים. הוא הכריז על עצמו כ'אטמן' – מנהיג – ועשה שימוש חסר פשרות בכל האמצעים שעמדו לרשותו כדי להשיג את מטרותיו ולבסס את שלטונו. בסערה הפוליטית והצבאית שהשתוללה באוקראינה וברוסיה לחמו אלה מול אלה הצבא האדום הסובייטי בפיקודו של ליאון טרוצקי, הצבא הלבן – אוסף של צבאות שהתנגדו לסובייטים, הצבא השחור בראשותו של האנרכיסט הקומוניסט האוקראיני נסטור מכנו ששלט בדרום אוקראינה והלאומנים האוקראינים בהנהגתו של פטליורה. הצבאות השונים החליפו נאמנויות בתדירות גבוהה, ופטליורה מצא עצמו נלחם תחילה נגד הלבנים ובהמשך משתף עמם פעולה במלחמה נגד האדומים. במהלך 1919 גדל כוחם של הסובייטים והם צברו עוד ועוד ניצחונות. בצר לו כרת פטליורה ברית עם ראש המדינה והצבא בפולין המרשל יוזף פילסודסקי. לאחר ניצחונות משותפים קצרי טווח נכשל גם ניסיון אחרון זה של פטליורה להחזיר לאוקראינה את עצמאותה. באוקטובר 1919 הוא נמלט לפולין ומשם עבר ב-1921 לפריז. פטליורה נאבק למען עצמאותה הלאומית של אוקראינה, אולם לתוך הקלחת הזו נקלעו, חסרי ישע, בני לאום אחר – היהודים.