פנס הרחוב שימש זירה לאירועים חברתיים שהשתנו עם השנים, אך הוא עצמו נשאר כשהיה. איפה היה הפנס שעליו נכתב השיר, ומה הפך אותו לנושא נוסטלגי כל כך?

 

בשנת 1960 יזמה נעמי פולני את הקמת להקת התרנגולים. היא סברה כי בוגרי הלהקות הצבאיות המצליחות עשויים להצליח גם באזרחות, ועל כן קיבצה יוצאי להקות שהשתחררו והפכה למדריכת הלהקה ולבמאית שלה. הרעיון הוכיח את עצמו, ועד מהרה הפכה הלהקה למבוקשת במקומות רבים וחרשה את הארץ. ב-1963, לקראת התכנית השנייה של התרנגולים שכללה מערכונים ושירים, פנתה פולני לחיים גורי בבקשה שיכתוב עבורה. 

גורי, יליד תל אביב ובוגר הפלמ"ח ומלחמת השחרור, כתב שיר מתרפק על פנס בודד ברחוב שתחתיו מתרחשת הוויה שלמה של תרבות שכונתית שהפנס מאפשר את קיומה. הפנס מסמל בשיר את הנורמליות, את העוגן הקבוע במרחב שנותר גם כשהדורות מתחלפים. השיר השתלב היטב במופע אשר עסק בחיי היומיום וביקש להביא לקהל הישראלי בידור קליל. המטרה הייתה להתרחק מתחושות המתח שליוו את הציבור בשנותיה הראשונות של המדינה, וממופעי הבמה שנתנו ביטוי לתחושות אלה. 

גורי, מחבר השירים 'הרעות', 'באב אל ואד' ו'הנה מוטלות גופותינו', כתב שיר יומיומי ושלו שיכול היה לתאר את חייה של שכונה במקומות רבים אחרים בעולם. למרות שהשיר לא הזכיר את שמה של תל אביב, או רמז לה בדרך כלשהי, הוא התקבל מאז כאחד משירי הנוסטלגיה הקלסיים לתל אביב הקטנה.