מבין בתיה הפשוטים של שכונת התקווה עלו שירים ומחזות שעסקו בפער שבין המציאות הקשה למסורת ולשאיפות

 

שכונת התקווה נוסדה ב-1935. תושביה הראשונים היו בעיקר עולים מארצות המזרח ומצפון אפריקה, וכעבור שנה הצטרפו גם יוצאי תימן. בשנות השישים והשבעים הלכה והתמעטה התקווה בשכונת התקווה. נרקומנים ומחוסרי דיור אכלסו את רחובותיה, והיא הפכה לשכונת פשע ומצוקה ששומר נפשו ירחק ממנה. תחושות התושבים הוותיקים היו מורכבות. הם חשו שייכות עמוקה למקום, אהבו את שכניהם והרגישו כי השכונה מאפשרת להם לחיות בהתאם לערכים ולתרבות המפוארת שעליהם התחנכו במדינות מוצאם, אך ככל שהשכונה הפכה למעוז של פשיעה וסמים הם חששו כי אופייה ישתנה לבלי הכר.

חלק מהתושבים ארזו את חפציהם ועזבו את השכונה, אחרים נכנעו למצב, הגיפו תריסים והתכנסו בבתים כדי לצמצם את החיכוך עם הרחוב, אך היו גם לא מעט תושבים שהחליטו להשיב את התקווה לשכונה ופתחו במחאה. היו מי שמחו באמצעות הפגנות ושלטים, והיו גם מי שחשבו שהדרך הטובה ביותר לשינוי עוברת בשדה התרבות ובשירים.

 

ברחוב הנשמות הטהורות

מי שהיטיב לתאר את מצבה העגום של השכונה בשלהי שנות השישים ובראשית שנות השבעים היה הפזמונאי שמעון ספיר. הוא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת השופט, וסבתו נותרה לגור בשכונת התקווה. מדי שבוע נסע ספיר באוטובוס מהקיבוץ אל התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ומשם המשיך ברגל. הרחובות בדרך אל השכונה הטילו עליו אימה. המראות הקשים, הלכלוך וההזנחה הכבידו על נשמתו וגרמו לו תחושת מחנק, ועל הליכתו השבועית העגומה כתב ספיר כעבור שנים אחדות את השיר "ברחוב הנשמות הטהורות". כדי להבין את הפער האירוני העומד במרכז השיר – בין שמות הרחובות להתנהגותם של הפושעים, הגנבים, האנסים ופושטי היד – כל שצריך הוא ללכת מהתחנה המרכזית הישנה לשכונת התקווה בראש מורם ולתור אחר השלטים הכחולים של שמות הרחובות – רחוב הגר"א, רחוב מהרש"א, רחוב רבי ישראל מסלנט ורחוב חכמי לובלין. גדולי ישראל מן השורה הראשונה, 'שכונה של מעלה', אך ככל שמתקרבים לשכונת התקווה, 'שכונה של מטה', ניכר הניגוד: "פָּנָסִים לְלֹא אוֹרוֹת / אֵזוֹב וְטַחַב בַּקִּירוֹת / הַגַּנָּבִים בַּחֲצֵרוֹת". המתח בין השמות על שלטי הרחוב למראות הקשים של השכונה המסוכנת לא נתן לספיר מנוח.

בשני הבתים הראשונים שתל ספיר בשורה האחרונה אופטימיות שנגדה את התיאורים הקשים שהופיעו לפניה. הנגינה על הכינורות ואיסוף האוצרות משרים אווירה אופטימית ורמז לאפשרות של שלמות ויופי. שני הבתים האחרונים שוברים את התבנית הזו. הנערים הנטפלים לנערות מכערים את התיאור, והשיר נחתם בכך שהאפשרות לתיקון וליופי נסתמת. רחוב "הנשמות הטהורות", שם רוחני ומרומם, מותאם לבסוף למציאות הכעורה והופך ל"דרך כל בשר", שם המרמז על מוות, ריקבון ואובדן.

 

סיפורו של להיט

ספיר התגייס לצוות ההוויי של חטיבת הצנחנים כשהשיר באמתחתו, ובמהלך שירותו חיפש לו מלחין. הוא פנה ליאיר רוזנבלום, שהיה אז מלחין הבית של הלהקות הצבאיות, ונענה בסירוב, בטענה שהמלים לא מספיק טובות להלחנה.

כשהשתחרר מצה"ל השאיר ספיר את מחברת שיריו בידי חבר מהקיבוץ שהיה אז בצוות ההוויי של הנדסה קרבית, ושם פעמיו ללימודים בסיאטל. החבר העביר את השיר לנתן כהן, שותפו בצוות ההוויי שעד אז רק אלתר אקורדים בגיטרה ולא הלחין שום שיר. כהן התרשם מאוד מהשיר והתיישב מיד להלחין אותו.