בית המשפט הבריטי שלח את מרדכי שוורץ לגרדום בעוון רצח שוטר ערבי. היישוב נלחם להוכחת חפותו, אך גילוי היומן שכתב בזמן מאסרו מגלה שהאמת הייתה אחרת

בליל כ"ו באלול תרצ"ז (2.9.1937) נם השוטר העברי מרדכי שוורץ את שנתו באוהל של משטרת המנדט בעתלית מבלי לדעת שבלילה זה ייחרץ גורלו. שוורץ היה בחור דתי ממשפחת איכרים עשירה אשר עלה ארבע שנים קודם לכן מצ'כוסלובקיה ועבד כבנאי בתל אביב וכפועל בפרדסי יפו במסגרת הפועל המזרחי. בהמשך הצטרף שוורץ להגנה, והיא זו ששלחה אותו להתגייס למשטרת המנדט הבריטי כשוטר יהודי מן המניין. שוורץ פגש במשק הפועלות בשכונת בורוכוב – היום גבעתיים – את העולה החדשה חנה פינקלשטיין שהייתה בת 17, והיא הפכה במהרה לארוסתו. מפקדיו של שוורץ ניאותו לבקשתו להעביר אותו לתחנה בחדרה שבה התעתד להתגורר עם חנה לאחר נישואיהם, אלא שאז הכל השתבש.

 

רצח מטווח אפס

את שקרה באותו לילה מר ונמהר תיאר שוורץ בפירוט באוזני השופט האנגלי. בעודו ישן נשמעו לפתע יריות עזות שהקפיצו אותו משנתו. אלמונים ירו לתוך האוהל וגרמו לו לרוץ החוצה ולירות בחזרה אל החשכה. כאשר שב פנימה הוא גילה כי שכנו לאוהל, השוטר מוסטפא ח'ורי, מת מירייה קטלנית שספג. מהומה רבתי פרצה במחנה. המשטרה פשטה על המרחב וערכה חיפושים נרחבים אחר היורים, אך לא מצאה דבר. החוקרים התקשו לאתר עקבות, והבדיקות הבליסטיות הראו כי הכדורים לא נורו מחוץ לאוהל פנימה אלא להפך – מישהו ירה בשוטר הערבי מתוך האוהל. עוד נמצא כי הכדור הקטלני נורה מטווח אפס ולא ממרחק. כעבור שלושה ימי חקירה נמרצת עצרה המשטרה את שוורץ באשמת רצח שכנו לאוהל, השוטר הערבי. מדוע שארצה להרוג אותו, תהה שוורץ באוזני השופט, אם ח'ורי ואני פעלנו יחד בכבוד ולא הייתה בינינו כל מחלוקת?

משפטו של שוורץ זכה לתהודה רבה וליבה עוד יותר את הרוחות הסוערות גם ככה בין הערבים ליהודים בימי המאורעות. משפחת שוורץ הגיעה בבהילות ארצה כדי לארגן את הגנתם של שני עורכי דין יהודים בכירים. אלה הקימו בחצר בית המשפט אוהל זהה לאוהל שבעתלית, והזמינו רופא מומחה ומהנדס שיוכיחו באמצעות ניתוח כיוון הירי ותנאי השטח כי שוורץ לא יכול היה להיות היורה. התובע הבריטי טען כי אין ספק כי שוורץ הרג את ח'ורי, וכי המניע שלו היה תאוות נקם על רצח שני שוטרים יהודים יומיים קודם לכן בכרכור הסמוכה לעתלית. בתום העדויות והדיונים פסק השופט:

אחרי חקירות ממושכות ומדויקות שנעשו במשפט בעזרת שני עורכי דין זהירים ומוכשרים הגעתי למסקנה שאתה אשם באשמה המוטלת עליך. לפיכך אין לי דרך אחרת אלא להוציא נגדך את העונש החוקי: פסק דין מוות (שלמה שבא, "הפרשה המוזרה של מרדכי שוארץ", מוסף 'דבר השבוע', י"ב במרחשון תשל"ג, 20.10.1972, עמ' 16).

שוורץ נשלח לכלא כשהוא מתעקש על חפותו, והגיש ערעור לבית המשפט העליון. הפעם התייצבה להגנתו סוללת עורכי דין ובה שלושה יהודים ומשפטן נוצרי יווני בכיר. על כס המשפט ישבו שלושה – שני אנגלים והשופט היהודי גד פרומקין. בתום הליך משפטי ארוך פסקו שני השופטים האנגלים כי שוורץ רצח את השוטר הערבי, בעוד שפרומקין זיכה אותו מרצח בכוונה תחילה בטענה שגם אם הוא אכן הרג את ח'ורי, הרי שכלל לא הוכחו תכנון או כוונה. שוורץ הושב לכלא עם גזר דין מוות, ומשפחתו הפעילה את כל קשריה ואף שלחה למועצת המלך בלונדון בקשה דחופה כי יציל את בנה. במקביל החתימו הסוכנות היהודית והמרכז העולמי של המזרחי למעלה משבעים אלף איש על עצומה שהוגשה לנציב העליון בבקשה לחנינה, אך דבר לא עזר והנציב העליון במו ידו חתם על אשרור הוצאתו להורג של מרדכי שוורץ.

 

יומנו של נידון למוות

באורח כמעט נסי נותרו בידינו עדויות לקורותיו של שוורץ באותם ימים ארוכים שבהם המתין לביצוע גזר דינו בכלא עכו ב-1938. הנידונים למוות לא הורשו להחזיק דפי כתיבה, אך היה בתאו תנ"ך עם הברית החדשה בסופו. שוורץ השתמש בפרקים אלה, שלא ייחס להם כל קדושה, כדי לנהל בין שורותיהם יומן קצר. מאוחר יותר התגלגל הספר בשוק האספנים עד שהגיע לידי הסופר והעיתונאי שלמה שבא וזה הביא לפרסומו. היומן מתאר את שגרת יומו ואת חששותיו של שוורץ בכלא בעברית בסיסית טובה, עם שגיאות כתיב רבות האופייניות לעולה חדש. המלים הראשונות ביומן היו:

28.1.38, יום שישי

היום נשפטתי למות. זה פשוט מצחיק. אדם שלא עשה כלום שיתלו? מה תגיד חנה'לה לזה? היא יותר מסכנה ממני. אין לה מזל לבחורים (שלמה שבא, 'ארץ רבת שמש', עמ' 181).

סמוך לגזר הדין עוד קיוו בבית משפחת שוורץ להציל את הבן ולהחזירו לצ'כוסלובקיה:

9.2.38, יום שלישי

בבית רוצים שאני אחזור הביתה לעבוד בתור מנהל משק. לא, לא, לא, לא רוצה לעזוב פה. אינני יכול לחיות במקום אחר. שוב להתרגל לכל אותם המנהגים והשטויות שנוהגים בהם אנשי הגלות. אין שום אידאל לחיות שמה. למה לאסוף כסף הרבה? לא, מוטב פה למות (שם, עמ' 184).

את שגרת יומו המחרידה בין אנשים שנתלו זה אחר זה תיאר שוורץ פעמים אחדות, ונראה כי שררה ידידות בינו לבין הערבים שהיו בתאו:

16.2.38, יום רביעי

היום תלו את השכן ז"ל בעד אקדח עם 17 כדורים שמצאו אצלו. מעניין באיזה פרימיטיביות שהאקט הזה פה נעשה. יום לפני זה שוקלים אותו, מודדים אותו, את צווארו. פשוט מפחידים את האדם באופן נורא. אבל הם לא מפחדים מהמוות. מה שהאדם יותר פנטי ופרימיטיב, פחות מפחד. רק זה שמרגיז אותי – שהוא צריך למות בשביל אקדח – בכלל לא מרגיז אותו, תמיד עונה: "כולו מן אללה" (שם).

במהלך שהותו בכלא עכו התיידד שוורץ עם איש השומר יצחק חנקין, בנו של יחזקאל חנקין הידוע, שנכלא בעקבות הריגת בדואי בתגרה עם השומרים. כשהשניים הבינו שגזר דינו של שוורץ לא יומתק, הציע חנקין להביא לו כמוסת ציאניד שתחסל אותו לפני שהאנגלים יזכו לתלותו. שוורץ הסכים, וחנקין השיג את הרעל ואף שילם לאחראי המטבח בכלא כדי שישחיל את הכמוסה באוכל שהוא מביא לחדרו של שוורץ. ברגע האחרון האיש נבהל והשליך את הרעל לביוב.

מועד עלייתו לגרדום של מרדכי שוורץ נקבע לי"ט באב תרצ"ח (16.8.1938). יום קודם לכן הורשתה חנה הבוכייה לבוא להיפרד ממנו, ובערב התלייה ממש הוזמן חנקין באופן חריג לבקר אותו בתאו, שם גילה כי זו הייתה הבקשה האחרונה של האסיר לפני מותו. לימים תיאר חנקין את הפגישה קורעת הלב. שוורץ סיפר לו על ילדותו בצ'כוסלובקיה, דיבר על ארוסתו וביקש מחנקין לספר לו בדיחות כדי להצהיל את רוחו. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, הועלה מרדכי שוורץ לגרדום כשהוא שר שירים עבריים ואת המרסייז הצרפתי.