בקיץ 1908 נדמה היה שסדר חדש עומד להיוולד באימפריה העות'מאנית. מהפכת הטורקים הצעירים, שחרתה על דגלה חירות ושוויון, עוררה תקוות גם בקרב היהודים שציפו לשינוי במעמדם ובהתנהלות קהילותיהם. השנים הבאות לימדו אותם כי הבטחות לחוד ומציאות לחוד

במסגרת מבצע שאגת הארי תקפו צבאות ישראל וארצות הברית מטרות אסטרטגיות באיראן בניסיון לפגוע בתכנית הגרעין ובתשתית הטילים שלה. במקביל, כדי לערער את משטר האייתוללות ולזרז את נפילתו, חוסלו בכירים במערכת השלטון, ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי שסמכויותיו הרחבות כללו בין היתר את קביעת מדיניות החוץ והפנים ואת השליטה בכוחות המזוינים ובאמצעי התקשורת. עד עתה המהפכה לא התחוללה. 

הציפייה להפיכה שלטונית שתביא למציאות טובה יותר אינה חדשה. בראשית המאה העשרים תלו יהודי האימפריה העות'מאנית תקוות גדולות במהפכת הטורקים הצעירים. היא הבטיחה חירות, שוויון ועולם חדש, ויהודים ברחבי האימפריה קיוו כי השלטון החדש יביא עמו גם שינוי במעמדם ובחייהם, אך הדרך מהבטחות המהפכה אל המציאות הייתה מורכבת.

 

אימפריה במשבר

במהלך המאה ה-19 הלכה האימפריה העות'מאנית ונחלשה. אובדן שטחים, משברים פנימיים ולחצים מצד מעצמות אירופה איימו על יציבותה. בניסיון לעצור את תהליך הדעיכה ולחזק את האימפריה הנהיגו הסולטנים רפורמות ארגוניות ומשפטיות שנקראו טנזימאט – ארגון מחדש. אלה שינו גם את מעמדם של המיעוטים שחיו תחת שלטונם, ובהם היהודים.

ב-1839 פרסם הסולטן עבדול מג'יד הראשון את צו הטנזימאט הראשון, והוא כלל בין השאר שוויון זכויות לנתיני האימפריה הלא מוסלמים – הד'ימים – ויצירת בסיס משותף של נאמנות למדינה העות'מאנית.

בלחץ שגרירי בריטניה, צרפת ואוסטריה הורחב ב-1856 שוויון הזכויות, והונהגו רפורמות נוספות, ובהן הקמת בתי משפט מעורבים ופתיחת המשרות הציבוריות ובתי הספר האזרחיים והצבאיים בפני נתינים מכל הדתות. בהמשך הוענקה לעדות הלא מוסלמיות אוטונומיה רחבה יותר בניהול ענייניהן. חוק המילֵתים – העדות – מ-1864 הסדיר את סמכויות העדות בענייני משפט, נכסי קהילה, חינוך, רווחה והנהגה פנימית. שנה אחר כך אושר חוק שהגדיר את מעמדו, תפקידו ודרך בחירתו של החכם באשי, הרב הראשי של הקהילה היהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית.

תהליך החקיקה הגיע לשיאו ב-1876, כאשר הסולטן עבדול חמיד השני הכריז על חוקה לאימפריה, אך כשנה לאחר פרסומה הוא השעה אותה וייסד משטר אוטוקרטי שבלם את תהליכי הרפורמה. זה היה הרקע לצמיחתה של תנועת הטורקים הצעירים שקמה במטרה להחזיר את החוקה, לחדש את הרפורמות, לחלץ את האימפריה מהמשבר שבו הייתה נתונה ולהביאה למעמד של מדינה מודרנית עם שלטון ריכוזי.

בקיץ 1908 החלה קבוצת משכילים וקציני צבא להתנגד באופן פעיל לשלטון. המרד פרץ בסלוניקי והתפשט במהירות למקומות אחרים. הטורקים הצעירים הדיחו את עבדול חמיד השני ונטלו את השלטון לידיהם. ההפיכה עוררה תקוות גדולות ברחבי האימפריה, אך כעבור זמן מועט התגלע מאבק על ירושת השלטון בין שני הזרמים המרכזיים בתנועה. הזרם הליברלי תמך בייצוגיות ובפתיחות תרבותית, והאמין כי העמים השונים יכולים לחיות יחד תחת אימפריה אחת, ואילו הזרם הלאומני ביקש לחזק את שליטת הטורקים, כפי שהיה עד אז, ולהעמיד את הלאומיות הטורקית במרכז. תחילה גבר הזרם הליברלי, ובשורת השינוי נטעה תקוות רבות בקרב בני המיעוטים, ובהם היהודים. היו יהודים שאף סייעו למהפכנים בתקווה שהשלטון החדש יאפשר להם לפתח את חייהם התרבותיים, הדתיים והכלכליים בחופשיות רבה יותר. היו גם מי שקיוו כי השלטון החדש יתמוך, במידה זו או אחרת, בשאיפותיהם הלאומיות בארץ ישראל.