מה גרם לבן הכט, מבכירי התסריטאים בהוליווד, להפוך לפעיל נלהב למען האצ"ל? שילוב של לב חם ורגיש, אופי סוער והלם שתקף אותו כאשר גילה את שמעוללים הנאצים לאחיו היהודים הפך את הסלבריטאי האמריקני האהוד לאחד האישים המשפיעים בתנועה שעוררה את העולם לסייע ליהודי אירופה

בן הכט עמד על הבמה נרגש. דמעות מילאו את עיניו למראה ההמונים המריעים. מכל המחזות, התסריטים, הספרים והכתבות שכתב, לא היה טקסט שבו שיקע את כל כולו כמו במחזה זה. הצלחתו הייתה עבורו רגע שיא אישי, אך גם הצטרפות למהלך של גאולה לאומית. הכט עמד על הבמה של תאטרון אלווין האגדי בברודווי, חנוט בחליפת הערב שלבש תמיד להצגות בכורה, ידו מזיעה בתוך ידו של שותפו הלל קוק, שנודע באמריקה בשם פיטר ברגסון. הבכורה שנערכה בט' באלול תש״ו (1946) נחקקה לעד בלבותיהם של כל מי שהיו באותו מעמד מרגש.

התפאורה של סצנת הסיום במחזה 'דגל נולד' עוד ניצבה על הבמה, מוארת למחצה ברקע. בחזית עמדו שחקני ההצגה, עדיין בתלבושותיהם, וביניהם בלט השחקן הצעיר מרלון ברנדו. לא הייתה זו סתם עוד הצגה, היה זה אירוע גיוס כספים, אולי הגדול ביותר שראתה ברודווי. בן הכט רתם את מלוא כישרונו ואת קשריו הרבים כדי להרים את הערב המרשים. הוא רץ והתרוצץ, שכנע ואיים, כתב ושכתב, והיה מעורב בכל פרט בהפקה.

ההצגה עצמה, מחזה בן מערכה אחת, הציגה תמונה סמלית של זוג ניצול שואה – טוביה וזלדה – העושה דרכו מאימי השואה לעבר גאולתו בארץ ישראל. בבית קברות חרב על אדמת אירופה מקבלים בני הזוג את השבת בתפילות ובזמירות. אל בית הקברות מזדמן דוד, ניצול צעיר וזועם. עם מותם של טוביה וזלדה, מחליט דוד לעלות לארץ ישראל, להקים להם שם בארץ ולהיאבק במנדט הבריטי. שוב ושוב נרמזות הקבלות בין מאבק היישוב במנדט לבין מאבק האבות המייסדים של ארצות הברית באותה בריטניה. בסיום ההצגה נעמד דוד ומניף על נס את טליתו השמוטה של טוביה כשהוא נושא נאום ציוני משולהב, והטלית הופכת לדגל.

לוועדת ההיגוי של הפקת האירוע – שהייתה אחראית על קידום המחזה ועל גיוס הכספים לאחר כל הצגה – הצליח הכט לגייס שמות מרכזיים בתרבות האמריקנית באותם ימים, ובהם המוזיקאי לאונרד ברנשטיין, הסופר ליוֹן פויכטוונגר, ראש עיריית ניו יורק ויליאם אודוויר ואשת הנשיא אלינור רוזוולט. מסע ההופעות זכה להצלחה מסחררת, וסכום חסר תקדים של 400 אלף דולר גויס לטובת המטרה.

בשבועות שקדמו להצגת הבכורה אירח הכט בביתו המפואר שבפרוור הניו יורקי ניאק את החזרות להצגה. מרלון ברנדו כבר זכה אמנם להכרה מסוימת ככוכב עולה, אך שמח על ההזדמנות לעבוד עם פול מוני, שחקן תאטרון וקולנוע מוכר. ברנדו, שבהמשך חייו נודע כדובר פוליטי תקיף, היה באותה תקופה מגויס כולו לפעילות ציונית, השתתף בערבים לגיוס תרומות עבורה ואף ויתר על מרבית שכרו כשחקן בהצגה. סביב הברֵכה בבית המידות של הכט בניאק התגודדו מפורסמים אוהדי התנועה הציונית לצד פעילי מחתרות מארץ ישראל שניצלו את תנאיו המפנקים של המקום לתכנון שקט של פעולות עתידיות.

שיא המחזה היה נאום מרגש שבו פנה ברנדו – שגילם בהצגה את דוד הצעיר – לקהל הצופים האמריקני בהאשמה נוקבת: איפה הייתם בזמן המלחמה? איפה הייתם בזמן שיהודים נשרפו בתנורי אושוויץ? בקול הולך וגובר חזר ברנדו על שאלתו־תביעתו: איפה הייתם? ההאשמה שלחה גלי צמרמורת במעלה גבם של הצופים. נערות יהודיות קמו ממקומן ופרצו בבכי במעברים. התקופה התאפיינה בחשבון נפש נוקב של יהדות ארצות הברית, שרבים מקרבה חשו שלא עשו די כדי להקטין את זוועות השואה. הכט השכיל לתעל רגשות אלה לטובת המטרות שבהן תמך, ולא היסס לומר בתום ההצגה: תנו לנו את כספכם, ואנחנו נהפוך אותו להיסטוריה. עיתוני ניו יורק היללו את כתיבתו של הכט ואת המשחק על הבמה. כתב אחד 'התלונן' כי המחזה גרם לו נזק כספי, משום שבנוסף לכרטיס ששילם הוא חש חובה לתרום סכום נוסף למען המטרה. אולם לא כל המבקרים קיבלו את ההצגה באהדה: כתב הניו יורקר קבל על כך שמדובר בתעמולה שטחית, ועיתונאים בריטים בניו יורק כתבו כי מדובר במחזה האנטי בריטי ביותר שהועלה על במות אמריקה מעולם. המחזה נאסר להצגה בכל שטחי האימפריה הבריטית.

 

סנסציה בשיקגו

בן הכט נולד בכ״ב באדר ראשון תרנ״ד (1894) בניו יורק ליוסף ושרה הכט, מהגרים מרוסיה. הוא גדל בעיירה רסין שבוויסקונסין במשפחה יהודית גדולה, גדושת דודים קולניים ודודות שפויות למחצה. בשל עבודתו הרבה אביו להיעדר מהבית, ובן הצעיר בילה זמן רב אצל דודיו בשיקגו. בגיל 16, עם סיום לימודיו בתיכון, אף השתקע בשיקגו ומצא בה עבודה ככתב מזדמן וכצלם סנסציות עבור העיתון 'שיקגו דיילי ניוז'. תפקידו היה לספק תמונות זוועה מתחום הפלילים, ובתקופה זו סיגל לעצמו סגנון דיווח חסר מעצורים ועט מהיר ומושחז שהתאימו היטב לאופייה הסוער של שיקגו. ב־1920 כבר היה לו טור יומי משלו. פסגת הישגיו העיתונאיים הייתה ב־1921, אז פרסם כתבה שהיה לה חלק מרכזי בפענוח פרשת רצח מסתורית שהובילה להרשעתו ברצח ולהוצאתו להורג של גיבור המלחמה קרל וונדרר. ב־1922 כתב את הרומן 'פנטזיוס מלר', והספר, שנאסר לפרסום על ידי הצנזורה, עורר שערורייה שהזניקה את הקריירה של הכט.

הצלחתו הראשונה של הכט בעולם התאטרון הייתה המחזה 'כותרת ראשית' שעסק בשחיתות עיתונאית ופוליטית. המחזה, שנכתב ב־1928 עם צ'רלס מקארתור, זכה בפרס פוליצר, הועלה מאות פעמים ועובד ב־1931 לסרט מצליח.

ב־1926, בעודו מתגורר בניו יורק, קיבל הכט מברק מחברו התסריטאי הרמן מנקייביץ' שכתב לו בסרקזם: מיליונים מתגוללים כאן ברחובות, והמתחרים היחידים שלך הם אידיוטים. אל תפיץ את השמועה.

ככותב עני הנתון במרדף מתמיד אחרי פרנסה שמע הכט לעצת ידידו ונסע לחוף המערבי, שם כתב שורה של תסריטים קולנועיים שהיו ללהיטים, ובהם 'העולם התחתון' (1927), שזיכה אותו בפרס התסריט בטקס האוסקר הראשון שהתקיים אי פעם, ו'פני צלקת' (1932) – סרט גנגסטרים העוקב אחר מעללי אדם בדמותו של הגנגסטר המפורסם אל קפונה. הבמאי היה הווארד הוקס, ואת הדמות הראשית גילם פול מוני. האגדה מספרת כי לאחר שהשלים את כתיבת התסריט זכה הכט לביקור של שני בריונים מאנשיו של אל קפונה. 'הבוס' שמע שהכט תיאר אותו באופן לא מחמיא ושלח אותם לבדוק את נכונות השמועה. הכט המפוחד מיהר להרגיעם וטען כי הסרט לא עוסק באל קפונה אלא רק בדמות המבוססת עליו. השניים השתכנעו ועזבו אותו ללא פגע.

ב־1934 כתב עם צ'רלס מקארתור את התסריט לקומדיה הפרועה 'המאה העשרים' המתאפיינת בקצב מהיר ובדיאלוג שנון ומושחז שהפך להיות סימן היכר של הכט. הכט התפרסם כבעל צירוף נדיר של איכויות. לצד היכרות טובה עם חיי העולם התחתון היו לו אוזן חדה הכרויה לסגנונות דיבור, יכולת ניסוח של דיאלוגים שנונים וכתיבה זריזה. את כתיבת התסריט לסרט 'פני צלקת' למשל השלים בתשעה ימים בלבד.

המוניטין שיצאו לו ככותב שנון וזריז הפכו אותו למעין 'רופא תסריטים' שנקרא לשכתב פרויקטים שנתקעו. כך מצא עצמו הכט באתר הצילומים של 'חלף עם הרוח' כאחד המשכתבים האחרונים של הסרט, שבו הוחלפו כותבים ובמאים בקצב ובכמות שכמעט גרמה למפיקי הסרט להתייאש. את המשימה הכבירה השלים הכט בחמישה ימים. על אף מאמציו שמו של הכט לא מוזכר בכותרות הסרט כתסריטאי ובפרס האוסקר על התסריט זכה סידני הווארד, התסריטאי הראשון. בהמשך היה הכט מעורב בשכתוב או בכתיבה ללא קרדיט של סרטים מפורסמים רבים, ובהם 'המרד על הבאונטי', 'החנות מעבר לפינה', 'נערתו ששת' ו'וזרח השמש', ואפילו בעיבוד התסריט לסרט ג'יימס בונד הראשון.

בין עשרות התסריטים הבולטים שכתב הכט או שהיה שותף לכתיבתם נכללים גם 'אנקת גבהים' (1939) בכיכובו של לורנס אוליבייה, ושניים מגדולי המותחנים שביים אלפרד היצ'קוק – 'בכבלי השכחה' (1945) ו'הנודעת' (1946). במהלך השנים כתב הכט 25 ספרים, כעשרים מחזות, למעלה מ־65 תסריטים ומאות כתבות, טורים וסיפורים קצרים, אך דומה שאף אחד מכל אלה לא זכה לתהודה דומה לזו שזכו לה יצירותיו בנושאים יהודיים.