המידע ההיסטורי שניתן לדלות מבדיקת שלדים וממחקר קברים הוא עצום, ועם התפתחות חקר הדנ"א מידע זה רק הולך וגדל. בכל העולם מחקר שלדים הוא חלק בלתי נפרד מהארכאולוגיה והוא חיוני להשלמת התמונה ההיסטורית. היוצאת מהכלל היחידה מהבחינה הזו היא – שלא במפתיע – ישראל

מבקרים במוזאונים ברחבי העולם נתקלים לא אחת במערות קבורה, בארונות מתים ובמומיות שהועברו לתצוגה בשלמותם. המוזאון הבריטי בלונדון אף הפשיט מומיות אחדות מכיסוייהן כדי להציג את מלאכת החניטה הקדומה במצרים. העניין המודרני במוות ובקבורה הפקיע לא מעט מהכבוד הבסיסי כלפי המת ומזכותו להישאר טמון למנוחת עולמים במקום שבו נקבר. הצורך ללמוד על האנושות דרך מתיה הביא למצב מעט אבסורדי שבו מוזאונים הפכו לבתי קברות גדולים של הקדמונים ומוצגים בהם סרקופגים, גלוסקמאות ושאר ענייני המת.

האגף לארכאולוגיה במוזאון ישראל למשל מקבל את פני הבאים אליו בשורת אנתרופואידים – מֵכלי קבורה פלשתיים שהתגלו בדיר אל בלח שברצועת עזה. לא במקרה הם נבחרו לשמש שער הכניסה לאגף זה, שכן עיצוב ארונות קבורה הוא מאפיין תרבותי, והארכאולוגיה מבקשת לחקור וללמוד על תרבויות קדומות. עם זאת, יש להדגיש כי האנתרופואידים המוצגים במוזאון ישראל ריקים, וכך גם כל ארונות הקבורה במוזאון. העצמות המוצגות במצגי הקבורה באגף לארכאולוגיה הם העתקי מפלסטיק בלבד, וזאת כדי לאפשר לכהנים להתהלך במוזאון ללא חשש. העובדה שמוזאון ישראל חף מעצמות מתים מסיבה דתית היא תופעה יוצאת דופן וייחודית בעולם הארכאולוגי והמוזאלי. הרגישות לחפירת קברים בישראל ואפילו לניתוח שלאחר המוות משקפת בבירור את ההתנגשות בין המודרנה ובין המסורת בתרבות היהודית.

 

מה אכל השלד?

אם נניח לרגע להיבט הדתי והאתי של הסוגיה, ניוותר עם השאלה למה בכלל לחפור קברים, איזו תרומה לחקר האדם, ההיסטוריה והתרבות יכול כבר לספק שלד השוכב לבטח בקברו מאות או אלפי שנים?

"קשה לתאר כמה מידע אפשר להוציא משלד קבור", אומר ג'ו זיאס, אנתרופולוג, ארכאולוג ומורה דרך ותיק המתמחה בפַּלֵיאוֹפָּתוֹלוֹגיה – חקר מחלות בתקופות הקדומות. "השלד עשוי לתאר את מצב בריאותו של האדם שהוא היה פעם. אפשר למשל לדעת אם הוא סבל מרעב, ממחלה קשה או מטראומה גופנית, וזאת באמצעות זיהוי עיכובים במהלך חייו בצמיחת השיניים, תופעה הנקראת היפּוֹפְּלָזיה של השיניים". רעב ומחלות קשות משפיעים לרעה על גדילת העצמות בגיל הילדות, וגם כשהם חולפים והעצמות חוזרות לגדול הנזק הזמני נחקק לנצח ונראה בצילום רנטגן גם אחרי מאות שנים. רעב ישאיר את אותותיו גם בשֵֹער ותימצא בו רמה גבוהה של ההורמון קורטיזול.

"היעדר חמור של ויטמין די הוא מתכון בטוח למחלת הרככת", מוסיף זיאס, "כך שאם מוצאים עצמות עקומות או מעוותות אפשר להניח שהשלד המסכן לא זכה להרבה שמש בחייו. אנו מוצאים את התופעה בעיקר בשלדי נשים שחיו בחברה שמרנית מאוד והולבשו מכף רגל ועד קודקוד. עצמות מקושתות ומחוררות יכולות ללמד על מחלת הצפדינה הנגרמת ממחסור חמור בוויטמין סי. התופעה נפוצה מאוד בשלדי ספנים שבילו חודשים שלמים בים ומתזונתם נעדרו פֵּרות טריים וירקות ירוקים".

באופן כללי ניתן ללמוד מהשלד לא מעט על הרגלי התזונה של האדם. עצמות חזקות ובריאות מעידות על תפריט עשיר בסידן, ואם קליפת העצם עבה וחזקה הרי שהמת נהנה בחייו ממזון עתיר חלבון. הסביבה שבה נמצא השלד תשלים את התמונה, שכן תפריטם של יושבי סקנדינביה למשל הורכב מדגים צפוניים, בעוד שתושבי תימן המדברית אכלו הרבה בצק. השלדים הרבים שנבדקו בעולם הפתיעו את החוקרים: התברר כי בניגוד למה שחשבו, מעבר האנושות מחברת ציידים לקטים לחברה חקלאית לא גרם להתקדמותה מבחינה בריאותית אלא דווקא לנסיגה. החקלאים שניזונו מדגנים ומאורז סבלו במקרים רבים מתת תזונה ומאנמיה ומתו בגיל צעיר יותר מבני הדורות שקדמו להם. הציידים הלקטים הגיעו בדרך כלל למנוחה אחרונה עם שיניים בריאות ונטולות עששת, ואילו תסיסת הפחמימות בפיהם אצל החקלאים עשתה שמות בשיניים.

 

כולנו בני דודים

היכולת לזהות מחלות בעצמות השלד הביאה תעלומות היסטוריות גדולות לפתרונן, ובהן למשל השאלה מה הייתה באמת 'המגפה השחורה' שקטלה כמעט מחצית מאוכלוסיית אירופה במאה ה-14. שלדי מתים מהאסון שנקברו בקברי אחים הוכיחו חד משמעית שהייתה זו מגפת דבר, ולא אנתרקס כפי שסברו במשך שנים. ההישג המפורסם ביותר של הארכאולוגים מחֶקר שלדים הוא ההבחנה בין גולגולת האדם הנאנדרטלי לבין ההומו ספיאנס, הבחנה ששינתה תפיסות מדעיות שלמות באשר להתפתחותו של המין האנושי. מחקרים המתמקדים היום בבדיקות דנ"א של שלדים מספקים תוצאות מרתקות, כמו למשל ההוכחה שמוצאם של רוב האירופים הוא משלוש קבוצות שנדדו לאירופה: ציידים לקטים שהגיעו אליה מאפריקה לפני 45 אלף שנה; איכרים שהיגרו מהמזרח הקרוב לפני 8,000 שנה; ורועי צאן נוודים ממערב רוסיה שהגיעו לפני 4,500 שנה. גילוי כזה לבדו ראוי לו שיביא שלום לעולם, שהרי כולנו בעצם בני דודים.

על השאלה האם השלד יכול ללמד על סיבת המוות משיב זיאס בחיוב, אך מדגיש שזאת לרוב רק אם סיבת המוות הייתה טראומתית. "אם ערפו למסכן את הראש", הוא מסביר, "או שברו לו את המפרקת בתלייה, הדבר יהיה ניכר בשלד, וגם זה רק בשלדים לא עתיקים במיוחד שמצבם עדיין טוב. שברים מוגבהים בחלק העליון של הגולגולת ילמדו שהוא קורקף אחרי מותו. אחת ההפתעות שסיפקה ירושלים בעניין הזה הייתה עדות לצליבה כעונש מוות. המקורות הכתובים מלמדים כי מאות אלפי בני אדם נצלבו לאורך תקופה של כמעט 800 שנה על ידי השלטונות, אולם עדות יחידה לכך התגלתה בירושלים בדמות שלד של גבר שמסמר חלוד נמצא נעוץ בעקבו. סיבות מוות טראומתיות פחות שהשלד יכול להעיד עליהן הן מחלות כרוניות קשות כמו סרטן, שחפת ואפילו עגבת בעצמות, וכך גם מחלות גנטיות. אם סיבת המוות הייתה זקנה או הרעלה שלא פגעה בשלד, לא נוכל לדעת מהי סיבת המוות המדויקת.

"בתחום הזה יש פרדוקס שנקרא 'הפרדוקס של הפתולוגיה', שעל פיו ככל שמצב השלד רעוע יותר מבחינה רפואית, כך האדם היה בריא ביותר בחייו. מה ההיגיון בכך? השלד מלמד שהאדם חלה, הבריא, חלה שוב והבריא שוב פעמים אחדות, מה שמעיד על מערכת חיסונית טובה, בניגוד לשלד 'בריא' המעיד כי האדם חלה פעם אחת במחלה קשה ולא הצליח להתאושש ממנה".

חקר שלדים בעולם המודרני משמש בדרך כלל בתחום המשפטי. פתולוג או אנתרופולוג משפטי מומחה מסוגל לקבוע בדיוק לא רע אם השלד שלפניו הוא של גבר או של אישה, באיזה גיל הוא היה ביום מותו ולפני כמה זמן נקבר. את רוב המידע מספקות השיניים, בעיקר בכל הקשור לגיל, וזאת בשל השינויים האורתודנטיים העצומים שבן אנוש עובר מיום הולדתו עד בקיעת שיני הבינה סביב גיל 18-20. דפוסי צמיחה והתפתחות או שינויים ניווניים בשלד יכולים אף הם ללמד על גיל הנקבר. צפיפות העצם משתנה מאוד מגיל לגיל, כך שעצמות אדם בוגר יכילו אוֹסְטֵאוֹנים – תאים המוליכים חומרי מזון לעצמות – בכמות גדולה פי עשרים מעצמות אדם צעיר.

לזיהוי מין השלד יסייע אגן הירכיים, שכן עצמות האגן הנשי שנועד ללידה רחבות בדרך כלל יותר מאשר אלה של גבר. מִפְתח עצמות האגן אצל אישה הוא בצורת האות U, בעוד שאצל גבר המפתח צר ואלכסוני יותר בצורת האות V. בעת הלידה אגן האישה נפתח עד למקסימום, מה שמביא לבקיעת סדק זעיר בעצם האגן שריפויו יוצר צלקת. פעם חשבו שמספר הצלקות בעצם האגן יכול ללמד את החוקר כמה ילדים נולדו למנוחה, אבל אז הסתבר שלפעמים עצמות האגן נסדקות בלי קשר ללידה וגם גברים סודקים אותן. ככלל, מאפייני הגוף של גבר יהיו גדולים ורחבים יותר, כולל מבנה גולגולת מסיבי ומצח גבוה. דלדול ברקמת העצם (אוסטאופורוזיס) יהיה נפוץ יותר בשלדי נשים, ורקמת העצם בהם תיראה יותר כמו חלת דבש מאשר רקמה נורמלית.

אנתרופולוג העוסק בארכאולוגיה יוכל להשתמש בכלים אלה כדי לחקור שלדים עתיקים, אלא שאז המלאכה קשה יותר בשל מצב ההשתמרות של העצמות. חלון הזמן העומד לרשות החוקר להשגת תוצאות מיטביות הוא עשרים שנה מיום הקבורה. כדי להשלים את המידע שנפגם בשל שנות הקבורה הרבות יכול הארכאולוג להסתמך על ממצאים רבים מעבר לשלד עצמו, ובהם מיקום האתר וגילו, צורת הקבר, תנוחת השלד, החפצים שנקברו עם המת וגורמים סביבתיים נוספים.