מאמר זה מוקדש לזכרו של חיים שטייר, שאסף במשך שנים כרטיסי שנה טובה ונפטר במהלך עבודתנו המשותפת להעברת האוסף לרשות מוזיאון ישראל.

 

גלויות 'שנה טובה' הן תופעה היסטורית ותרבותית קצרת טווח. הן נוצרו לפני כמאה שנה והן הולכות ונעלמות עם חדירת אמצעי התקשורת הווירטואליים של ימינו. האיורים שעל גבן מסכמים בתמצית את האירועים שעברו על העם היהודי במאה השנים הסוערות ורבות התהפוכות הללו

לפני שלושים שנה, כאשר שליחת איגרות ברכה לרגל השנה החדשה הייתה דבר שבשגרה, מי היה חולם לבנות מאיגרות אלה תערוכה אמנותית, ועוד במוזיאון? אבל קשה לעמוד בקצב התקדמותה של ההיסטוריה, ועם המצאת הפקס, הדואר האלקטרוני, המסרון והרשתות החברתיות, ה'שנה טובה' הפכה להיות מוצר שאבד עליו הכלח מבחינת ייעודו המקורי, אך עלה עד מאוד ערכו ההיסטורי, התרבותי והנוסטלגי.

בכל פרק זמן חולף הופכים שלל חפצים, מכשירים ומסמכים למוצג בתערוכה או לפריט הנמכר לאספנים להוטים במכירות פומביות. טרנספורמציה מעין זו עבר גם כרטיס הברכה לשנה החדשה.

במשך כמאה שנה שימשו השנות טובות אמצעי מלבב ומרגש שהעביר מאיש לרעהו ברכות ואיחולים לשנה החדשה. בסוף המאה ה-19, עם המצאת גלוית הדואר, התפתח מנהג לשלוח כרטיסי ברכה ליום ולנטיין או לרגל השנה האזרחית החדשה. יהודי גרמניה אימצו מנהג זה ו'גיירו' את כרטיסי הברכה. הם הנהיגו מנהג חדש של שליחת איגרות ברכה לשנה החדשה לקראת ראש השנה העברי, מנהג שפשט בקהילות אירופה ומשם הגיע לריכוזים היהודיים הגדולים שצמחו במאה העשרים בארצות הברית ובארץ ישראל.

 

1910- הסטנדרטית והחדשנית

אך טבעי הוא שאיגרת הנושאת עמה איחולים לשנה טובה ומוצלחת תעוטר בשלל מוטיבים המסמלים זאת, כמו צפיחית בדבש, קרן שפע, פרחים, ציפורים ומלאכים, לצד דימויים הקשורים בתפילת הימים הנוראים. אלה היו המוטיבים הפופולריים ביותר לעיטור איגרות שנה טובה לאורך כל השנים, כמו זו מגרמניה מהעשור הראשון של המאה העשרים. איגרות ברכה אחרות, מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, נושאות עליהן תיעוד מרתק של אורחות חייהן של קהילות אירופה. אמנים מקומיים ציירו או תיעדו בצילום דימויים של חיי יומיום לצד טקסי מחזור החיים היהודי ומועדי השנה העברית. לתיאורי הווי אלה נוספו גם החידושים הטכנולוגים בני התקופה כמו המצאת הטלפון למשל.

 

 

1920-1930 – התעמולתית

קצת במפתיע, שנות טובות רבות נושאות עליהן איורים המתארים את האירועים ההיסטוריים שאירעו במאה השנים האחרונות, מהסוערות ומהגורליות שידע העם היהודי. בגלויות רבות המסר האישי שנשלח לקראת השנה החדשה הוא גם מסר לאומי. כל שנותר למוען האיגרת הוא לחתום את שמו מתחת אחת מהסיסמאות המופיעות בגלויות האידאולוגיות הללו ולשלוח אותה לנמען – שלעתים קרובות אף הוא הזדהה עמוקות עם המסר שנשלח אליו לקראת השנה החדשה. וכך, באמצעות האיגרות השונות ניתן לסקור את האירועים המרכזיים בתולדות העם היהודי במאה העשרים.

ההגירה העצומה של יהודי מזרח אירופה אל העולם החדש, לארצות הברית, מופיעה על גבי שנות טובות רבות בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. אנייה הנושאת עמה את המהגרים היא מוטיב חוזר הנראה שוב ושוב על גבי האיגרות, המכונות על כן 'שיפסקארטע'. פעמים רבות מופיע פסל החרות, או דמות נשית כלשהי המקבלת את פניהם של מהגרים בעלי מראה נדכא ועלוב. דמות זו מסמלת את ארצות הברית – המולדת החדשה – כאישה מחויכת המזמינה את העולים להיכנס בשעריה. מסר זה, של קבלת פנים אוהדת למהגרים, היה בעיקר פרי דמיונם של יהודי ארצות הברית. בדרך זו הם ביקשו לעודד את ההגירה מפולין ומרוסיה, שיהודיהן סבלו ממצוקה אישית וכלכלית באותן שנים. בפועל התפתחה באותה תקופה התנגדות של שלטונות ארצות הברית להגירה המונית זו, והחל מסוף שנות העשרים הוטלו שם הגבלות קשות על הגירת יהודים. מעתה רבים מן המהגרים פנו מזרחה – לארץ ישראל.

 

 

1940- הדוגמה האישית

התנועה הציונית השתמשה בשנות טובות לצרכיה התעמולתיים, ואלה שהופקו מטעמה נושאות סמלים ציוניים שונים. באיגרות ברכה רבות יש מוטיבים תנ"כיים המדגישים – ברוח הרעיון הציוני – את הקשר של העם היהודי לארץ ישראל ואת ערך עבודת האדמה. את מקומה של 'גברת אמריקה' תופסת באיגרות אלה דמות נשית אחרת – 'בת ציון' – שאף היא נושאת עמה הבטחה לחיים אידאליים במולדת החדשה.

בשנות השלושים נהגו תושבי תל אביב לצלם עצמם על רקע נופי העיר המתפתחת ולשלוח את התמונות לקרוביהם שבחו"ל עם איחולים לשנה החדשה. גם צילומים אלה לוו במסר, גלוי או מוסווה, הקורא לעלייה ארצה. מלחמת העולם השנייה והשואה הביאו להפסקת יצירתן והפצתן של שנות טובות מאירופה. זיכרון עצוב מן השנים הללו נותר בשנות טובות שעליהן איורים של שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה.