נמל אילת נחנך באופן רשמי ב־1956, אבל כבר ב־1950 עגנה אנייה לחוף העיר הדרומית. האנייה – שיותר נכון לכנותה גרוטאה צפה — הביאה מטען יקר בדמות כתבי יד של יהדות תימן. תעלומת היעלמם של הכתבים היקרים נותרה פתוחה עד היום

לאן נוסעים?

נמל אילת
הנמל הדרומי של מדינת ישראל

 

כשנוסעים בכביש הרעוע בין אילת לטאבה ומביטים באלפי המכוניות המיובאות העומדות בסדר מופתי בנמל אילת הלב מתרחב ונהיה קצת נעים בגב כשמגלים איך הפכנו למעצמה ימית קטנה במזרח התיכון. נכון, אנחנו מדינה דלה בנפט ובעלת מותניים צרים באופן מביך בין אשקלון לעין גדי, אבל אין עוד מדינה כמונו בשכונה שיכולה להציע מסע מחוף לחוף הכולל קפיצה לכנרת, שיט בים התיכון, בוץ טבעי בים המלח וצלילה בים סוף. לא פלא שהשכנות קצת מקנאות. אחיזתנו בנמל אילת מאז כיבוש אום רשרש במלחמת העצמאות הרגיזה כל כך את המצרים עד שהם סגרו בפנינו את מצרי טיראן ב-1956 והביאו על ראשם את מבצע קדש. בהמשך ניסו שוב המצרים את התרגיל ונתקלו במלחמת ששת הימים, כי מה לעשות, אנחנו אוהבים את נמל אילת שלנו פתוח למסחר בינלאומי.

 

נמל חדש ישן

רוב הישראלים מכירים את אילת מהצד הקולינרי, שלא לומר הגסטרונומי, בחדרי האוכל של מלונות העיר, אך כדאי לדעת כי עיקר גאוותה של אילת הוא הנמל שלה. אם תציצו באתר הרשמי של החברה הממשלתית 'חברת נמל אילת' תקבל את פניכם הסיסמה המעניינת "הכי קרוב למזרח הרחוק". רגע לפני שאתם שוקעים בחלומות בהקיץ על סושי ופריחת הדובדבן, דפדפו לפרק ההיסטורי באתר ותגלו כי כבר בראשית שנות החמישים שטו אניות בשמחה לכיוון חופי אילת, אך בצר להן גילו שהנמל לא מציע להן כל מתקני עגינה. האניות המאוכזבות נאלצו להעביר את סחורותיהן בלב ים לסירות קטנות, עד שב-1955 החלה הקמתו של נמל אילת הראשון, הוא 'הנמל הישן'. נמל זה, כך על פי האתר, שימש כנמל הראשי של אילת במשך שנים ספורות בלבד, שכן 'הנמל החדש' נחנך במקומו הנוכחי ב-1965.

הלב קצת נחמץ על כך שבסקירה היסטורית זו, וגם באתר הרשמי של עיריית אילת, לא מובאת ולו ברמז הדרמה הגדולה שהביאה לחנוכתו של נמל אילת כבר ב-1950. הסיפור הנפלא הזה נעדר למעשה לגמרי מהרשת, למעט אזכור קל בחוברת שהנפיקה עיריית אילת לקראת חידון שנערך במלאות לעיר מספר עגול ויפה – "יום אילת תשס"ו – 59 שנים". לא נותר לנו אלא לגייס את עיתוני ישראל מתמוז תש"י (1950) שדיווחו בהתרגשות בעמודי השער על האנייה לוצ'יה האיטלקית שהגיעה אלינו מחופי עָדן שבתימן וחנכה את נמלנו הדרומי. שם האנייה היה בכלל 'לוּצֵ'ה' (Luce), והוא הוחלף מיד עם עגינתה באילת בשם הסמלי 'אופיר', אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא המטען שהיה על סיפונה. מדובר באלפי ספרי קודש, ובהם מאות ספרי תורה, שנשמרו במשך שנים בבתי הכנסת של יהודי תימן, עד שהיהודים עשו דרכם ארצה במטוסים. מה הביא את כל הטוב הזה אל אנייה איטלקית דווקא? מדווח כתבנו בעיתון על המשמר:

אוצר זה הלך ונצטבר במחנה המעבר של הג'וינט בעַדן. המשלוח סודר בדרך הים והאנייה שנשכרה לשם כך הביאה את המטען לחוף אילת ביום ד'. כל שיירה ושיירה של עולים תימנים שהגיעה למחנה מאיזו פינה בתימן הביאה עמה, נוסף על המטען הפרטי, גם את ספרי הקודש מתוך בתי הכנסת שנסגרו. לא הייתה כל אפשרות לשלוח את אוצר הגווילים והספרים לארץ 'על כנפי נשרים', כי המטען הכבד הזה היה תופס את מקומם של אנשים חיים. לבסוף הוחלט לסדר את המשלוח בדרך הים ("אניה עם מטעם מעדן הגיעה לאילת", 'על המשמר', י' בתמוז תש"י, 25.6.1950, עמ' 1).

הסיפור נשמע לכאורה פשוט – משלוח ימי במקום משלוח אווירי – אך יש לזכור כי ב-1950 טרם הוסדר מעמד המים הטריטוריאליים של ישראל בים סוף. פקחים בריטים עוינים פטרלו בין הגלים, ומעבר האוצרות של יהודי תימן בנתיבים בלתי ידידותיים בעליל הצריך משנה זהירות. בדיוק לשם כך נשכרה אנייה שהפליגה תחת דגל איטלקי והייתה רעועה מספיק כדי לא למשוך תשומת לב. בין ספניה הכהים מאפריקה הוסתר שליח הג'וינט הלבנבן מרדכי לפידות, ותפקידו היה לפקח על העניינים, ובעיקר על רב החובל האיטלקי צ'יאסו שהיה בגילופין רוב הדרך.

הפלגה ממוצעת מחוף עדן לאילת ארכה אז כעשרה ימים, אולם לוצ'ה התנהגה כספינת משא ולכן עגנה בסבלנות בנמלי מסחר אחדים בדרך. המסע אמור היה להסתיים באילת כעבור שבועיים וחצי, אך ביום המיוחל לא נראה אפילו קצה תורן באופק. הממתינים קצרי הרוח – ובהם מושל אילת אברהם זכאי, פעיל העדה התימנית בארץ ישראל ישעיהו שרעבי, לימים יו"ר הכנסת, ועיתונאים מקורבים לצלחת שהובאו בסוד העניינים – לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. בירור מבוהל העלה כי הספינה התעכבה בשל סערה פתאומית בים סוף, וטקס חנוכת הנמל נדחה ביום. גם למחרת בוששה האנייה להגיע, הפעם בשל מנוע מקולקל, וכעבור יום נוסף אזל הדלק, מה שהצריך סיוע של ספינת תובלה. המנוע הישן של לוצ'ה התקלקל שוב ושוב, ובהמשך כמעט שהתחולל אסון כאשר האנייה המקרטעת עלתה על שרטון. שיא השיאים של התלאות תואר מפיו של רב החובל צ'יאסו בעיתון מעריב: