הרפובליקה האיטלקית המודרנית נוסדה למרגלות האלפים, הרחק מהחום האיטלקי, כשהיהודים – השריד האותנטי של יהדות צרפת העתיקה – נוטלים חלק נכבד ונרגש בכינונה. יומן מסע בפיימונטה, הכי אירופה שאפשר

על מטבע שתי אגורות של היורו האיטלקי חקוקה צורתו המרשימה של ה׳מוֹלֶה אנטונליאנה׳ (Mole Antonelliana), אחד המבנים המוכרים באירופה שהוא גם סמלה של העיר טורינו. ה׳מולה׳ – שכאשר הסתיימה בנייתו ב-1900 היה המבנה הגבוה באירופה כולה למעט מגדל אייפל – הוא ללא ספק מבנה מגלומני ואף חצוף: בניגוד למגדלים אחרים הוא אינו ניצב במרכזה של רחבה גדולה המעניקה לו פרספקטיבה, אלא במגרש בלב העיר, מוקף בבניינים שאינם מאפשרים לאיש לתפוס את כל גובהו במבט אחד ומצריכים את הצלם החובב לשכב על הארץ ולנסות לשווא לכלוא את המראה.

היומרנות שבבניית המולה עשויה להיות מובנת על רקע התקופה שבה החלו בבנייתו: שנות השישים של המאה ה-19, בחלון הזמן הקצר שבו טורינו הייתה בירתה הזמנית של איטליה המאוחדת ומקום מושבו של המלך; בירתה של ממלכה שנוסדה כשהיא נישאת על גל פטריוטיזם ורומנטיקה, כיאה לאומה העולה כעוף החול לאחר מאות שנים שבהן לא הייתה אלא תצרף של נסיכויות וממלכות בחסות מעצמות זרות.

אך המרתק בסיפורו של המולה אינו הרוח האיטלקית המתחדשת, וגם לא המגלומניות של האדריכל אלסנדרו אנטונלי שמתח את הפרויקט עד לאחר מותו, אלא העובדה המפתיעה שהמבנה האדיר נועד מראשיתו לשמש בית כנסת – מרכזה של הקהילה היהודית של עיר המלוכה החדשה. התעוזה היא מדהימה: היהודים, ששנים ספורות קודם לכן עוד חיו בגבולותיו הצרים של הגטו, בחרו להקים את מרכזם בלב האזרחי של העיר. אם לא די בכך, הרי שהם בחרו לבנות אותו לא בצנעה – כפי שדרש החוק הישן שלפיו הכנסיות של הדת הנוצרית השלטת הן שהתנשאו מעל לבתי העיר – אלא להפך, גבוה מעל לכל הסמלים הנוצריים של העיר, ולמעשה גבוה יותר מכנסיותיה של איטליה ושל אירופה כולה. הקתדרלות הגותיות הגבוהות ביותר באירופה אינן מתקרבות, גם היום, לגובהו של המולה – 167 מטרים.

רגע לפני שננסה להבין את ההיגיון שבשיגעון ׳נרגיע׳ בציון העובדה שבפועל המולה לא שימש מעולם בית כנסת. בנייתו התארכה והתייקרה, ובינתיים טורינו חדלה לשמש בירתה של איטליה (את התואר קיבלה פירנצה ב-1865 ורומא החל מ-1871) והקהילה בעיר הצטמצמה וויתרה על הפרויקט השאפתני. היא העבירה את המבנה הלא גמור לעיריית טורינו תמורת מגרש באזור אחר שעליו הוקם בית כנסת מכובד אבל צנוע בהרבה, המשמש את הקהילה עד היום. המולה שימש את העיר לצרכים ציבוריים שונים, ומזה כעשור שוכן בו המוזיאון הלאומי לקולנוע – מוזיאון לכל גיל שבהחלט שווה ביקור.

כדי להבין מה גרם לביטחון העצמי המופרז של יהודי טורינו עלינו לשוב מעט לאחור, לתהליך של איחוד איטליה ולהשפעתו על מעמדם של היהודים.undefined | סגולה

 

 

באהבתה ישגו

יהודים התגוררו בערים רבות בצפון איטליה, ובכולן חיו בגטאות צפופים ומוגדרים שנוסדו בפקודת השלטונות במשך המאות ה-16 וה-17. הביטוי 'צפון איטליה׳ מתייחס למונח גאוגרפי בלבד, כי מבחינה מדינית היה האזור מחולק ברוב המחצית הראשונה של המאה ה-19 למדינות אחדות: האימפריה האוסטרית שלטה בלומברדיה ובוונטו, ובכללן הערים מילאנו, ונציה, פדובה וורונה; האפיפיור שלט במחוזות המזרחיים שמדרום לנהר הפו; מחוזות מודנה ופארמה היו נסיכיות עצמאיות; ופיימונטה וליגוריה – החלק המערבי שבו נמצאות הערים טורינו וגנואה – היו נחלת ממלכה שחלשה גם על האי הגדול סרדיניה, ונקראה בשם המקורי ׳ממלכת סרדיניה-פיימונטה׳. ממלכה זו הייתה מעין הרחבה של ממלכת סבוי או סבואה – חבל ארץ בהרי האלפים החצוי כיום בין איטליה לצרפת ובעבר אף חלש על נתחים מדרום מערב שוויץ.

היהודים אמנם יצאו מן הגטאות כאשר נפוליאון כבש את צפון איטליה, ונהנו להלכה מזכויות שוות, אך זכויות אלה נשללו מהם – להלכה לפחות, ובמידה רבה גם למעשה – עם השבת הסדרים הישנים אחרי הבסת נפוליאון. כאשר רעיונות של ליברליזם ושל לאומיות החלו מבעירים את אירופה בשנות הארבעים של המאה ה-19, בחר מלך סרדיניה-פיימונטה, קרלו אלברטו, ללכת בדרכי הנאורות ולהעניק שוויון מלא לכל תושבי ארצו – ובכלל זה למיעוטים הדתיים המדוכאים, הלוא הם היהודים והפרוטסטנטים.

את הדי ההתרגשות הגדולה של היהודים ואת הכרת הטובה על הענקת הזכויות ניתן לראות ברחבי פיימונטה עד היום. ארון קודש שמקורו בגטו של טורינו, המוצב כיום בפאתי בית הכנסת של העיר, צבוע כולו בשחור. זה לא היה צבעו המקורי; הצביעה בשחור נעשתה עם היוודע דבר מותו של המלך קרלו אלברטו, מיטיבם של היהודים, כאות אבל של הקהילה. כמה עשרות קילומטר מזרחה לטורינו, בעיירה קזאלה מונפראטו (Casale Monferrato), ניצבים שני לוחות שיש משני צדיו של ארון הקודש של בית הכנסת שהוא אולי היפה בתבל. שני לוחות השיש מפארים – באיטלקית ובעברית – את הימים בשנת תר״ח שבהם הוכרז השוויון על ידי המלך ואושר להלכה בבית הנבחרים. וכך כתוב בעברית נאה ובכתיב חסר, באותיות זהב:

ה׳תר״ח / ביום כ״ד אדר שני / המלך קרלו אלברטו / וביום י״ח סיון / עדת מחוקקי העם / גזרו אמר / לקרא דרור אל כל היהודים אשר במלכות / למען ישכחו / און ועמל חקקי קדם / והיו בני חורים בארץ מולדתם / ובאהבתה ישגו תמיד / ק״ק קסאלי / הרים המצבה הזאת למופת דור ודור.

הרי לנו תחילתו של הרומן המופלא: ארץ המולדת שבאהבתה ישגו היהודים תמיד אינה אלא ממלכת סרדיניה-פיימונטה. כתובת זו, שאינה פרי תרומתו של נדיב מסוים אלא מעשה הקהילה כולה, נבחרה לעמוד משני צדיו של ארון הקודש.

 

מולדת חדשה

הפטריוטיות הפיימונטזית הזו מיתרגמת חיש מהר לגאווה לאומית איטלקית, כיוון שהממלכה שעליה מלך אלברטו נתפסה בקרב השואפים לאיחוד איטליה כממלכה האיטלקית האמיתית היחידה. ובצדק: חלקיה האחרים של הארץ היו כפופים למעשה למעצמות זרות – אוסטריה, ספרד (ששלטה בעקיפין ב׳ממלכת שתי הסיציליות׳ היא דרום איטליה), והקואליציה שבין האפיפיור לבין שרידי האימפריאליזם הצרפתי. רק ממלכתו של קרלו אלברטו הייתה ׳איטלקית׳ באמת. העובדה שהוא היה גם שליט נאור שחתר למלוכה קונסטיטוציונית העצימה את ראייתו כמשחרר הפוטנציאלי של העם האיטלקי.

כך התאחדו להן שתי מגמות לכלל מהלך היסטורי רב עוצמה: החירויות שהציעה הממלכה הנאורה של פיימונטה, וחזון הקמתה של ממלכה איטלקית מאוחדת שאינה תלויה בזרים. אין פלא שהיהודים הפכו לפטריוטים האיטלקים הראשונים. הם היו נעדרי מחויבות לנסיכויות ולממלכות שהגבילו את צעדיהם, אסירי תודה למלך קרלו אלברטו שהעניק להם שוויון חוקתי, ולא פחות חשוב: הם חלקו עם המלך של פיימונטה אויב משותף – האפיפיור. הגבהת בית הכנסת מעל לכנסיות הייתה אפוא גחמה לא רק של יהודים שיכורי חופש, אלא גם של בית מלוכה שביקש להשתחרר מעולו הפסיכולוגי של הוותיקן, ומהתעקשותו לשמר את נחלותיו ולא להצטרף לממלכה האיטלקית המאוחדת הנרקמת מטורינו.

מעניין לציין שהאפיפיור, בצעד נואש שנועד למנוע את נפילתה של רומא בידי הכוחות האיטלקיים, איים בעת המצור על העיר ב-1870 כי "מי שייגע בשערי רומא יאבד את חלקו בכנסייה", כלומר בעולם הבא הנוצרי. הוא לא שיער שמי שהופקד על ההפגזה שיצרה את הפרצה שליד פורטה פיה (Porta Pia), שממנה שעטו הכוחות אל תוך העיר המקודשת לקתולים, לא היה אלא יהודי – קפטן (סרן) רוברטו סגרה. גם קפטן מורטרה, מפקדה של אחת מיחידות החי״ר הראשונות שנכנסו לרומא, היה יהודי. אחד מצאצאיו של רוברטו סגרה היה טייס בחיל האוויר הישראלי, סרן דן סיגרי, שנהרג כאשר מטוסו נפגע מאש הסורים ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים.