הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטו, היה הוגה דעות מרכזי שהעמיד דור שלם של הוגים ומחנכים יהודים ממוצא צרפתי. אפשר היה לצפות שספר ראשון בשפה העברית המקיף את הגותו יהיה ביקורתי יותר

עבריות ומעבר לה
דיוקן אינטלקטואלי של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

יוסף שרביט
אִדרא, תשע"ט, 320 עמ'

הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה על ידי תלמידיו בשם הצופי שלו מניטו, היה ללא ספק אחד המנהיגים הרוחניים החשובים במחצית השנייה של המאה העשרים. העובדה שיותר משני עשורים לאחר פטירתו מספר הלומדים את תורתו בציבור הישראלי רק הולך וגדל מעידה על המקום המיוחד שתפס בהגות היהודית. כמו רבים אחרים, ובהם ד"ר יוסף שרביט, זכיתי להכיר אותו אישית, וכולנו יודעים איזו זכות מיוחדת זו הייתה וחשים עד כמה הוא השפיע על עולמנו הרוחני ואף על חיינו כיהודים וכבני אדם.

העמיד שיטה מקורית במחשבת ישראל ותלמידים רבים. הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטו

חיים של חינוך

מניטו נולד באוראן שבאלג'יריה בכ"ה בסיון תרפ"ב (1922) למשפחת מקובלים ספרדית. אביו היה רב העיר, ובהמשך הרב הראשי של אלג'יריה. בגיל 17 החל להשתתף בפעילות של תנועת הצופים היהודיים, וזו תרמה לפלורליזם שליווה אותו כל חייו. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא צרפת החופשית וב-1946 החל ללמוד באקול ד'אורסיי, מעין בית מדרש פנימייתי לסטודנטים על שם ז'ילבר בלוך שהקימה תנועת הצופים היהודיים באורסיי שבאזור פריז. בעת לימודיו הצטרף מניטו לצוות ההוראה במקום, ומ-1950 היה המנהל הרוחני של המוסד. בשנתו הראשונה בבית המדרש זכה להכיר את רבו האשכנזי הראשון, פרופ' יעקב גורדין, שהשפיע רבות עליו ועל יהדותו. כעשר שנים מאוחר יותר נסע עם תלמידי אקול ד'אורסיי לירושלים ופגש שם את הרב צבי יהודה קוק, מפגש ששינה את תפיסת עולמו הציונית. "לא למדתי ממנו את התורה, אלא איך התורה שלמדתי הייתה תורתה של ארץ ישראל", אמר שנים רבות אחר כך בתכנית 'חיים שכאלה' שנערכה בתשנ"ב (1992) לכבוד יום הולדתו השבעים בתאטרון ירושלים. למרות זאת חזר מניטו לצרפת למשך 12 שנים נוספות, שם היה מורה, מחנך, מנהיג קהילתי ואינטלקטואל חשוב באסכולה של פריז, לצד הוגים כמו אנדרה נהר ועמנואל לוינס.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים עלה מניטו עם משפחתו לישראל, וכעבור שנים אחדות ייסד בירושלים את 'מעיינות' – מוסד הדומה ברוחו לאקול ד'אורסיי – במטרה לתמוך בקליטה הרוחנית של צעירים עולים מצרפת. ב-1988 סגרה הסוכנות היהודית את 'מעיינות', ומניטו התמקד ב'מרכז יאיר' שהקים ב-1982. במקביל להוראה בארץ המשיך מניטו ללמד גם בצרפת והעמיד תלמידים הממשיכים את הגותו עד שנפטר ממחלה קשה בט' במרחשון תשנ"ז (1996).

המורה

כדי לתאר את מניטו לא די בשורות קצרות של קורות חיים. הפרטים הדלים אינם הולמים את עושר מפעל חייו. ספרו של שרביט בא למלא את החלל ולתאר לקורא העברי את השיטות המיוחדות והמהפכניות שפיתח הרב אשכנזי בלימוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, פיתוח רעיוני ייחודי שהתגבש במשך שישים שנות הוראה המתועדות ברשימות תלמידים, בהקלטות ובמאמרים של מי שראה עצמו בעיקר מורה ומרצה ולא כותב המנסח את שיטתו.

כדי להבין את האתגר המורכב שנטל על עצמו המחבר צריך להוסיף על ערמות החומר הלא מסודר שנצבר בשישים שנה, ועל הראיונות שנערכו בעל פה, גם את הידע הרב, הכמעט אינסופי, שעליו התבססה משנתו של הרב אשכנזי: מקורות העוסקים במחשבת ישראל מכל הזמנים, והיכרות עמוקה עם הפילוסופיה ועם האנתרופולוגיה של זמנו. שרביט עמל זמן רב, השתמש במקורות רבים וראיין אנשים שהכירו את מניטו לאורך חייו.

הספר מורכב מחלק ביוגרפי ומחלק רעיוני. החלק הרעיוני מתייחס גם לנושאים העיקריים שבהם עסק וגם לדרך ההוראה המעניינת והפיקנטית ולאווירה המיוחדת שהוא השרה בשיעורים שבהם הרבה להשתמש בהומור ונגע ברגש ובתבונה של כל תלמיד ותלמידה.