לראשונה נפתחים יומניו של חוזה המדינה לעיון חופשי ברשת, ומזמינים את הקוראים להתוודע אל הרגעים שבהם נולדה התנועה הציונית

במשך תשע שנים – מקיץ 1895 ועד אביב 1904, חודשים אחדים לפני פטירתו, תיעד הרצל את פעילותו הציונית ב-18 מחברות. לאורך אלפי עמודים, שנכתבו בגרמנית ובצרפתית, הוא פירט את מפגשיו הדיפלומטיים, את התכניות האסטרטגיות שהגה למדינה שבדרך, וגם את הלבטים והקשיים שליוו אותו. היומנים, המהווים עדות חיה לראשית התגבשותה של התנועה הציונית, נגישים כעת במלואם לציבור הרחב במסגרת המיזם המקוון הרצל-אונליין, ומאפשרים לקרוא את הגיגיו של הרצל במלותיו שלו ובכתב ידו.

 

בין חלום למעשה

כבר בעמוד הראשון תיאר הרצל את תחושותיו בראשית עיסוקו ב'עניין היהודים' והציג את שורשי חזונו:

זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה. היום אינני יודע אם אגיע לסיומה. היא נראית כחלום אדיר. כבר ימים ושבועות היא ממלאת אותי כולי עד אובדן החושים, מלווה אותי לכל מקום, מרחפת מעל לשיחותיי הרגילות, מציצה מעבר לשכמי אל עבודת העיתונאי שלי, המצחיקה בקטנותה, טורדת אותי ומשכרת אותי. מה יצא מזה, אין לשער לפי שעה (הרצל-אונליין, יומן 1, עמ' 1).

בהמשך סקר הרצל את גלגולי הרעיון שהבשיל במוחו בעת שעבד כעיתונאי בפריז. הוא תיאר את פגישותיו ואת חילופי הדברים בינו לבין הברון מוריס הירש, ופירט בהרחבה את מחשבותיו על משפחת רוטשילד ועל הנאום שתכנן לשאת בפניהם. הנאום, שבסופו של דבר לא נישא, שימש כעבור חודשים אחדים בסיס לספרו 'מדינת היהודים', שבו פרס את משנתו המדינית.

בעמוד 57 של היומן נזכרת לראשונה בכתבי הרצל המלה ציונים – פרט שאפשר לאתר בקלות בעזרת עיון דיגיטלי ביומנים: 

אבוי לנוכלים המבקשים להתעשר מעניין היהודים. נתקן בעבורם עונשי השפלה קשים ביותר – אובדן כל הזכויות הפוליטיות, זכויות הישיבה בארץ. נעשה אותם פסולים לרכישת נכסים דלא ניידי, שהרי החברה [של היהודים] אסור לה שתהפוך לְפָּנָמָה. נמזג את כל הציונים (שם, עמ' 57).

הדברים משקפים את חששו של הרצל משחיתות פנימית שעלולה לסכן את הצלחתו של הרעיון הציוני. הוא מציע להטיל על הנוכלים עונשים כבדים כדי להרחיקם מהתנועה, ורומז לשערוריית פנמה שבה קרסה ב-1892 חברת תעלת פנמה על רקע שחיתות רחבת היקף ושוחד לפוליטיקאים. המשפט האחרון, "נמזג את כל הציונים", מעיד על שאיפה לאחדות – לא תנועה מפוצלת של בעלי אינטרסים אישיים, אלא גוף מלוכד שפועל למען מטרה משותפת.

 

חילופי משמרות

45 העמודים הראשונים כתובים בכתב ידו המוכר של הרצל, אך אז חל לפתע שינוי – הדיו הכחולה מתחלפת בשחורה, והכתב הופך דק, צפוף ומחובר. גם עין בלתי מקצועית תזהה מיד שאין זה עוד כתב ידו של חוזה המדינה.

ההסבר מצוי ביומן עצמו. בראשית הדרך נהג הרצל לכתוב בשיטה דו שלבית – תחילה רשם את מחשבותיו על פתקאות, ואחר כך העתיקן לעמודי היומן בצורה מסודרת. בשבועות עמוסים במיוחד הוא לא הספיק לבצע את שלב ההעתקה, אף שהכתיבה עצמה לא פסקה, ואז נרתם אביו יעקב למשימה, והעתיק עבורו את הרשימות. כך היה עד סוף המחברת הראשונה:

כאן הפסקתי אז את התיאורים הרצופים, כי באו הרבה שבועות של עשייה שאין דוגמתה, שבהם לא יכולתי עוד לרשום את הרעיונות בשקט אל הנקי. כתבתי בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה. הרשימות נושאות את התאריכים. אינני מוצא עוד זמן להעתיקן. התחלתי בכתיבת הספר השני (מחברת היומן השנייה) כדי לרשום יום יום את מה שראוי לציון. כך נשארו הפתקאות מונחות. עתה אני מבקש מאבי הטוב שיכתוב אותן למעני בספר הזה, בסדר שבו נתהוו (שם, עמ' 44-43). 

למרות שבצוואתו ביקש הרצל לפרסם את כתביו, מותו המוקדם הוליד מאבקי שליטה על המידע הרגיש המתועד ביומניו. מתוך רצון להגן על דמותו ועל דמות התנועה הציונית בראשית דרכה השמיטו תחילה העורכים והמתרגמים קטעים מהיומנים, אך עם השנים גברה המחויבות לאמת ההיסטורית. כיום אפשר לעיין בהם בנוסחם המלא, כפי שנכתבו בשעת מעשה.