נפשו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי הייתה נטועה בעולם הספרות והשירה עוד מילדותו. בהמנון 'שמאל הירדן' הוא השכיל לתת ביטוי שירי לחזונו הבלתי מתפשר על שלמות הארץ
בקיץ 1929 עמד מנהיג הציונים הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי על בימת הקונגרס הציוני בציריך שבשוויץ ונשא בגרמנית את אחד מנאומיו החשובים והמשמעותיים ביותר. "מה פירוש ארץ ישראל?" תהה לחלל האולם עמוס הצירים שהאזינו לדבריו בדריכות, ותכף השיב:
ארץ ישראל היא כברת ארץ אשר זה עיקר תכונתה הגאוגרפית, שנהר הירדן זורם לא בגבולה של כברת ארץ זו אלא באמצעה (זאב ז'בוטינסקי, 'כתבים' כרך ה', עמ' 73).
"ומה פירוש ציונות?" הוסיף להקשות ברטוריקה מלאת רגש, וגם על שאלה זו מיהר להשיב:
משמעות הציונות איננה רק השאיפה ליצור רוב בארץ ישראל, אלא ליצור מקום למיליונים בארץ ישראל משני עברי הירדן (שם, עמ' 74-73).
תביעתו של ז'בוטינסקי ליישב את שתי גדות הירדן לא צמחה בחלל ריק. בראש ובראשונה נשענה שאיפה זו על העובדה שיהודים ישבו בעבר הירדן המזרחי במשך למעלה מ-1,500 שנה, מתקופת ההתנחלות של דור יוצאי מצרים ועד לתקופת המשנה והתלמוד, מאות שנים לאחר חורבן בית שני.
גם בראשית הציונות התיישבו יהודים בעבר הירדן המזרחי. בסוף המאה ה-19 רכשו יהודים קרקעות להתיישבות של מאתיים משפחות בחורן, ובראשית המאה העשרים נרכשו אדמות מהכפר אום ג'וני ועליהן הוקמה ב-1910 אם הקבוצות דגניה ממזרח לירדן.
גבולות במחלוקת
ז'בוטינסקי לא היה המנהיג הציוני הראשון ששאף לבסס את ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי. כעשר שנים קודם לנאומו הציג נציג ההסתדרות הציונית חיים ויצמן בפני ועידת השלום בפריז טיעונים כבדי משקל בזכות שלמות הארץ משני עברי הירדן. ויצמן הסתמך בדבריו על אדמות בבעלות יהודית בחבל החורן שבדרום סוריה, והצביע על הצורך האסטרטגי ביישוב אזור זה. הוא גם ניסה לשכנע את הממשלה הבריטית כי תכיר בזכותם של היהודים להקים בית לאומי משני עברי הירדן, כהמשך להצהרת בלפור, אולם הדבר לא צלח בידו.
ב-1922 הביאה ממשלת בריטניה לאישורם של נציגי המוסדות הציוניים בלונדון ניסוח סופי של כתב המנדט ובו פרשנות מצמצמת להצהרת בלפור שהוענקה ב-1917. ניתן שם אמנם תוקף לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ ישראל, ולזכותו להקים מחדש את ביתו הלאומי, אך בד בבד צוינה גם הסתייגות. נכתב שם כי כוונת ההצהרה אינה לומר שארץ ישראל כולה תהפוך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה יוקם בארץ ישראל.
בכתב המנדט הכירה בריטניה בזכותם של הערבים המקומיים, שיוצגו על ידי האמיר עבדאללה, להקים בעבר הירדן המזרחי ישות פוליטית מדינית נפרדת. כדי לשכנע את הנציגים הציונים בלונדון לקבל את הנוסח הזה הובטח להם בעל פה כי תותר ליהודים זכות לא רשמית להתיישבות אף בעבר הירדן המזרחי. למרות זאת סגרה ממשלת בריטניה את שערי עבר הירדן המזרחי להתיישבות יהודית, תחילה באופן זמני ובהמשך באופן קבוע. על אף ההתנגדות הראשונית הנמרצת ותחושת הבגידה מצד בריטניה, בחרו מנהיגי ההסתדרות הציונית בדרך מעשית של פשרנות זמנית. הם אמנם ערערו שוב ושוב על החלטתם של הבריטים, אך בסופו של דבר התמקדו בבניין הארץ שממערב לנהר.
בעבור ז'בוטינסקי ותנועתו הייתה זו קריעה בלתי נסבלת של חלקי מולדת. תחושה זו קיבלה ביטוי במצע ברית הציונים הרוויזיוניסטים שנוסדה ב-1925, ונכתב בו כי המטרה הראשונה של הציונות היא יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן. ב-1931 הוקם האצ"ל, ובסמלו הובע הרעיון באופן חזותי – רובה מונח על מפת הארץ הכוללת את שתי הגדות.
שיר במקום תשובה
כחודש לאחר נאומו של ז'בוטינסקי בקונגרס בציריך פרצו בארץ ישראל מאורעות תרפ"ט. ז'בוטינסקי, שהיה אז בפריז, חש כי היישוב העברי המוכה והאבל זקוק לו, ועל כן תכנן לנסוע לארץ בהקדם האפשרי. ימים אחדים לפני נסיעתו ביקשו ממנו עסקנים ציונים מקובנה כי לא יסכן את חייו ויישאר באירופה. גם התאגדות הסטודנטים הרוויזיוניסטים בקובנה 'ירדניה' הפצירה בו במברק שלא ייסע. ז'בוטינסקי השיב לסטודנטים:
לכבוד האגודה "ירדניה", קובנה.
אחים,
קבלו נא את זה במקום תשובה למברקכם – אשר אותו אשכח.
בכבוד גמור
אחיכם
ז. ז'בוטינסקי (מכון ז'בוטינסקי בישראל, 'אוסף זאב ז'בוטינסקי – שמאל הירדן, שיר כתב-יד', עמ' 3).
מתחת לתשובתו הוסיף ז'בוטינסקי בכתב ידו המשורטט את השיר 'שמאל הירדן'.
עם בואו ארצה נאם ז'בוטינסקי בתל אביב בפני 6,000 איש, וביקר בחריפות את מדיניות ההסתדרות הציונית אשר הסכינה לוויתורים לערבים ונענתה לכל דרישותיה של בריטניה. בתגובה הורה הנציב העליון לשלול מז'בוטינסקי את אשרת הכניסה לארץ, ומאז הוא לא שב אליה עוד בחייו.
איש רוח ומשורר
אף שז'בוטינסקי מוכר בעיקר כמדינאי וכמנהיג, זיקתו ליצירה הספרותית ניצתה בו כבר בנעוריו וליוותה אותו לאורך כל חייו. בספרו האוטוביוגרפי 'ספור ימי' הוא תיאר את ראשית דרכו ככותב:
התחלתי לכתוב בעודני בן עשר. שירים, כמובן. 'הדפסתי' אותם בעיתון כתוב ביד שהוציאו לאור שני בחורים תלמידי בית ספר אחר … אחרי כן, במחלקה השישית, ייסדנו עיתון סודי גם בבית ספרנו אנו, ואת זה כבר היינו מדפיסים בהקטוגרף, ואני בין העורכים ('כתבים' כרך א', עמ' 23).
בהמשך סיפר על ניסיונותיו הראשונים להתקבל בעולם הספרות:
תרגמתי לרוסית את שיר השירים ואת 'במצולות הים' של יל"ג ושלחתים ל'ווֹסכוֹד' – ולא הדפיסו. תרגמתי את 'העורב' של אֶדגאר אֶלן פּוֹ ושלחתי ל'מבשׂר הצפון' – ירחון רוסי בפטרבורג – לא הדפיסו. כתבתי רומן, את שמו ותוכנו אינני זוכר, ושלחתיו לסופר הרוסי קוֹרוֹלנקוֹ, והוא השיב לי דבר בנימוס, כלומר יעצני להמשיך. אין מספר לאותם כתבי היד ששלחתי לעורכים וקיבלתי חזרה – או גם לא קיבלתי – בין שנותיי הי"ג והט"ז. כבר נואשתי מעתידי, כבר פחדתי שמא נגזר עליי מן השמים להיות עורך דין או מהנדס (שם).
בטרם מלאו לו עשרים התפרסם ז'בוטינסקי ככותב מוכשר, ופיליטונים וסיפורים קצרים פרי עטו הודפסו בתפוצה רחבה בעיתון 'אודסקיה נובוסטי' – חדשות אודסה. הוא כתב שני רומנים היסטוריים ברוסית – 'שמשון', המבוסס על הסיפור המקראי, ראה אור ב-1926; ו'חמישתם' העוסק ביהודים מתבוללים באודסה פורסם ב-1933. לספרות העברית תרם צרור לא גדול של תרגומי שירה, ואיכותם הספרותית מעידה על כישרונו הווירטואוזי.
בתולדות הספרות העברית נחקקו שמונה המנונים ושירי זמר ציוניים שכתב. למרות מיעוטם, משקלם הפיוטי וההיסטורי של השירים היה רב. הייתה להם השפעה אידאולוגית מכרעת על המונים, והם הולידו מטבעות לשון השגורים עד היום: "בַּדָּם וּבַיֶּזַע / יוּקַם לָנוּ גֶזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר", "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ" ו"לָמוּת אוֹ לִכְבּוֹשׁ אֶת הָהָר" מתוך 'שיר ביתר', "אֱ–לוֹהִים, לְיָגוֹן בְּחַרְתָּנוּ / וַתִּבְחַר אֶת אָחִי לְתַלְיָן" מתוך השיר 'כולה שלי', ו"לָנוּ, לָנוּ תִהְיֶה, לָנוּ / כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן" מתוך השיר 'אסירי עכו'. הפזמון החוזר בשיר 'שמאל הירדן' – "שְׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרְדֵּן: / זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן" – הפך לסיסמה מוכרת מאוד בתולדות הציונות.
משמאלו ומימינו
בהמנון 'שמאל הירדן' גייס ז'בוטינסקי את מיטב כישוריו כדי ליצור שירה מרוממת ומלאת הוד המציגה את המסר הפוליטי כערך רוחני עליון. בגרסה המוקדמת של השיר השורה הראשונה העמידה שני דימויים לנהר הירדן:
כָּעַמּוּד שֶׁבַּתָּוֶךְ לַגֶּשֶׁר
אַף כְּחוּט הַשִּׁדְרָה לֶאֱנוֹשׁ
בגרסאות הבאות שונתה שורת הפתיחה, ובמקום דימוי הירדן לעמוד התומך את הגשר בחר ז'בוטינסקי במלה חגיגית ומפתיעה במיוחד – אַפֶּדֶן – "כָּעַמּוּד הַתִּיכוֹן לָאַפֶּדֶן".
מקורה של המלה אפדן הוא בפרסית עתיקה. היא נזכרת בתנ"ך בספר דניאל – "וְיִטַּע אׇהֳלֵי אַפַּדְנוֹ" (דניאל י"א, מ"ה) – ופירושה ארמון או היכל. הבחירה במלה זו אינה מקרית. הירדן מוצג כ"עמוד התיכון" לארמון מלכותי, כציר המרכזי שבלעדיו המבנה המהודר כולו יקרוס. ז'בוטינסקי ביקש לרומם את מעלתה של ארץ ישראל מגשר פשוט להיכל מקודש ורב פאר, ובד בבד הוא הוסיף להמנון שגב מילולי.
בדימוי השני – "אַף כְּחוּט-הַשִּׁדְרָה לֶאֱנוֹשׁ" – עבר ז'בוטינסקי מאדריכלות לביולוגיה, וטען כי ארץ ישראל ללא עבר הירדן היא כאדם ללא חוט שדרה. בבית השני הוא חיזק טענה זו בקביעה גאוגרפית חותכת: "וְיַרְדֵּן – הַיַּרְדֵּן בָּאֶמְצַע!". נהר הירדן לדידו אינו הקצה, אלא הלב הפועם של המרחב.
בדימויי הבית האחרון עשה ז'בוטינסקי שימוש מבריק ומתוחכם בהגדרות מפלגתיות. במקום להשתמש במונח המקראי המקובל – עבר הירדן המזרחי – הוא יצר את הביטוי שמאל הירדן, התואם לאופן שבו רואה את עבר הירדן מי ששט בנהר עם כיוון הזרימה מצפון לדרום. ז'בוטינסקי השתמש בביטוי זה כדי לנגח את השמאל הפוליטי, ובאמצעותו הציג אבסורד – החלק בארץ שאנשי השמאל מוכנים לוותר עליו הוא דווקא שמאלו של הנהר, בעוד שאנשי הימין נשבעו אמונים לשמאל זה.
בבית הרביעי המשיך ז'בוטינסקי ללוש כרצונו את ההגדרות שמאל וימין:
שְׁתֵּי יָדַי לָךְ הִקְדַּשְׁתִּי, מוֹלֶדֶת,
שְׁתֵּי יָדַי – לְמַגָּל וּמָגֵן:
אַךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,
אִם אֶשְׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרְדֵּן!
היד הימנית, הבוגדת ברעיון הריבונות היהודית על שתי גדות הנהר, היא האוחזת במגל, סמל העמל והשמאל הסוציאליסטי; ואילו היד האוחזת במגן, סמל הביטחון הנִצי מימין, היא היד השמאלית. כך הפריך ז'בוטינסקי את התפיסה המפרידה בין שמאל לימין הן במובן הפוליטי והן במובן הגאופוליטי, וטען כי גוף האדם, כמו האומה, זקוק לשתי ידיו, הימנית והשמאלית, כדי לתפקד. הוויתור על גדה אחת משול לוויתור על יד אחת.
בן ערב, בן נצרת ובני
למרות הטון הלוחמני ומלא הפתוס של השיר, חושף הבית השלישי דווקא פן הומניסטי עמוק בתורתו של ז'בוטינסקי, ומצהיר על כוונותיה של המדינה היהודית המתוכננת. יהודים אמנם ישבו משתי גדות הירדן, אך לא על חשבון זכויות הפרט של תושביה הלא יהודים:
שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר
בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי.
כִּי דִגְלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר
יְטַהֵר שְׁתֵּי גְדוֹת יַרְדֵּנִי.
דגל הציונות הוא "דגל טוהר ויושר", ומטרתו להביא שפע ואושר לכל האוכלוסייה. ז'בוטינסקי האמין כי צדק חברתי ושוויון הם חלק בלתי נפרד מריבונות יהודית.
החזון המוצג בבית זה תורגם על ידי ז'בוטינסקי בעשור האחרון לחייו לתכניות מדיניות מפורטות. בחורף 1937 הוא זומן למסור עדות בבית הלורדים בלונדון בפני ועדת פיל. מצויד במפה, הוא פרס בפני הלורדים את המציאות הגאוגרפית:
כאשר אשתמש במונח 'ארץ ישראל' תהא כוונתי לחבל שמשני עברי הירדן, לחבל הנקוב בגופו של המאנדאט הארצישראלי. חבל זה גדול פי שלושה מבלגיה למשל, ואנו טוענים כי כוח קליטתה של ארץ תלוי בראש וראשונה בגורם האנושי. תלוי הוא בסגולות התושבים, או המתיישבים בתוכה, ותלוי הוא בעוד גורם אנושי – במשטר המדיני המעודד, או המעכב, את תהליך ההתיישבות … היות וכיום מכילה ארץ ישראל משני עברי הירדן אוכלוסייה של 1,600,000 נפש בערך, הרי עוד נשאר רווח ניכר מאוד ('כתבים' כרך ה', עמ' 225-224).
בהמשך הוא הציע לשומעיו תכנית ביצועית מפורטת, והבהיר כי בכוונתו ליצור מרחב גאוגרפי שבו ישכנו בני ערב לצד היהודים:
הציונים טוענים אפוא – דומני שבנוסח זה מסכימות כל המפלגות – כי אם יהיה בארץ משטר מדיני מסייע, יוכיחו בפועל שארץ ישראל עשויה להכיל את המיליון של האוכלוסייה הערבית הקיימת, ועוד מיליון מקומות כלכלה שמורים בשביל צאצאיה, ועוד מיליונים רבים של עולים יהודים, ונוסף לכך – שלום. זהו האומדן שלנו וזוהי טענתנו. אדוני הלורד ורבותיי, שטח זה אנו תובעים, ודומני שכך יתבטל לחלוטין כל חשד שמא מישהו, מאיזו מפלגה שהיא, מתכוון בתכניותינו לנשל את האוכלוסייה הלא יהודית הקיימת או להדריך את מנוחתה (שם, עמ' 225).
לקריאה נוספת:
יצחק גיל-הר, "הפרדת עבר-הירדן המזרחי מארץ-ישראל", 'קתדרה' 12, יד יצחק בן-צבי, תמוז תשל"ט, עמ' 69-47; דן מירון, 'הגביש הממקד – פרקים על זאב ז׳בוטינסקי המספר והמשורר' מוסד ביאליק תשע"א, עמ' 169-71.
מוזמנים לשתף
