בין הרי הגלעד לעמק בית שאן, ובין מלחמות ישראל לסיפורי המקרא, עיצב אריה סיון עולם שירי הנטוע באדמת הארץ. דרך שיריו מתגלה תפיסת שייכות מקומית ייחודית, שבה הנוף וההיסטוריה מעצבים את זהותו של היחיד

לאחר מתקפת הטרור בשמיני עצרת תשפ"ד נרשמה בעולם עלייה חדה בעיסוק בשאלות הנוגעות לסכסוך הישראלי פלשתיני. בחוגים אקדמיים ופוליטיים במערב התגברו הקולות המערערים על עצם הלגיטימיות של הריבונות היהודית בארץ ישראל, ועל תפיסות ציוניות בכלל.

על רקע מגמה זו, המכחישה את הזיקה ההיסטורית והפוליטית בין עם ישראל לארצו, יש עניין מחודש בקריאה ובעיון בשיריו של אריה סיון, חתן פרס ישראל לשירה בשנת תש"ע (2010). סיון, משורר, סופר, מתרגם ומורה, הוא מהאבות המייסדים של השירה הישראלית ומחשובי המשוררים בני דור המדינה. הוא היה מראשי הקבוצה הספרותית 'לקראת' – לצד נתן זך, משה דור, בנימין הרשב וחברים נוספים – שחוללה בשנות החמישים מפנה בשירה העברית החדשה כשמרדה בסגנונם של בני דור תש"ח. אבן הראשה של יצירתו של סיון, המקבלת כיום משנה תוקף, היא הזהות המקומית והשייכות השורשית לארץ ישראל, תפיסה המכונה בשפה האנתרופולוגית 'ילידות'. 

 

משורר על מדים

אריה סיון נולד בתל אביב בשם אריה בומשטיין בכ"ז בתמוז תרפ"ט (1929). הוריו, חיים וסוניה, עלו מברית המועצות בשנות העשרים. בנערותו היה חניך בתנועת הנוער החלוצית הסוציאליסטית המחנות העולים, ולמד בגימנסיה שלווה בתל אביב. כשסיים את לימודיו ב-1947 התגייס לפלמ"ח והשתתף במלחמת העצמאות כרגם במחלקה שעליה פיקד רחבעם זאבי.

ב-1953 קיבל סיון תואר ראשון בספרות ובלשון עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. באותה שנה פורסמו שיריו הראשונים בספר 'בשלושה', ובו החל להשתמש בשם העט אריה סיון. במשך רוב שנות פעילותו כמשורר עבד לפרנסתו כמורה לספרות, ללשון ולתנ"ך בתיכון כצנלסון בכפר סבא.

את דרכו הספרותית החל סיון לפני 78 שנה. שירו הראשון, "מַסָּע לֵילִי", שפורסם תחת השם אריה בומשטיין, ראה אור במדור "העומדים בחומה" בעיתון 'דבר' בראשית 1948. עורך המדור קיצץ כמחצית מבתי השיר, ופרסם רק שישה בתים סימטריים ומחורזים. השיר נכתב בעת שירותו של סיון בעמק בית שאן, ובמרכזו מסע לילי שמטרתו אינה צבאית בעליל:

צָעֲדוּ אַנְשֵׁי חַיִל, בְּנֵי הַגִּלְעָד
חוּשֵׁיהֶם קַשּׁוּבִים לְכָל צְלִיל
בֵּינוֹת מַחֲנוֹתָיו שֶׁל אוֹיֵב הִתְחַמְּקוּ
גּוּפָתוֹ שֶׁל מַלְכָּם לְהַצִּיל.

וַתִּצְלַח הַמְּשִׂימָה. וַיִּקְחוּ הַגּוּפָה
מִיָּבֵשׁ גִּלְעָד לֶהָרִים
אֵלֶּה דִּבְרֵי הַמַּסָּע הַלֵּילִי
שֶׁל כִּתַּת חַיָּלִים עִבְרִיִּים.

וּבִשְׁנַת תָּו-שִׁין-חֵית בַּעֲבֹר הַכִּתָּה
הַמַּנְשִׁיָּה וּבַלְעָא הִגִּיד:
אָמְנָם יָשׁוּבוּ כְּקֶדֶם הַיָּמִים
יְמֵי מַלְכוּתוֹ שֶׁל דָּוִד?
(אריה בומשטין, "מסע לילי", 'דבר', י' באדר א' תש"ח, 20.2.1948, עמ' 4).

לימים סיפר סיון על נסיבות כתיבת השיר: 

הייתי אז בהכשרה מגויסת בקיבוץ מעוז חיים. ממזרח התרוממו הרי הגלעד, וממערב – העיר (הערבית) בית שאן. המקום, על הקשריו המקראיים, והזמן – ראשית מלחמת העצמאות – חילצו ממני, בלי כוונה ותכנון, בלדה ארוכה בשם "מסע לילי", שעניינה החזרת גופתו של המלך שאול בידי אנשי יבש גלעד מחומת בית שאן, עליה הוקיעו אותה הפלישתים ('ערבון – מבחר שירים 1997-1957', עמ' 267).

למרות בוסריותו של השיר הוא מסמן את המאפיינים התמטיים והפואטיים בשירתו של אריה סיון בהמשך. השייכות לארץ ולמורשת המקראית, ההיסטורית והפוליטית באה בשיר לידי ביטוי מובהק. נופי הארץ המככבים בו הם חלק מכינון הזהות הלאומית המתחדשת.

המשורר מכנה מתוך אנכרוניזם מודע את גיבורי השיר, אנשי יבש גלעד, "כִּתַּת חַיָּלִים עִבְרִיִּים", ומתאר אותם חומקים בין מחנות האויב כיחידת סיור מיומנת. אמנם סיון מעניק לנחל ולמעיין שבעמק בית שאן את שמם הערבי המקובל – "הַמַּנְשִׁיָּה וּבַלְעָא" – אך השיר ספוג בפתוס לאומי פטריוטי האופייני למשוררי מלחמת העצמאות, ובהם נתן אלתרמן, חיים גורי וחיים חפר. התקווה הכמעט משיחית לגאולה מגיעה לשיאה בשורות האחרונות של השיר: "אָמְנָם יָשׁוּבוּ כְּקֶדֶם הַיָמִים / יְמֵי מַלְכוּתוֹ שֶׁל דָּוִד?".

השיר התפרסם כחודש לאחר נפילת מחלקת הל"ה בה' בשבט תש"ח. 35 הלוחמים שיצאו כדי לתגבר את יישובי גוש עציון לא הספיקו להגיע ליעדם לפני עלות השחר והתגלו. הם כותרו על ידי כוחות ערביים, נהרגו וגופותיהם הושחתו. ייתכן כי הבית השלישי מרמז על אותה התעללות:

וְשָׁמְעוּ הַנְּחָלִים אֶת מִצְעָד הַכִּתָּה
מִלְמְלוּ מֵימֵיהֶם בַּּחֲשַׁאִי: 
הֵן רָאִינוּ כָּזֹאת כְּבָר בְּדֶרֶךְ בֵּית שְׁאָן 
הֵן רָאִינוּ כָּזֹאת – אֵימָתַי?