בסוף המאה ה-19 החלה דמותו של בר כוכבא לקבל משמעות חדשה, וב-1884 העניק לה הרב יהודה ליב לנדא פרשנות משלו. במחזה שכתב הפך סיפור המרד במה לדיון בחֵירות, בהנהגה, בסכנת ההתבוללות ובהישרדותו של העם היהודי לאחר אובדן העצמאות

במשך דורות הייתה דמותו של בר כוכבא שנויה במחלוקת. הוא נתפס כמנהיג בעל אומץ וכוח, אך גם כמי שהמרד שארגן נגד הרומאים המיט אסון על יהודה. בסוף המאה ה-19 החלו יהודים לקרוא את סיפורו מנקודת מבט של שאיפה לחירות לאומית. ב-1884, כשהיה בן 18 בלבד, כתב הרב יהודה ליב לנדא מחזה שהפך את בר כוכבא לדמות ספרותית מורכבת, ודרכה הוא בחן שאלות שהעסיקו את בני דורו.

 

כוכב או כזב

מרד בר כוכבא נגד השלטון הרומי פרץ ביהודה בשנת 132 ונמשך כשלוש שנים וחצי. המרד נכשל, ותוצאותיו היו חמורות ביותר. שלא כמו המרד הגדול, שעליו ועל השנים שקדמו לו יש מידע רב – גם אם לא תמיד מדויק – מספריו של יוסף בן מתתיהו, על תקופתו של בר כוכבא יש בידינו רק מידע מועט. סיפור המרד משורטט בעזרת מגוון מקורות – ספרות חז"ל; ממצאים ארכאולוגיים, ובהם מטבעות, כתובות ומערות מסתור ומפלט; תעודות ומכתבים מימי המרד שהתגלו בעיקר במדבר יהודה; ותיאורים של היסטוריונים רומים ונוצרים – אך מכולם לא עולה תמונה שלמה של המרד ושל מנהיגו. חלק מהמקורות מאוחרים למרד, חלקם מגמתיים, ורק מקצתם מספקים עדות ישירה על האירועים ועל הנהגתו של בר כוכבא. המקורות התלמודיים – ההלכתיים והאגדתיים – מעטים ומאוחרים יחסית, ואין בהם מידע מספק באשר למניעי המרד, למהלכו ולסופו, אך יש בהם התייחסות לדמותו של בר כוכבא, הקרוי שם שמעון בר כוזבא או בר כוזיבא. הם מתארים אותו כבעל כוח פיזי רב ואומץ לב, ובתלמוד הירושלמי אף מובאת דרשה על השם בר כוכבא:

תני רבי שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כ"ד, י"ז) דרך כוזבא [בר כוכבא] מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הווה אמר: דין הוא מלכא משיחא [כשהיה רואה את בר כוכבא היה אומר: זה הוא מלך המשיח] (ירושלמי תענית ד', ה').

בספרות חז"ל עצמה הדעות חלוקות, ויש שהסתייגו מדמותו של בר כוכבא ומהתקוות המשיחיות שתלו בו. השם בר כוזיבא נקשר למלה כזב ונושא משמעות שלילית. בתגובה לדברי רבי עקיבא נאמר בירושלמי:

אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא (שם).

בתלמוד הבבלי מובאת מסורת שלפיה בר כוכבא הוא שהכריז על עצמו כי הוא המשיח, אך חכמים דחו את טענתו.

בניגוד להסתייגות העולה מהמקורות התלמודיים, בתודעה הלאומית נתפס בר כוכבא כסמל חיובי. דמותו עוצבה מחדש בתהליך שהחל בסוף המאה ה-19, כחלק מהמאמץ לנכס לתנועה הציונית דמויות וסיפורים מהעבר שיבטאו את ערכיה. המרד שהנהיג בר כוכבא נתפס כהתקוממות לאומית וכגבורה של העם היהודי, מופת לפריקת עול זרים ולשאיפה לעצמאות יהודית בארץ ישראל.

למגמה זו היו ביטויים שונים. אגודות חובבי ציון ואגודות ספורט שקמו משנות השמונים של המאה ה-19 נקראו על שמו של בר כוכבא, ודמותו כמנהיג צבאי וכגיבור לאומי החלה להופיע ברומנים היסטוריים, במחזות, בשירים, בסיפורי ילדים, בכתבים חינוכיים ובמאמרי דעות. מגמה זו השתקפה גם במחזהו של הרב יהודה ליב לנדא 'בר כוכבא', שנכתב ב-1884. המחזה היה חלק מגל של יצירות ספרותיות שביקשו להעניק לבר כוכבא מקום חדש בזיכרון הלאומי, ומהניסיונות המוקדמים ליצור דרמה היסטורית עברית חדשה.

 

העבר כמראה

הרב יהודה ליב לנדא נולד ב-1866 בעיירה זאלוז'צה שבגליציה למשפחה משכילית. אביו היה מצאצאי הרב יחזקאל לנדא המכונה הנודע ביהודה, ומצאצאי הרב צבי הירש אשכנזי המכונה החכם צבי. כבר בצעירותו השתלב בתנועת חיבת ציון, ובשנות השמונים של המאה ה-19 החל לפרסם שירה ולכתוב מחזות תחת שם העט היל"ל בן שכ"ר. שירתו ביטאה את השאיפה לחידוש החיים היהודיים בארץ ישראל, והתאפיינה בהתרחקות מסגנון המליצה המקראי שהיה מקובל בתקופת ההשכלה. הוא עשה שימוש בשפה חיה, עשירה ומודרנית, אך נשען גם על מוטיבים מקראיים ומדרשיים שקיבלו פרשנות חדשה, לאומית וחופשית יותר. שיריו כונסו בשני קבצים – 'נגינות' ראה אור בתרנ"ה (1895), ו'נגינות ופואמות', הכולל את הקובץ הקודם, ראה אור בתרצ"ג (1933).

הרב לנדא בלט גם כמחזאי, ונחשב לאחד מאבות המחזאות העברית. במשך עשרות שנים כתב מחזות היסטוריים שעסקו בדמויות ובתקופות שונות בתולדות ישראל, מאלכסנדר ינאי ועד הבעש"ט. הוא ראה בגיבורי העבר ייצוג של צדדים שונים בהוויה היהודית, ובהם גבורה, מסירות נפש, כבוד עצמי וחזון לאומי. אמנם רוב מחזותיו נכתבו במתכונת של שיר חיזיון ונועדו לקריאה יותר מאשר להצגה, אך שלושת הראשונים – 'בר כוכבא' שנכתב בתרמ"ד, 'אחרית ירושלים' בתרמ"ו ו'הורדוס' בתרמ"ח – תורגמו ליידיש ונכללו בתכניות תאטרוני היידיש בגליציה. קטעים מתוכם שימשו גם להקראות דרמטיות באירועים ציוניים.

במחזותיו גילה הרב לנדא תעוזה רעיונית רבה מכפי שהרשה לעצמו בשיריו. הדרמה ההיסטורית סיפקה לו מרחב נוח יותר להצגת עמדות חדשות. באמצעות שילוב של עובדות היסטוריות ודמיון ספרותי הוא עיצב מחדש דמויות מפתח מהעבר היהודי, ובמיוחד מההיסטוריה היהודית הקדומה, והעלה באמצעותן שאלות שנגעו גם לזמנו. בין הנושאים שהעסיקו אותו היו המאבק על החירות, השאיפה לגאולה ארצית, וההתמודדות עם אויבים חיצוניים ועם כוחות הרסניים מתוך החברה היהודית. האמצעי הדרמטי, המבוסס על קונפליקט ועל דו שיח בין דמויות, אִפשר לו להציג עמדות שונות ולנסח מסרים אידאולוגיים והיסטוריוסופיים אקטואליים. ההיסטוריה שימשה לו כמראה לחברה היהודית בת זמנו. כיוון שהאירועים כבר התרחשו ותוצאותיהם היו ידועות, הוא יכול היה לבחון באמצעותם את כשלי ההווה ואת האתגרים שעמדו בפני החברה היהודית.

במקביל לעשייתו הספרותית והלאומית עסק הרב לנדא בהוראה וברבנות. לאחר שהשלים את השכלתו התיכונית למד בבית המדרש לרבנים בווינה והוסמך לרבנות. באותן שנים גם למד באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה. ב-1900 השתתף בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון ואחריו נשאר באנגליה. שנה אחר כך מונה לרב בקהילת מנצ'סטר, וב-1903 עבר לדרום אפריקה ושימש רב בקהילת יוהנסבורג. ב-1912 מונה לרב הראשי של דרום אפריקה, תפקיד שבו כיהן עד לפטירתו ב-1942. בד בבד לימד באוניברסיטת ויטווטרסרנד שביוהנסבורג, שם הקים וניהל את המחלקה ללשון ולספרות עברית, ועסק גם בחקר ההגות היהודית ובכתיבה מחקרית.

 

גבורתו וחולשתו

המחזה 'בר כוכבא', שכותרת המשנה שלו היא "שיר-חזיון-תוגה בחמש מערכות", הוא הראשון מבין מחזותיו של הרב לנדא. הוא עוסק בדמותו של בר כוכבא ובמרד ברומאים, נשען על מקורות מדברי חז"ל, כתוב בלשון מליצית ומקראית ומשולבים בו ציטוטים מהנביאים וביטויים תלמודיים. מבחינה מבנית הוא מורכב בעיקר מנאומים וממונולוגים ארוכים, שבאמצעותם מציגות הדמויות את רעיונותיהן ואת השקפותיהן, ובמידה רבה גם את אלה של המחבר.

הרב לנדא שילב במחזה דמויות מוכרות מספרות חז"ל, ובהן רבי עקיבא, רבי אלעזר המודעי ורבי יוחנן בן תורתא, ולצדן דמויות בדיוניות כמו דבורה בתו של רבי יוחנן בן תורתא, דוד בנו של רבי אלעזר המודעי והמפקד הרומי רופוס שונא היהודים. לפי סיפור העלילה בר כוכבא היה מאוהב בדבורה, אך אביה שהתנגד לדרכו המדינית השיא אותה לדוד. דוד, המוצג כמעין מתבולל אנטי לאומי שתמך ברומאים, קינא בבר כוכבא ובסופו של דבר הרג אותו. 

יחסו של בר כוכבא לרבי אלעזר המודעי חושף צד מורכב בדמותו. לפי המסורת התלמודית רבי אלעזר המודעי שהה בעיר ביתר בעת המצור הרומי, ותפילותיו וצומותיו הגנו עליה ומנעו מהרומאים לכובשה. בירושלמי מסופר כי כותי העליל עליו שהוא מתכוון להסגיר את העיר, ובר כוכבא שהאמין לדבריו בעט בו והרגו. הרב לנדא אימץ את הסיפור, והציג את בר כוכבא כמנהיג שהניח ליצריו לגבור על שיקול דעתו, ופעל בלי לבדוק את ההאשמה ובלי לאפשר לרבי אלעזר המודעי להגיב לטענות.

למרות חולשותיו מוצג בר כוכבא בעיקר כלוחם חירות בעל חזון לאומי וכמפקד צבאי מוצלח אשר ארגן וגיבש צבא גדול ומיומן. תיאור לוחמיו מדגיש את התלהבותם מהקרב ואת נכונותם להילחם ברומאים:

יַחְדָיו יָרִיעוּ לִקְרָאת קְרָב יִשְׂמָחוּ
כָּל תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב בּוֹ חֶבֶל יִקָּחוּ
לְהַכְרִיעַ לְמָוֶת כָּל רוֹעֵץ הָאָרֶץ
לְהָבִיא עֲלֵי הָרוֹמָאִים שׁוֹד וָקָרֶץ
לִבָּם בָּם מָלֵא גִיל וּשְׂפָתָם תְּרוּעָה
לִגְזוֹר כַּדוֹב שַׁכּוּל כַּכְּפִיר כַּלְּבִיאָה
(יהודה ליב לנדא, 'בר כוכבא – שיר-חזיון-תוגה בחמש מערכות', עמ' 9-8).

הוא ולוחמיו מאוחדים בשאיפה להשתחרר מעול הרומאים ולזכות בחירות:

הַנֶּצַח נִהְיֶה כִּגְּבָרִים אֵין אוֹנִים?
הַנֶּצַח כִּשְׁבוּיֵי חֶרֶב בְיַד אֲדוֹנִים
…
הָסֵר עֻלֵּנוּ כְּבָר הִגִּיעַ הַתּוֹר
רַק חוֹפֶשׁ נַחֲפוֹצָה, רַַק חוֹפֶשׁ וּדְרוֹר
(עמ' 7).

הם אף נכונים להקריב את חייהם למען המטרה:

הִנֵּה שָׁם יִתְגּוֹדְדוּ אַחַי מַחֲנָיִם
בְּעַד עַמָּם לִשְׁפּוֹךְ אֶת דָּמָם כַּמָּיִם
(עמ' 12).

ביטויים ותיאורים רבי עוצמה חוזרים פעמים רבות במחזה ומעניקים לבר כוכבא וללוחמיו הילה של גבורה והקרבה.