פרובנס היא כיום חלק בלתי נפרד מצרפת, אולם במשך מאות שנים היה חבל ארץ יפהפה זה יחידה פוליטית, חברתית וכלכלית עצמאית. במשך רוב ימי הביניים הייתה פרובנס תחת שלטון ישיר של האפיפיור, מציאות שהיטיבה מאוד את מצבם של היהודים במקום בהשוואה לאחיהם בצרפת הסמוכה. מסע היסטורי וגאוגרפי בפרובנס היהודית

במשך מאות שנים חיו יהודים בפרובנס בתנאים ייחודיים שהבדילו אותם מהיהודים האחרים באירופה. הדבר נבע מתהליכים פוליטיים עולמיים שבעקבותיהם פרובנס הייתה במשך תקופה ממושכת חלק מ'מדינת האפיפיור', וכך היהודים בפרובנס – שזכו לכינוי 'יהודי האפיפיור' – נהנו במקרים רבים מזכויות שנמנעו מאחיהם במקומות אחרים.

קהילה נבנית 

מסע בפרובנס היהודית הוא מסע בזמן, אך גם מסע במרחב. פרובנס, לפחות מבחינת היהודים, התפרסה לאורך רצועת החוף מאזור מרסיי ונהר הרון ועד הרי הפירנאים, ונתחמה מעט צפונה לעיר טולוז. באותה תקופה היו פרובנס וצרפת שתי מדינות נפרדות לגמרי – מדינית, פוליטית, חברתית ותרבותית. מדינת צרפת שכנה בצפונה ובמרכזה של צרפת של היום והייתה קשורה מבחינה תרבותית ופוליטית לאשכנז, ואילו פרובנס – ששכנה בין צרפת לספרד – הושפעה מתרבות אשכנז וצרפת ומתרבות ספרד במידה שווה. 

מסורת קדומה שרווחה ביהדות פרובנס גורסת כי משפחות חשובות משבט יהודה שגלו בחורבן בית ראשון הגיעו לחצי האי האיברי ולדרום צרפת של ימינו. אליהן הצטרפו בני אצולה שיצאו לגלות לאחר חורבן בית שני, ושתי קבוצות אלה היוו את הבסיס לקהילה היהודית במקום. העדויות הראשונות להימצאות יהודים בפרובנס הן מסוף המאה הראשונה, ועדות כתובה מהמאה החמישית מתארת קהילה יהודית במקום. בתחילה התרכזו היהודים בערים ארל ומרסיי, ובהמשך התפתח מרכז יהודי חשוב באזור העיר נרבון (נרבונה). נראה כי במאה השביעית הגיעו לפרובנס יהודים שהיגרו אליה מספרד הוויזיגותית. 

בניגוד ליהודי צרפת שהעדיפו לגור בערים, יהודי פרובנס לא היססו להתגורר בכפרים ובעיירות קטנות, ואף קיבלו לעתים זכויות פאודליות על קרקעות. פרובנס, השוכנת על הדרך המחברת בין איטליה לספרד וממנה לצפון אפריקה, הייתה אזור נוח לפעילות של סוחרים. לא פלא אם כן שיהודי המקום עסקו ברובם במסחר וגישרו בימי הביניים בין מדינות ובין יבשות. הם סחרו בין השאר בפרוות, בבדים, במשי ובתבלינים. 

במחצית השנייה של האלף הראשון הורע מצב היהודים בפרובנס, נחקקו נגדם חוקים שונים ולפרקים נאסר עליהם לבוא במגע עם הנוצרים. במאות השמינית והתשיעית, בתקופת הממלכה הקרולינגית, השתפר מצבם – בין השאר בעקבות המלחמות הבלתי פוסקות בין הנוצרים למוסלמים בדרום אירופה ובחופי הים התיכון. היהודים סייעו למלך פפין הגוץ לכבוש את האזור מידי המורים המוסלמים, והוא ובנו קרל הגדול נטו חסד ליהודים.

בנימין מטודלה, שעבר בפרובנס במאה ה-12, תיאר קהילות פורחות בנרבון, במרסיי, במונפליה בלוניל, בארל ובערים נוספות. חכמי היהודים באזור עסקו באותה התקופה בתרגום כתביהם של חכמים מערבית לעברית, ובין השאר תרגמו את כתבי רב סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול. באותה תקופה התגוררו בפרובנס גם אחדים מבני משפחות הרבנים המפורסמות קמחי ואבן תיבון. אולם מראשית המאה ה-14 חלה ירידה בעושר הרוחני שאפיין את יהודי פרובנס, כפי שכתב הרב קלונימוס בן קלונימוס הנשיא ברבע הראשון של המאה ה-14:  

מה ראו הדור הזה קמו תחת אבותיהם, בנים סוררים תרבות אנשים חטאים, אוהבי בצע, כסף לא ישבעו, יבנו מגדלים לתלפיות על גפי מרומי קרת וטירות בצורות ארמונים ומעונות וקרע חלונות, ופתח הבית יכין איש ואיש כיסא ופלטיא גדולה לשבת ביום מועד ולעתות הפנאי, ותורת השם לא יישקל כסף מחירה, לא שת אל לבו להפוך בה אחת בשנה, אך כנזופה ישכחה מרוב הברכה באסמיו (יוסף שצמילר, "מגלת ההתנצלות הקטן לרבי קלונימוס בן קלונימוס", 'ספונות' י', תשכ"ו, עמ' ל"א).