המאה העשרים הייתה תקופה רבת תהפוכות בתולדותיו של בית העלמין היהודי בהר הזיתים, ובמשך עשרות שנים נאבקו בני היישוב על שמירתו. מסע אבל של הנדבנית פרחה ששון לירושלים הפך לנקודת מפנה במאבק זה, ושזר את סיפורה של משפחתה בתולדותיו של בית העלמין

בשלהי 1924 הגיעה פרחה (פלורה) ששון לירושלים כדי להביא למנוחת עולמים בהר הזיתים את בתה מזל טוב שנפטרה שנים אחדות קודם לכן באנגליה. במהלך ביקורה פנו אליה ראשי ועד העדה הספרדית בבקשה לסייע בגידור בית העלמין היהודי העתיק שהיה פרוץ וסבל מהזנחה מתמשכת. כדי לרתום את הנדבנית הידועה לעניין הם הדגישו במכתב שהופנה לרב שמואל יצחק הילמן, אב בית הדין של לונדון שהתלווה אליה, את החשיבות הדתית והציבורית של הקמת החומה:

הננו מגישים תזכיר להגברת היקרה והכבודה מרת פרחא ששון … ולבני משפחתה היקרים על דבר בניין החומה סביב בית העלמין של העדה הספרדית בירושלים … בניין החומה הוא דבר נשגב מאוד ושהשעה נחוצה לו, הן לשמירת המקום הקדוש הזה ושרבנים וגאוני עולם מדור דור צפונים בו, והן לאספת חרפת ירושלים בפני האומות (כ"ט בכסלו תרפ"ה, 26.12.1924, ארכיון ועד העדה הספרדית בירושלים).

במכתב נוסף שנשלח באותו יום לפרחה עצמה הבטיחו לה חברי הוועד כי בתמורה לתרומתה תוקצה למשפחתה אחוזת קבר בהר הזיתים:

מוכנים אנו להמציא לידה את השטר על עשרה קברים בהר הזיתים … וַעֲדֵנוּ, במקום לקבוע מחיר מסוים לקברים לכל איש ואיש לפי יכולתו ומצבו כנהוג, ייתן לכבודה את ההזדמנות החשובה לקשור את שמה במפעל הגדול של בניין החומה סביב בית העלמין של העדה (שם).

ששון נענתה לבקשה. על נייר רשמי של מלון אמדורסקי בירושלים שבו התארחה כתבה כי היא תורמת 400 ליש"ט:

יש לי הכבוד לצרף בזאת את ההמחאה שלי … על סך 400 ליש"ט … לבניית חומת בית הקברות בהר הזיתים, לזכר בתי המנוחה מזל טוב עליה השלום (28.12.1924, שם).

שבועיים אחר כך נערך טקס הקבורה של בתה, והיא הייתה הראשונה שנטמנה באחוזת הקבר המשפחתית:

ביום ג' עשרה בטבת הייתה קבורת הארון של המנוחה מזל טוב בת סולימן דוד ששון שהועלה על ידי בני משפחתה לפני זמן קצר מלונדון לירושלים. קהל רב מאוד בא אל הר הזיתים לחלוק למנוחה את הכבוד האחרון … לפני הובלת הארון אל הקבר הספיד את המנוחה הרב הגאון רבי יעקב מאיר, והדגיש את צניעותה וחסידותה של משפחת ששון והערצתה את כל קדשי האומה ("קבורת המנוחה מזל טוב ששון", 'דֹאר היום', ט"ו בטבת תרפ"ה, 11.1.1925, עמ' 2).

מאותו יום נקשר סיפורה של משפחת ששון בהר הזיתים במשך עשרות שנים. 

 

מהעמק אל ההר

גידור בית העלמין נועד להגן על אחד האתרים החשובים במסורת היהודית שמעמדו התעצב במשך מאות שנים. כיוון שההלכה אוסרת להקים בית קברות בתוך העיר, כבר בימי בית המקדש הראשון קברו תושבי ירושלים את מתיהם במורדות הר הזיתים. עד היום עומדות מצבות קדומות בנחל קדרון המפריד בין ירושלים להר הזיתים, ובהן יד אבשלום, קבר זכריה, מערת הקבורה של בני חזיר ומערת יהושפט.

מאז ימי הביניים רווחת האמונה כי תחיית המתים תחל בהר הזיתים. לפי מדרש פסיקתא רבתי, הנשען על נבואת זכריה, הקדוש ברוך הוא יחפור מחילות תת קרקעיות לקבורים בארצות רחוקות, ודרכi הם יובלו להר הזיתים, שם יקומו לתחייה:

ואלו שנבלעו ברבלתה, הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילים מחילים מלמטן והם מחלדין בהם עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקדוש ברוך הוא עומד עליו והוא נבקע להם (והם) עולים מתוכו, כמו שזכריה אומר "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה" (זכריה י"ד, ד') (פסיקתא רבתי, ל"א).

אמונה זו הפכה את הר הזיתים למקום הקבורה החשוב ביותר ליהודי ארץ ישראל והגולה. במשך דורות עלו יהודים לארץ בערוב ימיהם כדי להיקבר בהר, ואחרים הורו להעביר את עצמותיהם לירושלים לאחר מותם.

הקבורה בהר הזיתים לא הייתה רצופה לאורך כל השנים. בעקבות הכיבוש הנוצרי של ירושלים במסע הצלב הראשון ב-1099 חרב היישוב היהודי בעיר והקבורה באזור נפסקה. לאחר חידוש היישוב במאות ה-13 וה-14 שבו גם לקבור סביב ירושלים. תחילה נקברו המתים במורדותיו המזרחיים של הר הבית, ובשלהי התקופה הממלוכית, בסוף המאה ה-15, גדלה אוכלוסיית ירושלים והחלו לקבור בנחל קדרון. מראשית התקופה העות'מאנית במאה ה-16 התרחב בית הקברות למדרונות הר הזיתים שממזרח לקדרון, באדמות גת שמנים.

התרחבות היישוב היהודי בירושלים בתקופה העות'מאנית הביאה לצורך גדל והולך במקומות קבורה חדשים. ראשי העדה הספרדית חכרו חלקות ממנהלי הווקף המוסלמי, ורכשו אדמות פרטיות בהר הזיתים מתושבי הכפרים הערביים הסמוכים. הרחבת בית העלמין לוותה לא פעם בסכסוכי קרקעות בשל מחלוקות כספיות, ואלה הובאו להכרעת בית הדין המוסלמי בירושלים.

חלקות הקבורה בהר הזיתים נותרו במשך מאות שנים ללא גדר. בתקופה העות'מאנית נהגו השלטונות המוסלמיים לכבד את בתי הקברות של בני הדתות האחרות, ולכן לא נתפסה גדר כהכרח. מציאות זו השתנתה בהדרגה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, כאשר התגברו הפגיעות המכוונות בבית העלמין.