בשנותיה הראשונות של המדינה קליטת עולים בירושלים הייתה אתגר גדול. עיר מחולקת ופצועה שלא היו בה די פתרונות דיור נדרשה לקלוט אלפי משפחות חדשות. דבורה אלינר, שעמדה בראש המדור לטיפול בעולה, פעלה במשך שנים בצומת שבין החזון הלאומי למצוקת הדיור היומיומית

הגברת דוקטור אלינר … חשב שהיא בוודאי אישה גדולה וחזקה, שקולה עז ומצווה, ושהיא יושבת מאחורי שולחן גדול מכוסה בלוח זכוכית … למחרת … בחן אחת אחת את הנשים היוצאות מהבניין, ואף אחת מהן לא תאמה לדמות שראה בעיני רוחו. הן לא ייתכן שגברת דוקטור אלינר היא זו היורדת עתה במדרגות, קטנה, צמוקה, משקפיה גולשים על חוטמה, לראשה כובע מכוער ולגופה שמלה שמגיעה עד הקרסוליים ורכוסה עד צוואר … צניעות וענווה נראו באישה שירדה, ולא כוח וסמכות, ולא חיכתה לה מכונית סוכנות כמו לגדולים. נראה שהתיק הגדוש שנשאה בימינה מכביד עליה מאוד, ואיך תכריע אישה כזו גורלות? (אלי עמיר, 'נער האופניים', עמ' 484).

האישה שאליה התייחס הנער בספרו של אלי עמיר לא הייתה דמות בדיונית. דבורה אלינר הייתה במשך שנים מהפעילים המרכזיים שעסקו בקליטת עלייה בירושלים. במסגרת תפקידה בסוכנות היהודית פעלה להבאת עולים לעיר, למציאת קורת גג עבורם ולשילובם בחייה של ירושלים המתפתחת. סיפורה של אלינר הוא גם סיפורו של מאמץ רחב יותר להפוך את ירושלים הישראלית לעיר שבה יוכלו להתגורר מאות אלפי תושבים חדשים.

 

עיר של עולים

מלחמת העצמאות פגעה קשות בירושלים, דלדלה את אוכלוסייתה והחריבה רבים מבתיה. בסופה נחצתה העיר לשניים – חלקה המערבי היה בשטח מדינת ישראל ואילו חלקה המזרחי היה בתחום ממלכת ירדן. בתום המלחמה החלה ירושלים הישראלית בתהליך של שיקום ובנייה. אוכלוסייתה גדלה במהירות – כמעט פי שלושה עד מלחמת ששת הימים – בעיקר בזכות עשרות אלפי העולים משלל גלויות, תרבויות ושפות שהופנו אליה. שטח השיפוט של העיר ושטחה הבנוי הורחבו באופן משמעותי, ובשלהי 1949 הוכרזה ירושלים רשמית כבירת ישראל.

גופים רבים לקחו חלק באכלוסה של ירושלים ובשיכון תושביה לאחר המלחמה, ובהם משרדי ממשלה, עיריית ירושלים, צה"ל, התאחדויות עולים וחברות שיכון שהיו בעלות זיקה פוליטית ומפלגתית ברורה. הגוף שהיה אחראי על קליטת העולים בירושלים, כמו בכל הארץ, היה הסוכנות היהודית, אשר התבססה על ניסיונה בתחום עוד בימי המנדט. הסוכנות עסקה בקליטת עלייה מיד עם פתיחת שערי הארץ לעולים לאחר הכרזת המדינה, ואמנה שנכרתה בין מדינת ישראל לבינה ב-1953 קבעה באופן רשמי את אחריותה בתחום זה.

המחלקה הייעודית בסוכנות שטיפלה בעולים הייתה מחלקת הקליטה. כבר ב-1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הוקמו בה שלוש זרועות ביצועיות, ובהן המדור לטיפול בעולה שנועד ללוות את העולים בצעדיהם הראשונים לקראת חיים עצמאיים בארץ. בירושלים עסק המדור לא רק בהבאת עולים לעיר, אלא גם בשיכונם בבתים ובדירות שהותירו מאחוריהם ערבים כאשר נטשו את שכונות העיר ואת הכפרים שבסביבתה, לאחר שאלה סופחו בהדרגה לשטח השיפוט העירוני. תהליך יישוב העולים התבצע בתנאי לחץ ומחסור במשאבים, ועל רקע המתחים הפוליטיים, הביטחוניים והחברתיים ששררו במדינה הצעירה כולה ובמיוחד בבירתה. כשאזל מלאי הדיור בשכונות ובכפרים הנטושים, החלו לשכן עולים בדיור ארעי במחנות עולים ובמעברות שהוקמו בדרום העיר. במאמץ לשיקום ירושלים בתקופה זו בלטה דבורה אלינר שעמדה בראש המדור לטיפול בעולה מאז הקמתו ובמשך רוב שנותיה של העיר החצויה. בתפקיד זה היא הייתה מעורבת בקליטתם של העולים ובשיכונם בירושלים, בתקופה שבה השתנתה מדיניות הקליטה מן היסוד.