מנורת שבעת הקנים שיצר בוריס שץ הוצבה על גג בצלאל והאירה את ירושלים בלילות חנוכה. היא הייתה סמל לנוכחות היהודית בעיר בימי מלחמה, וסיפורה שזור בתולדותיו של מפעל האמנות העברית ובשאיפתו של שץ להעניק ביטוי אמנותי לתחייה הלאומית בארץ ישראל

ואז אירע לי משהו מפליא. הדבר היה ביום שישי אחר הצהריים. בבצלאל כבר שבתה העבודה, החצר הורבצה (נשטפה) לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכול נסגר, הושלך הס … עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום … מבטי נפל על מנורת המגדל בת שבעת הקנים אשר זה ימים רבים מאוד לא הדלקתיה לכבוד שבת. פתאום חזו עיניי תמונה כהה נשענת על כן המנורה. זאת הייתה תמונת איש בחצי ימיו, רם קומה ותמיר, עוטה מעיל אדום כהה ועל ראשו הגא חבוש פאר (צניף, כיסוי לראש) קטן לבן, ומתחתיו גלשו קווצות שחורות ארוכות … נשימתי נעצרה, לבי פג. ראיתי לפניי את בצלאל קדמוננו … ידיו, ידי אומן, בנו את המשכן. חזהו הרחב מלא חכמה ודעת. עיניו המזהירות, עיני אומן, הביטו ישר לתוך עומק נשמתי (בוריס שץ, 'ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ', הוצאת רסלינג, עמ' 34-33).

כך תיאר בוריס שץ בספרו 'ירושלם הבנויה – חלום בהקיץ' מפגש דמיוני שלו עם האומן המקראי בצלאל בן אורי. המפגש התרחש על גג בית הספר, מול מנורת שבעת הקנים שהציב שם שץ. המנורה לא הייתה רק מחווה לעבר המקראי, אלא גם הצהרה לאומית. היא התנשאה מעל גגות ירושלים מול מגדלי הכנסיות והמסגדים, וסימלה את הנוכחות היהודית בעיר. מדי יום שישי נהג שץ לעלות לגג ולהדליק את המנורה לכבוד שבת, ואורה נראה ברחבי ירושלים. גם לאחר שבצלאל חדל לפעול במתכונתו המקורית המשיכה המנורה לשאת את זכר חזונו של מייסדו, ואפילו פגזי מלחמת העצמאות לא הצליחו להפילה.