גם כשיודעים להבחין בין טוב לרע, ההבחנה בין רעים לטובים היא תמיד מורכבת יותר. יודיתה (יהודית) מגיליוסקאיטה הייתה קאפו יהודייה ונודעה כקאפו הטובה במחנות אחדים, אבל התפקיד שמילאה רדף אותה כל חייה, והיא התקשתה למצוא את מקומה בקרב הליטאים שבקרבם חיה ובקרב בני עמה היהודים

לא מרבים לכתוב על יהודים ששימשו בתפקיד קאפו. כיצד נבחרו לתפקיד האיום והבלתי אפשרי הזה, האם יכלו לסרב, כיצד התנהגו כלפי אחיהם לצרה, מה עלה בגורלם ומהם גבולות המוסר וההתנהגות האפשריים בעת המאבק לשרוד. סיפורה של יהודייה אחת שהייתה קאפו טובה הוא סיפור על אי צדק משווע ועל בדידות גדולה.

 

יודיתה

יודיתה (יהודית) מגיליוסקאיטה נולדה בי״ח במרחשון תרפ״ו (5.11.1925) בעיירה ריטובה שבמערב ליטא. האב היה רופא, והאם הייתה עקרת בית שגידלה את שלוש בנותיה. יודיתה למדה בבית הספר העברי בריטובה והייתה תלמידה טובה. בגיל 79 ידעה עדיין לדקלם בעברית בהגייה האשכנזית את כל בתי שירו של חיים נחמן ביאליק 'אל הציפור'.

יהודים הורשו לגור בריטובה כבר במאה ה-17, ויש תיעוד על קיומם של בית כנסת ובית חולים יהודיים מהמאה ה-18. לפני שהצבא הגרמני פלש לליטא ביוני 1941 רוב תושבי העיירה היו יהודים. אחרי הפלישה ציוו הגרמנים על אחדים מיהודי ריטובה, ובהם רב העיירה הרב שמואל פונדילר, לאסוף את כל ספרי הקודש והתפילין ולשרוף אותם. הרב אולץ לרקוד לנוכח השרֵפה כשחצי זקנו מגולח. הגרמנים ציוו עליו לבקע בולי עץ ולגרור אותם, והוא התמוטט תחת העומס, חטף התקף לב ומת. יהודי העיירה הובאו לאחוזת גארול שליד עיר המחוז טלז. באקציה שנערכה ימים אחדים אחר כך הוצאו הגברים להורג ביער גארול. הנשים הזקנות והחולות הובאו לגטו גארול ובהמשך הומתו גם הן ביער, והנשים הכשירות לעבודה נותרו בינתיים בחיים. עד ז' באלול תש"א (20.8.1941) נרצחו גם כל הנשים שהיו במחנות עבודה.

רק קומץ יהודים ויהודיות מריטובה נותרו בחיים לאחר השואה. חלק מהנשים עוד זוכרות מהתקופה שקדמה למלחמה ומהמלחמה עצמה את יודיתה יפת התואר, בעלת השער הזהוב, העיניים הכחולות והעור בהיר. אבל מה שהעניק לה הטבע היה אולי גם מה שחתם את גורלה האכזרי.

עם פלישת הצבא הגרמני לליטא ב-22.6.1941 ניסו יהודי ריטובה לברוח לכיוון צפון מזרח במטרה להגיע לרוסיה. מאשה ושלוש בנותיה צעדו ברגל כ-45 קילומטר, הגיעו עד טלז ושם נכלאו בגטו. רוזה, אחותה הבכורה של יודיתה, נרצחה בטלז בגיל 18. דאשה הדסה, האחות השנייה, נותרה בגטו וניסתה להימלט ממנו אך הוסגרה (ראו מסגרת).

 

הקאפו הטובה

יודיתה ואמה מאשה הצליחו להימלט מגטו טלז אך נתפסו והובאו לגטו שאוולי. גטו זה היה מחולק לשניים והן התגוררו בשכונת טראקו בגטו שכלל חמישה רחובות. מאשה הפכה לאסירה מספר 1435 ויודיתה קיבלה את המספר 1436. כחלק ממשטר האימה שהוטל במחנות מינו אנשי האס אס קפואים שהיו אחראים על המשמעת, הסדר והניקיון ועל ביצוע העבודות שהוטלו על האסירים, ובגטו שאוולי נבחרה יודיתה לשמש קאפו של האסירות היהודיות.יודיתה נאלצה להמשיך למלא את תפקידה גם לאחר שגורשה עם האסירות ביולי 1944 מערבה מליטא למחנה הריכוז וההשמדה שטוטהוף, סמוך לחוף הים בצפונה של פולין.

בשטוטהוף ערכו הגרמנים סלקציה. מי שנחשבו לא כשירות לעבודה נשלחו לתא הגזים הקטן של המחנה, גופותיהן הועברו למשרפות ואפרן פוזר ביער הסמוך. מאשה, אמה של יודיתה, נרצחה בשטוטהוף בגיל 55. כחמישה שבועות אחר כך נשלחו האסירות הכשירות לעבודה למחנה גוטובו, כ-160 דרומית לשטוטהוף. יודיתה שוב מונתה לקאפו של אותן אסירות יהודיות מורעבות וחלשות. כמו במחנות עבודה אחרים גם בגוטובו על שתי הקאפואיות היהודיות היה אחראי איש ורמכט, ומעליו פיקח איש אס אס. בחורף 1944 חפרו האסירות באדמה הקפואה והמושלגת של צפון פולין תעלות נגד טנקים. למעלה מ-500 אסירות יהודיות נספו בגוטובו.

למה נבחרה דווקא יודיתה לשמש קאפו? בין האסירות שנותרו בחיים היו שהלעיזו עליה כי התנדבה לתפקיד כדי להגביר את סיכוייה להישאר בחיים. אחרות הניחו ללא בסיס כי יופייה הנדיר אחראי לכך. על עובדה אחת לא היו עוררין: לאורך מסלול הגיהינום מגטו שאוולי דרך מחנה שטוטהוף ועד מחנה גוטובו יודיתה הייתה אחת משתי הקאפואיות היהודיות. הקאפו השנייה לא היססה להכות אסירות יהודיות בעזרת קרש עץ או מצקת מרק ודאגה רק לרווחתה ולרווחת אמה, ואילו יודיתה לא הרימה יד מעולם. היא ניסתה תמיד לעזור לכל האסירות – לא רק לאלה שהכירה מעיירתה ריטובה – והתייחסה אליהן תמיד יפה. היא ניסתה לדלות לאסירות מעט מתחתית הסיר, שם רוכזו המרכיבים העשירים יותר של המרק הדל, שהיו למעשה ירקות מעופשים, והיא נודעה תמיד כקאפו הטובה. עדויות על כך שמעתי מניצולות אחדות.

עם התקרבות הצבא הרוסי נשלחו האסירות היהודיות בצעדת המוות לכיוון גרמניה. מי שלא צעדה מספיק מהר בשלג ומי שעצרה רגע לנוח נורתה במקום. מאלף הנשים והנערות שהיו במחנה גוטובו חצי נספו באזור המחנה והיתר נאלצו לצעוד. כ-150 מהן פיגרו במהלך הצעדה ונרצחו במקום. לאחר ימי הליכה אחדים שבהם התקדמו כשלושים קילומטר שוחררו הצועדות בז' בשבט תש"ה (21.1.1945) על ידי הצבא הרוסי ליד העיירה נובה מיאסטו.

 

להתרחק מיהודים

זמן קצר לאחר השחרור התנפלו יהודים שנותרו בחיים על כל מי ששימש קאפו והיכו אותם מכות רצח ללא הבחנה. הם לא הבחינו בין רעים לטובים והיכו גם כאלה שהיו במחנות אחרים והם לא הכירו אותם. זה היה מעין פורקן קולקטיבי. יודיתה שהוכתה קשה אושפזה בבית חולים למשך שלושה חודשים ונותרה נכה. עד סוף ימיה היא לא יכלה ללכת או לעמוד ללא עזרה.

בעקבות מה שחוותה חששה יודיתה מקשר עם יהודים ולכן גם פחדה לעלות לישראל. ב-1945 היא חזרה לריטובה וגילתה כי בתים רבים של יהודים נבזזו ונשרפו. אישה נוצרייה שהייתה עוזרת הבית של אמה החזירה לה את אלבום התמונות של משפחתה שהוסתר על ידה במשך המלחמה. יודיתה השתקעה בעיר קלייפדה, כחמישים קילומטר מערבית לריטובה. היא לא שבעה נחת מבעלה הראשון, יהודי שנהג להכות אותה. לאחר שעזב אותה לטובת אישה אחרת התחתנה יודיתה עם ליטאי לא יהודי שהתייחס אליה יפה ודאג לצרכיה. השכנים הליטאים בשיכון הדל בקלייפדה הציקו לה לעתים, זרקו אבנים על חלונה וצעקו 'נחש יהודי', אבל לא היה לה לאן לברוח. אחרי המלחמה היהודים דחו אותה והנוצרים הליטאים הטרידו אותה, והיא פחדה מאלה ומאלה. על רצח אחותה דאשה-הדסה בידי ליטאים שמעה עדות ממקור ראשון.

במהלך 16 השנים האחרונות לחייה סעדה את יודיתה מטפלת בשם ניולה. ניולה הייתה תינוקת בת יומה כשנמצאה בקרטון מלוכלך בגודל קופסת נעלים מחוץ לגדר התיל של גטו קובנה. האנשים שמצאו אותה גידלו אותה, היא הקימה משפחה, גרה בקלייפדה וטיפלה ביודיתה. ניולה היא בעלת חזות יהודית מובהקת, וכשהוצע לה לעלות לישראל נזעקה יודיתה שחששה להישאר ללא עזרה.