בדממה קורנת
בית הקברות בכנרת הוא ללא ספק מהאתרים ההיסטוריים היפים בארץ. מנגד נשקפים הרי גולן, הושט היד וגע בם, וסמוך לחוף הכנרת המכחילה, בשיפולי בית הקברות, ניצב דקל שפל צמרת, סתור שער הדקל כתינוק שובב.
בין השבילים המסודרים והצמחייה המטופחת נחים בדממה קורנת מנוחת עולמים אחדים ממנהיגי הציונות — משה הס, דב בער בורוכוב ונחמן סירקין — לצד דמויות מובילות ביישוב כמו ברל כצנלסון, שאול אביגור ושמואל יבנאלי. קבורות שם גם דמויות אלמוניות יותר, אך כאלה שסיפור חייהן ומותן מרתק לא פחות. פתאום, לא רחוק מקברה של רחל המשוררת, הניצב בין קבר המשוררת אלישבע ביחובסקי לקברה הטרי יחסית של נעמי שמר, וסמוך כל כך לקברו של נח נפתולסקי — אחת מהנשמות הקרובות לה במשך שנים רבות — נשמע רחש שלרגע נדמה כניגון מכושף: ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי… האם זהו הד גלי הכנרת העונה מרחוק, או בת קול של נשמה אבודה? ואולי לא היו הדברים מעולם…
עד מהרה מתגלה הרמקול שממנו בוקעים הצלילים, אבל אין בכך כדי לפגוע בקסם, בתחושה שאכן זו רחל המשוררת עצמה שעדיין תוהה:
וְאוּלַי / … / מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה / וּבְתֹם / שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי / הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
--נערה רגישה עם כישרונות אמנותיים. רחל בנערותה בפולטבה
מסורת, השכלה וציונות
רחל (רעיה) בלובשטיין נולדה בסוכות תרנ“א (ספטמבר 1890) בעיר סרטוב שברוסיה. אביה איסר לייב נחטף בילדותו לשירות בצבא הצאר, אך בשונה מחטופים רבים אחרים הצליח לשמור בעקשנות על יהדותו. כשהשתחרר לאחר עשר שנות ‘חינוך מחדש‘ ו־25 שנות שירות צבאי זכה בהיתר לצאת מתחום המושב ולהתגורר בכל רחבי רוסיה, וכך השתפרו מאוד סיכוייו להתקדם מבחינה כלכלית. הוא הפך לסוחר נדל“ן, פרוות, זהב ויהלומים ואף היה בעליו של בית ראינוע.
--הורים מיוחסים. איסר וסופיה בלובשטיין
אשתו הראשונה של איסר לייב ילדה ארבעה בנים. לאחר מותה נשא לאישה את סופיה מנדלשטם, בת למשפחה מיוחסת בעלת ענפים רבניים, משכיליים וציוניים. אביה היה רבה של קהילת ריגה ואחר כך של קהילת קייב. אחיה, רופא העיניים מקס עמנואל מנדלשטם, הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה באמצע המאה ה־19, היה נשיא הקונגרס הציוני החמישי וממייסדי התנועה הטריטוריאליסטית. בן משפחה נוסף היה הסופר אוסיפ מנדלשטם, ממתנגדי משטר סטלין, ובמשפחה היו סופרים עברים נוספים, אמנים ואנשי מדע ומשפט. האווירה בבית משפחת בלובשטיין הייתה אפוא אווירה של יהדות מסורתית וציונית הספוגה ברוח של אמנות והשכלה.
--כל חייה חשה רחל קרבה מיוחדת לאחותה שושנה שעמה עלתה ארצה. רחל ושושנה בילדותן
רחל הייתה השביעית בין שמונת ילדיה של סופיה, וה־11 בין 12 ילדיו של אביה. זמן קצר לאחר שנולדה עברה המשפחה לעיר פולטבה, שבה צמחו אחדות מהדמויות הבולטות בציונות הסוציאליסטית, ובהן דב בער בורוכוב ויצחק בן־צבי. אחדים מילדי משפחת בלובשטיין אף היו תלמידיו של משה בורוכוב, אביו של דב בער, והמשפחה הייתה מיודדת עם משפחת שמשי, משפחתו של בן־צבי. בילדותה למדה רחל עברית בסיסית בלבד, ברמה שהספיקה בעיקר לקריאת התפילות. בדומה לאחיותיה ניכרו בה חושים אמנותיים, ועל אף שכבר בגיל צעיר ניסתה את כוחה בכתיבת שירים ברוסית, כישרונה הבולט היה דווקא הציור וחלומה היה להפוך לציירת.
--ב־1910 עלה איסר לייב לארץ בעקבות בנותיו והתגורר בתל אביב. בארץ הקים בתי יתומים בתל אביב וברמת גן הקרויים עד היום עד שמו. איסר לייב בתל אביב, 1924
אל המזרח
בגיל 13 הצטרפו רחל ואחותה שושנה לתנועת נוער ציונית, אך לא התמידו בה כיוון שהוריהן התנגדו לכך שהנערות הצעירות יסתובבו לבדן בחוצות העיר רווית האווירה המהפכנית. עם זאת, עד מהרה עזבו השתיים את בית הוריהן לצמיתות. האם סופיה הלכה לעולמה כשרחל הייתה בת 16, ואביהן נשא לאישה את מאשה נאומובנה. רחל חשה כלפיה כאל אם חורגת מהאגדות והאשימה אותה בכך שהרחיקה את אביה מילדיו. לימים, בשנות מחלתה בארץ ישראל, האשימה אותה רחל אף בכך שמנעה ממנה עזרה כספית מרכושו של האב.
--אמא חורגת מהאגדות. מאשה נאומובנה, אשתו השלישית של איסר בלובשטיין
רחל ושושנה נסעו אפוא אל אחותן הבכורה ליזה שהתגוררה בקייב ולמדו שם קורסים על תיכוניים שונים. ב־1909 עלו השתיים על אנייה שהפליגה מאודסה לארץ ישראל, כדרכם של צעירים אירופים רבים באותם ימים לערוך מסע למזרח בטרם יפנו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה אירופית, אם כי השתיים התכוונו לעלות ארצה לאחר סיום לימודיהן. שושנה, שנחשבה למוכשרת בכתיבה מבין השתיים, תכננה ללמוד ספרות ופילוסופיה, ורחל התכוונה ללמוד ציור.
--האנייה רוסלאן שבה עלו רחל ושושנה ארצה עוגנת בנמל קונסטנטיפול, 1919
אך מפגשן עם ארץ ישראל הפך באחת את כל תכניותיהן. כבר כשעגנה הספינה בחופה הציורי של יפו, לאחר שבועיים של טלטולים בים, הניפו השתיים את יד ימינן, פצחו בשירת ‘התקווה‘ ונשבעו — ספק בצחוק ספק ברצינות — שבועת אמונים למולדת שאותה לא יעזבו עוד. המפגש הראשוני עם הלבנט היה מבהיל למדי וכלל באותם ימים התנפלות רועשת של ספנים ערבים שביקשו להשתכר עוד כמה פרוטות, מעבר בסירות צפופות אל החוף והשלכה חפוזה של מטלטלי הנוסעים אל הרציף. הלילה הראשון בבית המלון היפואי של חיים ברוך היה עשוי להסתיים בלא כלום, אלא ששתי האחיות פגשו במקום באותו לילה את האגרונומית חנה מייזל, וזו סיפרה להן בשיחה חטופה על כוונתה ללמד נערות עבריות חקלאות. חנה מייזל עצמה אמנם לא זכרה את הפגישה ההיא, אך עבור רחל הייתה זו פגישה גורלית שסללה את המשך דרכה בימים שיבואו.
--נח נפתולסקי, ידידה הטוב של רחל, היה בדומה לה נצר למשפחת רבנים מפוארת. נפתולסקי היה בוטניקאי ומראשוני האגרונומים והמדריכים החקלאיים בארץ. תגליתו החשובה הייתה מציאת השושן הצחור בגליל לאחר שחשבו כי נעלם מהארץ. אהבתו לרחל מנעה ממנו להינשא לאחר שנפטרה והוא נותר רווק
כבר למחרת נסעו רחל ושושנה לרחובות ומיהרו לאמץ את העברית כלשון דיבורן. לצד שיעורי עברית שלמדו החלו השתיים לבקר גם בגן הילדים של המושבה כדי ללמוד את שפת היומיום החיה והתוססת של הילדים הרכים, והתירו לעצמן רק שעה אחת ביום של דיבור ברוסית בינן לבין עצמן. חנה וייסמן, הגננת ברחובות, סיפרה על בילוייהן המשותפים:
הביקורים בגן גררו אחריהם פגישות בערבים, מסיבות וטיולים בשבתות. במשך זמן קצר נהפך הגן ל‘בית ועד‘ לכל הבא למושבה. בחוג הצר של שלושתנו, ויחד עם חברים מעטים, היינו עורכים טיולינו לסביבה ואת מסיבותינו בשבתות. רחל לא הייתה מרבה לדבר. בשבתה מן הצד, או בשוכבה על הספה, הייתה מפליטה מדי פעם הערות ביטול קולעות בקשר עם דברי השיחה וממשיכה לקרוא. אולם בשעת הטיול הייתה נהפכת לאחרת: עיניה הכחולות, אשר תמיד עצב עמוק היה נשקף מתוכן ונראה היה כאילו הן חודרות ונוקבות למרחק ולעומק, היו ניצתות באש של שמחה וקורנות בזוהר ילדותי. צחוקה הרם היה מתגלגל בלי הפסק ובלי כל סיבה נראית, ודיבורה השוטף, המלווה את הצחוק, היה רצוף עליצות והומור חריף, דק וקולע (אורי מילשטיין, ‘רחל — שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה‘, עמ‘ 32).
--העלמות אשר ב’מגדל’ הרחובותי. רחל, שושנה ובת שבע
עד מהרה הצטרפה אל רחל ושושנה אחותן הצעירה בת שבע שהצטיינה בנגינה בפסנתר. אביהן שלח להן סכום כסף לרכישת פסנתר, וחדרן של שלוש האחיות, שזכה לכינוי ‘המגדל‘, הפך אבן שואבת למפגשי חברה ותרבות של צעירים מרחובות ומסביבתה. באותם ימים הרבתה רחל לקרוא בתנ“ך ובשירה העברית החדשה. אז גם פגשה לראשונה את נח נפתולסקי, בן־ציון ישראלי ומאיר רוטנברג, מי שיהיו לימים חברי הגרעין המייסד של קבוצת כנרת, וקשרה קשרים רומנטיים עם אחד מאיכרי המושבה, נקדימון אלטשולר.
--אהוב נעורים. נקדימון אלטשולר היה מילדיה הראשונים של המושבה רחובות. דמותו כנער פרא עצמאי וארץ ישראלי הונצחה בספר ‘נקדימון’ שפרסם משה סמילנסקי ב־1907. משנות הארבעים היה פעיל בפיק”א, בקק”ל ובסוכנות היהודית, והיה מאנשי המחלקה הערבית
של הפלמ”ח
לנגן במעדר ולצייר על האדמה
על אף קסמה של השנה שבילתה רחל ברחובות, ועל אף העובדה שאביה שלח לה כסף כדי מחייתה, רחל חשה ריקנות בשל חוסר המעש שלה וביקשה לפנות לעבודה חקלאית, ובלשונה: “לנגן במעדר ולצייר על פני האדמה” (מוקי צור, ‘רחל — החיים, השירים‘, עמ‘ 27). בעקבות המלצת ידידיה, ובעקבות המפגש החטוף שלהן בבית המלון ביפו בלילה הראשון בארץ, יצאה רחל לפגוש את חנה מייזל בחיפה, וזו התרשמה מאוד מהצעירה הנלהבת:
המראה החיצוני של הצעירה לא העיד כי תוכל להיות עובדת בחקלאות, אבל היא הייתה כה חביבה, כה עליזה ושובבה בדיבורה וכה רצינית בבחירת דרכה בחייה בארץ, שהחלטתי להמליץ עליה לפני ‘בעל הבית‘ שלי ולהציע לו כי יקבל אותה לעבודה אתי (‘רחל — שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה‘, עמ‘ 33).
באדיבות נדב מן, ביתמונההימים בכנרת היו מהמאושרים בימיה של רחל. שובך היונים בחצר כנרת
האגרונום אליהו בלומנפלד, שאצלו עבדה חנה מייזל בטיפוח עצי פרי ובטיפול בגינת ירק ופרחים, לא האמין שהצעירה בעלת המראה השברירי תסכין לעבודת האדמה המפרכת וסירב להעסיק אותה בשכר. אך חנה מייזל אפשרה לרחל להתגורר עמה בחדרה ולסייע לה בעבודתה, וכך הפכה רחל בלא יודעין לתלמידתה הראשונה של מייזל, מי שזמן קצר אחר כך הקימה בכנרת את ‘חוות העלמות‘ להכשרת נערות בעבודה חקלאית. על כך כתבה מייזל:
רחל אהבה את הטבע, את הארץ ואת העבודה בה ולמענה. המאמץ שנדרש ממנה להסתגל לעבודה גופנית ולאמן את ידיה הרכות ואת אצבעותיה הדקות — שהיטיבו לנגן ולצייר — להחזיק נכון את המעדר (‘לנגן במעדר‘, לפי דבריה) ואת המזמרה — מילא את כל ישותה הנפלאה. ההרגשה שהיא תוכל לכל אלה ותגיע למטרתה הנכספת, להיות עובדת אדמה בארץ, מילאה אותה אושר ושמחה (שם).
זמן קצר אחר כך עברו השתיים לסג‘רה ומשם לכנרת, ובית הספר הנודד שבו תלמידה אחת הפך לבית ספר חקלאי קבוע ובו 14 תלמידות. לזכר ימי הבראשית שלהן למרגלות הכרמל חיברה רחל את שירה ‘גננו‘ — מהשירים המעטים שחיברה באותם ימים — והקדישה אותו לחנה מייזל:
אַתְּ זוֹכֶרֶת? אָבִיב וּבֹקֶר / (הָאָבִיב, הַבֹּקֶר — אַיָּם?) / לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל — גַּנֵּנוּ / וּמִנֶּגֶד לוֹ — כֹּחַל הַיָּם // אַתְּ מִתַּחַת לָעֵץ עוֹמֶדֶת / וַאֲנִי עַל בַּד, כְּצִפּוֹר / בְּצַמֶּרֶת זַיִת מַכְסֶפֶת / עֲנָפִים מַשְׁחִירִים נִזְמֹר.
הימים בכנרת היו עבור רחל ימים של אושר עילאי מלווה בסיפוק ההקרבה:
כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות, פנים עזות, לבבות לוהטים. האוויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף הכאפייה, תעיפי מבט אהבה אל הים. מה טוב. תכלת, תכלת, תכלת, ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי בזה מרחפת על המים דוגת כנף, עוד מעט וסירת הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.
לצהריים היינו שבות אל החווה. שוב הים אתנו. עין התכלת הייתה מציצה אל חלון חדר האוכל. עין התכלת של אדמת המולדת. ככל אשר הארוחה הייתה דלה, כן עלזו קולות העלומים. מפני רווחה יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת (שם, עמ‘ 36).
חוות כנרת, ערש לידתה של הנהגת העלייה השנייה, התייחדה באווירתה החברתית יוצאת הדופן, ובחבורת כנרת הצטיינה רחל באופיה התוסס שנמהלו בו רצינות ועליזות. העידו עליה שהצליחה להתלוצץ אפילו עם ברל כצנלסון, שלא נהג לצחוק לעתים קרובות. בכנרת קשרה רחל קשרי רעות חמים עם אהרן דוד גורדון, על אף הבדלי הגיל ביניהם, ואף הקדישה לו את שירה העברי הראשון שראה אור, ‘הלך נפש‘. שם גם נוצר הקשר — ספק רומנטי ספק אפלטוני — בינה לבין זלמן רובשוב (שזר), שבהמשך הקדישה לו אחדים משיריה. באווירה הרומנטית הטעונה של כנרת היה זה נח נפתולסקי, הנזירי והסגפן, שהתאהב ברחל ושמר לה ולזכרה אמונים במשך עשרות השנים שהוסיף לחיות אחרי מותה. קברו, כאמור, צופה עד היום אל קברה בבית הקברות של כנרת, ורק שביל צר מפריד בין שני הקברים.
באדיבות נדב מן, ביתמונהתמונה קבוצתית של חבורת חוות העלמות בחצר כנרת ב־1913. שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, עומדת ראשונה משמאל. התמונה צולמה לאחר שרחל נסעה ללימודים בצרפת ולכן היא אינה מופיעה בה
כחכות רחל
בשל כישרונותיה העיוניים של רחל ובזכות שליטתה בשפה הצרפתית החלה חנה מייזל ללחוץ עליה שתצא ללמוד בבית הספר החקלאי בטולוז. רחל התלבטה מאוד אם אכן ראוי שתעזוב את הארץ, ואפילו לשנים מעטות. היא חששה מהגעגועים לכנרת ולחבורתה, והייתה מודעת גם לביקורת שמתחו אחדים מהחברים על יציאתה מהארץ בסוף 1913. כך למשל השיבה לשמואל דיין, ממייסדי דגניה א‘ ואביו של משה דיין, במכתב מצרפת:
למה זה תספידני ידידי ואני טרם מתי… אכן, הצרתני שמואל בדבריך, באי הבנתך אותי שבדבריך! מה היא מטרת נסיעתי לדעתך? האם לא שכלול העבודה, התקשרות לעבודה על ידי כל נימי הלב והמוח, התעמקות בחקירת מצפונות של חיי הצומח, ברזין דרזין של חיי הבריאה כולה? האם לא להפיח נשמת רוח חיים ברגבי העפר, לשפר ולפאר את פני ארצי, עזוב אעזבנה עכשיו, ושוב אשוב אליה למועד שנתיים? בתור האביב אשוב, תור געגועים ושאיפות אל מעבר מזה… כי כן נשבעתי לים, להרים, לירדן שלי! (שם, עמ‘ 57).
--נסיעתה ללימודי חקלאות, שאילצה אותה לעזוב את הארץ ובייחוד את הכנרת האהובה, לוותה בייסורים. רחל בטולוז
הגעגועים אכן הציקו לה בטולוז — שם הייתה הבחורה היחידה בכיתתה עד שהצטרפה אליה רחל ינאית — ובלילות הייתה נרדמת כשעל הקיר למולה תלויה תמונת הכנרת. מטולוז אף שלחה מכתבים לגורדון ובהם ביקשה ממנו סעד רוחני וחיזוק בלבטיה באשר להמשך דרכה. לבסוף סיימה את לימודי החקלאות בהצטיינות ואף הספיקה לבלות חופשת קיץ באיטליה, שם השתתפה בקורס לציור.
בטולוז גם החלה פרשת אהבתה המיוסרת של רחל למיכאל ברנשטיין, סטודנט יהודי להנדסת חשמל מרוסיה שהיה רגיש ובעל אופקים תרבותיים רחבים. הם היו בקשר בצרפת בין השנים 1914־1915, אז נסעה רחל לרוסיה, והמשיכו לשמור על קשרי מכתבים עד 1922. אך על אף העובדה שגם מיכאל הגיע במהלך תקופה זו לרוסיה לא הוסיפו השניים להיפגש. ההיסטוריון אורי מילשטיין, בן אחייניתה של רחל, סיפר שאמו שמעה מרחל כי מיכאל היה אהבתה הגדולה, וכי היא ביקשה להינשא לו אך הדבר לא יצא אל הפועל בשל שיבתו לרוסיה ושיבתה שלה לארץ ישראל. מאוחר יותר שאל מילשטיין את זלמן שזר על אודות אותו מיכאל, אך שזר טען כי מדובר בסיפור שרחל בדתה מלבה כדי להסתיר את אהבתה האמיתית. בכך פתח שזר פתח להשערות בדבר הדמות המרחפת מעל שיריה הרבים של רחל העוסקים באהבה נכזבת.
כעבור זמן התגלה אוסף מכתבים ששלח מיכאל לרחל וסיפור אהבתם התברר כאמיתי. לאורם נקראו מחדש השירים שכתבה רחל ברוסית באותם ימים, והובנו כמכוונים למיכאל. זו הייתה אהבה סוערת ומייסרת שנדמה כי נדונה מראש לכישלון. רחל דרשה ממיכאל הכרעה, ואילו הוא — שאמנם אהב את רחל אהבה עזה — לא היה מסוגל להכריע. ב־1916, כשכבר הייתה ברוסיה, כתבה רחל ברוסית:
קוֹרֵאת אֲנִי אֶת מִכְתָּבֶיךָ וְחוֹזֶרֶת / הֲלֹא כָּל כָּךְ פְּשׁוּטִים הֵם וְצוֹנְנִים / אֵיךְ זֶה תִּרְמֹס כָּךְ, בִּקְשִׁיחוּת עִוֶּרֶת / פִּרְחֵי אַהֲבָתִי הַבַּיְשָׁנִים // אָמַרְתָּ לִי: “אַל לָךְ לִהְיוֹת קוֹדֶרֶת” / עָיַפְנוּ פֹּה מְאֹד בְּדֶרֶךְ הַתְּלָאוֹת / הַכֹּל רוֹפֵף כָּל כָּךְ! לֹא יִפְתְּחוּ כּוֹתֶרֶת / פְּרָחַי שֶׁלִּי, הֵם לֹא יָנֵצּוּ עוֹד! (בנימין כחלילי, ‘לך ועליך… אהבת רחל ומיכאל‘, עמ‘ 73).
לימים התברר כי השיר ‘זמר נוגה‘ נכתב גם הוא בהשפעת געגועיה למיכאל:
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי / כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה / אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי / כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.
והנה, מסתבר כי בגרסה קודמת נחתם השיר במלים “כחכות סולביג לדודה“. סולביג הייתה הדמות האגדית שבשמה נהג מיכאל לכנות את רחל.
--שתי רחלות. רחל ינאית, שהצטרפה אל רחל בבית הספר החקלאי בטולוז, הפכה עם השנים סמל ציוני חשוב לא פחות מרחל. תמונה משותפת מתקופת הלימודים
גולה בארצה
רחל סיימה את לימודיה במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכיוון שהמלחמה מנעה את חזרתה ארצה היא נסעה לרוסיה. היא נדדה בין קרובי משפחה, אך אלה התקשו לסייע לה והיא נאלצה לעבוד לפרנסתה בעבודות שונות. היא תרגמה לרוסית יצירות ספרות עבריות ופרסמה רשימות על ארץ ישראל בשבועון יהודי שיצא לאור ברוסיה. באוקראינה טיפלה בילדי פליטים, וכנראה שמהם נדבקה במחלת השחפת. אך רחל, שגם בנעוריה סבלה ממחלת ריאות והתגברה עליה, סירבה להכיר בכך שמדובר בשחפת והאמינה כי שמש ארץ ישראל וחבריה בגליל יביאו מזור למחלתה. לאחר סיום המלחמה נשאה הרצאות על ארץ ישראל בבתי כנסת וביקשה מהנוכחים תרומות לרכישת כרטיס נסיעה. ב־1919 שבה רחל ארצה באנייה ‘רוסלאן‘, שבה הגיעו לארץ גם ראשוני העולים בעלייה השלישית.
--עבודתה עם ילדי הפליטים בזמן מלחמת העולם הביאה עליה כנראה את המחלה שממנה מתה. רחל בבית היתומים באוקראינה, 1917
בתמונתה של רחל בתעודת הפליטה שלה נדרשה כדי לשוב ארצה ניכרים בפניה אותותיה הראשונים של המחלה. למרות זאת הצטרפה רחל לקבוצת דגניה ועשתה מאמצים להשתלב בעבודה החקלאית, אך מצבה הגופני הלך והחמיר, ובמכתב לאחותה שושנה מאותם ימים — ששגיאות הכתיב השזורות בו מעידות עד כמה הייתה ההשתלטות על השפה העברית משימה סבוכה — כתבה:
מצב בריאותי הולך ורעה משום מה. הרופה אמר שאם הנני אדם אינטליגנטי כי אז עליי לאכול בכלים לחוד, כי רבה האחריות… אבל הלוא תביני, שושנלה, שזה בלתי אפשרי בקבוצה. מצב הרוח למרות כל בהיר. טוב להשקים קום ולאור הכוכבים לעבור בחצר הרחבה, המלאה תנועה. טוב במשך יום ארוך וחם לזרוע אלפי בצלצלים ולשתול מאות שתילי כרוב, כשירדן מכחיל מבעד לברושים וחרמון מלבין בשלגיו הראשונים (‘רחל — שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה‘, עמ‘ 66).
כשקשתה על רחל העבודה בחקלאות החלה לעבוד עם ילדי דגניה, אך החברים חששו שתדביק את הילדים במחלתה. אחת החברות סיפרה לימים איך דבורה דיין נתקפה בהלה כשראתה את רחל מחבקת ומנשקת את בנה הקטן משה. וכך, בלי שהתקבלה החלטה רשמית ומסודרת בעניין, ניגש אחד החברים אל רחל ואמר לה שדגניה אינה מקום לחולים כמותה. על מה שחשה באותן שעות כתבה אחר כך לחברתה חיותה בוסל:
תודה לך חיותה על מכתבך. מגע יד קטנה — ידה של הדסל‘ה — הרגשתי בו. אך גם מעין נזיפה הרגשתי על לכתי מדגניה בלי ברכת פרדה. למה? האם לא תביני? אחד מדגניים אמר לי בשם כולם: “אנחנו בריאים ואת חולה — אין לך מקום בינינו“. זה היה פשוט מאוד, פשוט עד לזוועה… אבל טבעי ומובן כמו חפירות הגנה ושקים עם חול, ולא על זה כאבתי. כאבתי כי ביום של פרדה … באותו היום העגום, בכל אשר פניתי ראיתי פנים נבוכים ועיניים מושפלות, ושתיקה, שתיקה הקשה מנשוא. כך בשתיקה נפרדנו … יתמותי הפתאומית הממתני יותר מאשר עובדת המחלה כשלעצמה (‘רחל — החיים, השירים‘, עמ‘ 58־59).
--חל עובדת בדגניה, 1920
ולמרות זאת הוסיפה רחל לשמור על קשר עם אנשי דגניה. לאחר עזיבתה פנתה לקבל טיפול בבית החולים בצפת, ושפרה יורובסקי, חברת דגניה, נשלחה לטפל בה שם. בבית החולים בצפת פגשה רחל את מורה וידידה אהרן דוד גורדון שחלה בסרטן, והשניים נהגו להשוות את מספר המכתבים שקיבלו מדגניה. כשקיבל גורדון מכתב קולקטיבי אחד מהחברים קיבלה רחל שבעה. האם בכך ביקשו חברי דגניה לכפר על האופן שבו שילחו מעליהם את רחל?
--נדודים בין בתי החולים. רחל בחברת אחיות וחולות בית החולים בצפת
פרץ שירה
בין 1921־1925 שהתה רחל בירושלים. תחילה הוזמנה על ידי רחל ינאית בן־צבי ללמד בבית הספר החקלאי לנערות שהקימה, אך כעבור זמן אילצה אותה מחלתה לעזוב את העבודה והיא החלה לעבוד כמורה פרטית ולעסוק בתרגום. מדי פעם פרסמה שירים ב‘הדים‘, עיתון ספרותי בעריכתו של אשר ברש ששימש במה לסופרי העלייה השנייה ולצעירים מהעלייה החדשה. על אף שכתיבתה סבלה עדיין משגיאות כתיב ולשון, שירתה התגלתה כשירה אישית וייחודית, נקייה ממליצות, כפי שהעידה בעצמה בשירה ‘ניב‘ משנת תרפ“ו:
יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר / מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף / הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפֹף / מַבָּטָן יָהִיר // אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִּינוֹק / וְעָנָו כֶּעָפָר / יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר / עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.
באותם ימים נאלצה רחל להתגלגל בין דירות שכורות. מצבה הכלכלי היה דחוק והיא סבלה חולשה גופנית. אף על פי כן ביקשה רחל להיאחז ברגעי החסד והאושר. בפסח תרפ“ה ערכה טיול בגליל ופגשה את חבריה משכבר הימים. עבור רחל הגאה והעקשנית היה בכך משום ניצחון על המחלה. באותו אביב כתבה את השיר על עץ האגס שנשקף מחלון חדרה בירושלים, עץ שעמד ברחוב הנביאים ומשך אליו מבקרים חובבי שירתה של רחל עד שמת בשלג לפני שנים אחדות:
יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה / וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ / עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב / וּבִן רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב / הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ // הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ / עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ / בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר / אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ / זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
בסוף תקופתה בירושלים הוזמנה רחל להצטרף למערכת עיתון הפועלים ‘דבר‘ ולכתוב בו טור קבוע. שש שנות חייה האחרונות, שבהן התגוררה בתל אביב והתגלגלה בין בתי חולים ובתי החלמה, היו עבורה שנים של פרץ יצירה, ובהן חיברה את רוב שיריה. בשירים אלה נתנה ביטוי לבדידות, לתחושת ההחמצה על החיים הקצרים העומדים לפני סופם, לגעגועיה לאהובים שהלכו ולאהבה שלא מומשה, ולגעגועים העזים לנופי הגליל ובמיוחד לכנרת שלחופיה בקשה להיקבר:
אִם צַו הַגּוֹרָל / לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ / תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת / לָנוּחַ בְּבֵית קִבְרוֹתַיִךְ.
מקום רב בשירתה תפסו דמויות תנ“כיות שעמן הזדהתה: רחל העקרה הכמהה לילד משלה, מיכל אשת דוד שכמותה נדונה לבוז לאשר אהבה, הרש שכבשתו היחידה נגזלה ממנו ואחרים:
וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?.. מֶה עָגוּם / נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם! / עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם / אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם (סוף תרפ“ח).
וגם:
תָּנָ“כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב / אִישׁ מֻפְלָא! לַמְדֵנוּ גַּם אָנוּ / לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב / בִּבְרָכָה לָאֵ־ל שֶׁהִכָּנוּ (חשון תרצ“א).
רחל עוד הספיקה לראות את שני ספריה הראשונים — ‘ספיח‘ ו‘מנגד‘ — רואים אור, ולשמוע את השיר ‘שי‘, שירה הראשון שהולחן על ידי יהודה שרתוק (שרת) והושמע לה מפי אחותו עדה. אך כוחותיה הלכו וכלו. בכ“ח בניסן תרצ“א (1931) קבע הרופא כי עליה לעבור מבית החולים הפרטי בגדרה שבו שהתה לבית חולים בתל אביב. על אף דרך הייסורים שעברה בעגלה המיטלטלת, כשלצדה רופא ואחות, התעקשה רחל כי יעצרו ברחובות כדי להיפרד מידיד. הרופא היסס ושאל במי מדובר. כשהשיבה שמדובר בנקדימון הורה הרופא לעגלון לפנות במהירות לכיוון רחובות.
“יצאתי אליה“, סיפר נקדימון אלטשולר. “היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש, פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו משמעות שגבר לא יבין את סוף פשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה. חשתי: היא אינה מסוגלת לבכות והיא זועקת באלם, כחיה פצועה אשר חושיה מנבאים לה את מותה. היא אמרה, ‘שלום נקדימון‘. השבתי: ‘שלום רחל‘. הרופא נתן אות. העגלון אסף את המושכות. העגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאִטה. ראיתי שהיא חשה דקירה בגופה, התעוותה. שמעתי שיעול, כעין חרחור. העגלה התרחקה, הובילה לתל אביב. אני ידעתי שלא נתראה עוד. עמדתי בחצר ביתי ובכיתי” (‘רחל — שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה‘, עמ‘ 26).
למחרת הלכה רחל לעולמה בבית החולים.
מאז חלפו שנים רבות, אך שירתה של רחל לא איבדה מקסמה, ועדיין היא נקראת, מולחנת ומושרת באהבה רבה. רחל כצנלסון־שזר אמרה פעם כי היא אינה חשה צורך לכתוב יומן, שכן שירתה של רחל מביעה באופן המדויק ביותר גם את תחושותיה שלה, ונדמה שמשהו בכתיבתה הישירה, הפשוטה והאישית כל כך של רחל ממשיך לעורר הזדהות בקרב רבים גם היום.
רחל מוכרת עד היום כמעין משוררת לאומית, אך בשונה מביאליק, ‘המשורר הלאומי‘ שהקדיש חלק ניכר משירתו לשירת הרבים ולנושאים לאומיים, כתבה רחל את שירת היחיד, ולא פחות מכך את שירתם של חלוצי העלייה השנייה. אלה שליוותה תחילה בשותפות מלאה, ולבסוף מרחוק, באמצעות עט המשוררים שבידה; אלה שכמותה, ובעצם כמו כל אחד מאתנו, חשים לא פעם את גודל הציפייה ולעומתה את עוצמת ההחמצה, את בשורת החלום ומולה את כאב שברו:
קַשּׁוּב הַלֵּב, הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת / הֲבָא? הֲיָבוֹא? / בְּכָל צִפִּיָּה / יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ // זֶה מוּל זֶה — הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם / שֶׁל נַחַל אֶחָד / צוּר הַגְּזֵרָה / רְחוֹקִים לָעַד // פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָה — אֵין בָּא / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.
--רחל בחברת אחייניתה שרה מילשטיין אשר טיפלה בה בשנותיה האחרונות. ב־1929 כתבה רחל בשיר שהוקדש לשרה “תקראי נא בשמי לבתך הקטנה להציב לי יד”. שרה אכן קראה לבתה שנולדה ב־1946 רחל. לבנה, שנולד ב־1940, קראה אורי — הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין — על פי השורה “אורי אקרא לו, אורי שלי” מהשיר ‘עקרה’