מדינת ישראל מאופיינת בעיני עצמה ובעיני אחרים כמדינה מערבית. זה ברור לנו כמו שברור שמכבי תל אביב מתמודדת על גביע אירופה. האם זה היה אופיה של המדינה שההוגים הציוניים שאפו להקים? אין ספק כי הרצל היה משיב על כך בחיוב, אך בעיני הוגים רבים אחרים הציונות הייתה דווקא הפניית עורף למערב שלא קיבל את היהודים כחלק ממנו והתחברות אל המזרח. הספר עוסק בהגותם של אישים ידועים כמו משה לייב לילינבלום, מרדכי זאב פייארברג, רבי בנימין והפעיל הציוני חיים מרגליות קלווריסקי לצד הוגים שההיסטוריה לא היטיבה עם זכרם והם מועלים בו מן הנשייה. חלקם פנו אל המזרח לאחר שהבינו כי המערב אינו רוצה ביהודים וכי עליהם ליצור קשרים עם מדינות אסיאתית, ואחרים ראו ביהודים ובערבים אחים לגזע השמי, ובעיניהם הציונות הייתה מעין חזרה של היהודים לשורשיהם התרבותיים, שיבה אל המקור. האיבה שנוצרה בין יהודים לערבים בארץ ישראל הביאה להיעלמותן של תפיסות אלה, אך אולי דווקא בכך טמון העניין שבספר. באמצעות פרק נשכח מההגות הציונית הוא מפנה את המבט למרחב הגאוגרפי הממשי של מדינת ישראל ולאפשרות להשתלב בו.
*
אנשים אחים אנחנו – הפנייה מזרחה בהגות הציונית
חנן חריף, מרכז זלמן שזר, תשע”ט, 311 עמ’