המדען שהפליג בספינה
בסתיו תרע״ז (1916) הפליגה הספינה אוסקר 2 מנמל קופנהגן לעבר ארצות הברית. הים היה שקט ומזג האוויר בהיר, ואפילו העובדה שצוללות גרמניות העמידו בסכנה גם ספינה ניטרלית זו לא פגמה בקסמו של השיט. כעבור שלושה ימים, בשעת בוקר מוקדמת, עגנה הספינה בנמל קירקוול שבסקוטלנד לצורך ביקורת שגרתית, ובשעה עשר החלו קצינים בריטים לבדוק את הנוסעים. הבדיקה עברה בשקט וללא תקלות, עד שהבריטים הגיעו לנוסע בעל אזרחות תורכית שלבש חליפה מהודרת והיה בעל מבנה גוף מוצק ומלא. רחש עבר בין הקצינים, והנוסע הוזמן להצטרף אליהם לביקורת נוספת באחד התאים. לקברניט נמסר כי בתאו של הנוסע נמצא חומר גרמני למכביר וכי על הספינה להמשיך בהפלגה בלעדיו.
-הספינה ‘אוסקר 2’ עמדה בלבו של תרגיל ההתחמקות שערך המרגל אהרנסון לגרמנים ועל סיפונה הוא הגיע לבריטניה
כשהנוסע השבוי הורד מן האנייה קראה אחריו בהתרגשות נוסעת גרמנייה יפהפייה שקשר עמה קשרי ידידות במהלך הנסיעה והבטיחה לו כי תפרסם את דבר מאסרו מיד כשתגיע לארצות הברית. היא קיימה את הבטחתה, וכעבור ימים אחדים פורסמה ב׳איבנינג פוסט׳ ידיעה על תורכי מסוכן שנפל בשבי האנגלים בקירקוול. אלא שהשבוי כלל לא נלקח למאסר. הוא הוסע בחשאי ברכבת הישר ללונדון, שם הוזמן לשיחה חשאית עם בכירי הבולשת הבריטית במשרדי הסקוטלנד יארד. השבוי התורכי היה אפוא בן ברית, והוא דן עם הבריטים על העברת מידע חסוי שיסייע להם במלחמתם בתורכים במזרח התיכון במעטה של סיפור כיסוי על שבי כביכול.
המעניין באפיזודה זו – שהייתה יכולה להילקח בקלות מסרט מתח בדיוני או מרומן בלשי – הוא לא רק שהיא התרחשה במציאות, אלא שהאדם שעמד במרכזה היה מדען בעל שם עולמי שבזמנים כתיקונם היה אמור לעסוק במחקר מדעי למען רווחת האנושות. אולם בסתיו 1916 העולם היה רחוק מלהיות מקום מתוקן, והמדען – אהרן אהרנסון – נאלץ להניח בצד את מחקריו האקדמיים ולהפנות את מרצו לעסקי ריגול לצד פעילות פוליטית חוצת יבשות.
תקוות מתנפצות
אהרן אהרנסון נולד ברומניה ב־1876 לסוחר התבואות אפרים פישל ולמלכה, הבכור משמונה ילדים – ארבעה בנים וארבע בנות ששתיים מהן נפטרו בילדותן מקדחת. בהיותו בן שש עלו הוריו ארצה והיו ממקימי המושבה זכרון יעקב, ואהרן – שנופי הארץ והווייתה הפכו עד מהרה לחלק בלתי נפרד ממנו – חש תמיד כמי שנולד בה. בגיל 12, כשסיים את לימודיו בבית הספר של המושבה, כבר מונה לעוזרו של המדריך החקלאי שנשלח לזכרון יעקב מטעם פקידות הברון רוטשילד. במשך ימים ארוכים, ולעתים גם בלילות, גמא מרחקים כשהוא רוכב על סוסתו פרחה, נע בין מושבות הברון ובוחן בתשומת לב רבה את סוגי הצמחייה ואת תצורות הנוף שנגלו לעיניו. אך טבעי היה שבהגיעו לגיל 18 נשלח על ידי אנשי הברון – כמו בחורים מצטיינים אחרים מבני המושבות – לרכוש השכלה חקלאית בצרפת. הוא שהה שנתיים בגריניון שבצרפת, ועוד קודם שקיבל הסמכה רשמית בלימודי חקלאות כבר הוחזר ארצה על ידי הברון, כיוון שהלה נזהר מלאפשר לבני המושבות להפוך לבעלי תארים ודיפלומות שעלולים להשכיח מהם את שליחותם המקורית ולהשאירם הרחק מהארץ.
-אהרן אהרנסון הצעיר היה בחור מבריק שהצליח בכל אשר עשה והתקדם במהירות בתחומים רבים, ובעיקר בחקר הבוטניקה של המזרח התיכון. שיאה של ההתקדמות הזו היה הקמתה של תחנת המחקר בעתלית ב-1910. אהרנסון בשיא פעילותו המדעית, 1910
אהרן חזר ארצה מלא שאיפות גדולות לפיתוח חקלאי של הארץ, אך אלה התנפצו עד מהרה אל סלעי המציאות הקשה במושבה מטולה שבה מונה להיות מדריך חקלאי. הוא התאכזב לנוכח מחדלים וטעויות מקצועיות שהיו בהקמת המושבה ובתכניות החקלאיות שהותוו בה, לנוכח תנאי המחיה הבלתי אפשריים שהוענקו למתיישבים ולנוכח הבטחות שהובטחו להם ולא קוימו, והכריז כי הוא מצטרף לתפיסתו של אחד העם שהעדיף הקמת מושבה אחת העומדת איתן ברשות עצמה על פני 15 מושבות רעועות ונתמכות. אך יותר מכל הכעיסו אותו חוסר היעילות, התככים ומעשי השחיתות שגילה אצל פקידי הברון. אהרנסון מיהר לדווח לפקידים הבכירים וגם לברון עצמו על כל המחדלים והעוולות שזיהה במושבה, ועד מהרה הקים על עצמו את כולם כאויבים. ידידו האגרונום ד״ר זליג סוסקין תיאר לימים את קווי אישיותו אשר התגלו כבר בתקופה זו וליוו אותו לאורך כל ימיו:
אם אהב את מישהו, מסור היה לו בכל לבו וכל קרבן לא יקר בעיניו … אם שנא, נתן לו להרגיש זאת … לא שם מחסום בפיו. לא שיקר. מובן אפוא המספר הגדול של שונאיו ומתנגדיו … לא סבל אפסים שייחסו לעצמם חשיבות. היה גדול מדי בשביל סביבתו הקרובה, וזאת לא יכלו לסלוח לו (אליעזר ליבנה, ׳אהרן אהרנסון – האיש וזמנו׳, עמ׳ 185).
אהרן הצליח להתמיד בתפקידו פחות משנתיים עד שהברון מאס בתלונותיו התכופות על מערך הפקידות שלו ופיטר את העובד הצעיר שהיה לדבריו יהיר וגאוותן ולא הכיר במגבלות גילו. אהרן קיבל הצעה לנהל אחוזה חקלאית בלבנון, אך דחה אותה משום שלא רצה לסייע למי שמתחרה בחקלאים העברים בארץ, ונענה להצעתם של האחים הצרפתים לבית קוזינרי שהזמינו אותו לנהל את אחוזתם הסמוכה לאיזמיר. שם התאפשר לו סוף סוף ליהנות מחופש מקצועי, והוא ניצל אותו להתנסות בשיטות חדשות של גידול גפנים ומחזורי זרעים והשתמש במכונות חקלאיות מודרניות. הוא גם רכש את השפה התורכית ולמד כיצד להתנהל מול פקידי השלטון התורכי – ידע שיסייע לו מאוד בהמשך דרכו. אך גם תקופת עבודה זו הסתיימה במפח נפש. אהרנסון הזמין את אחד מידידיו מהארץ לסייע לו בעבודתו, וזה החל לחתור תחתיו. מנהלה הקודם של האחוזה – שהיה גם הוא ממכריו של אהרנסון – שב לעבוד בה כסגנו של אהרנסון, והדבר יצר מתחים רבים ביניהם. כעבור זמן מה לא הצליח עוד אהרן לעמוד בתחושה שהוא מוקף בידידים לכאורה המנסים לחתור תחתיו והחליט להתפטר ולשוב ארצה.
-ההורים אפרים פישל ומלכה אהרנסון, ראשית המאה העשרים
מדעי הטבע ומדעי האדם
ב־1900 חזר אפוא אהרן לארץ, בחור צעיר בן 24 בלבד אך עתיר ניסיון ובעל מרץ בלתי נדלה ורצון עז להתפתח במגוון תחומים מקצועיים. השנים הבאות היו עבורו שנים של נסיקה מקצועית, הן במישור החקלאי והעסקי והן במישור המדעי. תחילה עסק בסוגים שונים של מסחר חקלאי: הוא ייבא ארצה מכונות, אביזרים חקלאיים ודשנים כימיים וייצא שתילי גפנים, בהמות עבודה, יינות, אתרוגים ועוד. לצד זה עסק בניהול חוות חקלאיות ובמתן ייעוץ חקלאי, אך יותר מכל התעניין במחקר מדעי. יחד עם ידידיו המהנדס יוסף טריידל והאגרונום זליג סוסקין הקים את המשרד לחקירות טכניות וחקלאיות ובאמצעותו פרסמו סקרים ומאמרים בכתבי עת מדעיים באירופה והעניקו ייעוץ מדעי לתושבי הארץ.
צילום: ליאו קאן, מאוסף משפחת הלב״ץ, באדיבות ארכיון ביתמונהמחוזות ילדותו. צאן ברחובות זכרון יעקב, 1912
אהרנסון האמין כי אחד התנאים לפיתוחו של יישוב עברי איתן בארץ ישראל הוא שימוש נכון במשאביה הטבעיים של הארץ המבוסס על מחקר מדעי יסודי. הוא ערך מסעות ממושכים לצורך סיקור צמחיית הארץ, תנאיה האקלימיים, סוגי הקרקע, המחצבים ואוצרות הטבע שבה. במהלך אחד ממסעות אלה הצליח למצוא בכרם בראש פינה ועל מורדות החרמון את ׳אם החיטה׳ – חיטת הבר שהיא מקור החיטה התרבותית. גילוי זה סייע בפיתוח זני חיטה בעלי תכונות שהגבירו את תנובתם (ראו כתבתה של תהילה ביגמן, “לחם תרבות״, גיליון 73). תגלית זו – שעמדה במוקד דיונים מדעיים חשובים באותם ימים – הקנתה לאהרנסון שם של חוקר בינלאומי חשוב. אהרנסון גם הביע את עמדתו בדיונים שהסתעפו מהתגלית הבוטנית, וקבע כי מוצאה של חיטת הבר באזור המזרח התיכון, בסביבות ארץ ישראל. הוא גם ראה בכך ראיה כי אזור זה הוא שהיווה את ערש הציביליזציה המערבית כולה.
-אם החיטה שגילה אהרנסון, התגלית המדעית שהעניקה לו פרסום עולמי
מסעותיו של אהרנסון לצורכי מחקר ולימוד לא הוגבלו לארץ ישראל ולשכנותיה בלבד, והוא ביקר בין השאר גם בצפון אפריקה, בקפריסין, בגרמניה, בצרפת ובבלגיה. נסיעות אלה הרחיבו את היקף ידיעותיו וסייעו לו לקשור קשרים הדוקים עם חוקרים מובילים בעולם. ב־1909 קיבל הזמנה ממשרד החקלאות האמריקני לבקר בארצות הברית, והנסיעה מומנה בסיועו של פרופ׳ אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית באותם ימים ובוטניקאי חשוב בזכות עצמו. מעמדו הבכיר בעולם המחקר, הקסם האישי שבו ניחן ויכולות הדיבור המרשימות שלו – תוך חודשים אחדים החל לתת הרצאות מדעיות רהוטות באנגלית, שפה שקודם לכן כלל לא ידע לדבר בה – הגדילו את מעגל מעריציו. על מעריציו נמנו גם אחדים מהמנהיגים היהודים והציונים הבולטים ביהדות ארצות הברית, ובהם נתן שטראוס, לואי מרשל, השופטים יוליאן מאק ולואי ברנדייס, יהודה לייב מאגנס והנרייטה סאלד. הוא הצליח לרתום אותם למימון התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, שבה ראה את גולת הכותרת של עבודתו, ולמענה דחה אפילו את הצעתה המפתה של אוניברסיטת קליפורניה למנותו לפרופסור. במשך השנים שבהן ניהל את התחנה הקים בה ספרייה למדעי הטבע שכללה 23 אלף כרכים, אוסף גאולוגי בעל ערך מדעי רב ועשבייה מרשימה לצמחי הארץ.
באדיבות מוזאון בית ניל״יאהרן אהרנסון בתקופת לימודי החקלאות בגריניון שבצרפת
אך ככל שגברה הערצת אנשי מדע בעולם והערכת ציוני אמריקה כלפיו, בארץ היה אהרנסון זאב בודד. טבעו הישיר והבוטה הרחיק מעליו רבים מידידיו בני מושבות העלייה הראשונה, ואילו חלוצי העלייה השנייה חשו כלפיו עוינות עמוקה על רקע כלכלי מעמדי. הוא נחשב בעיניהם נציגם המובהק של ׳הבועזים׳ – בעלי האחוזות בני המושבות שכבר התברגנו ומכרו את כל ערכי הציונות בעבור בצע כסף. במיוחד חרתה להם העובדה שבני המושבות לא הזדהו עם מאבקם למען עבודה עברית והעסיקו בשדותיהם פועלים ערבים. גם בנושא זה, כמו בעניינים אחרים, שיפוטם המחמיר את אהרנסון לא היה מוצדק לגמרי. אהרן הביע לא פעם את עמדתו בעד עבודה עברית ובעד העסקת פועלים ״אינטליגנטים״ כלשונו ובעלי ידע מקצועי ומדעי מפותח. אלא שהוא סבר שאין לפטר באופן מיידי את כל הפועלים הערבים, הן בשל דרכי שלום והן בשל הערכתו את היכרותם עם טבע הארץ ואת ניסיונם החקלאי. הוא גם טען שבכל מקרה אין די בפועלים היהודים כדי למלא את כל מקומות העבודה החקלאיים בארץ, וכי לפי שעה אין ברֵרה אלא להעסיק גם ערבים לצדם. אך הפועלים היהודים לא סלחו לו על כך מעולם. אפילו רחל ינאית בן־צבי, אשת מפלגת הפועל הצעיר וארגון השומר שהתייחדה ביחסה האנושי למשפחת אהרנסון ואף השתלמה בתחנת הניסיונות בעתלית, התקשתה להבליג על דרכו של אהרנסון בתחום זה:
אנו מגיעים לכרם, יותר משישים זני גפן חדשים מצרפת ומקליפורניה, אשכולות ענק של ענבים נטולי גרעינים, והענבות – כל אחת כמעט שזיף – נוטפות עסיס. פתאום מזדקר בין שיחי הגפן ערבי חבוש כפייה … בבת אחת פגה התלהבותי … אני מטיחה כלפי אהרנסון: “אילו עבדו בכרם זה ובשדות הניסיונות האלה פועלים עברים, היה רב ערכו של המפעל ליישוב והיו הכל מעריכים אותו״ (רחל ינאית בן־צבי, ׳אנו עולים׳, תש״ך, עמ׳ 412).
לרוע המזל, לא נמצא מזור לבדידותו של אהרן גם בזרועותיה של אישה. היו שהסבירו זאת בהערצתו לאמו ובחששו שהקשר הממשי שירקום עם אישה לעולם לא יגיע לשלמות האידאלית שזיהה בקשר שבין הוריו. הייתה לו אמנם אהובה רומנטית, אך התנאים לא אפשרו לו לממש את אהבתו אליה. הייתה זו סוניה סוסקין, אשת ידידו זליג, ואהרן, באבירות רומנטית, גילה את רגשותיו כלפיה גם לזליג ידידו לצד הכרזתו על הוויתור עליה. וכך נאלץ במשך שנים להיות ידידם הקרוב של אהובתו ואישהּ, תוך שהוא שקוע באהבתו המיוסרת כלפיה. אישה אחרת שהיה קרוב אליה הייתה הבוטניקאית רחל יפה, אחותו של הרופא הלל יפה. העובדה שהקשר בין השניים לא הבשיל לכדי נישואין הצטרף למשקעי עבר נוספים ולמאבקים מקצועיים, והיה מן הסיבות לכך שידידותם המוקדמת של אהרן ושל הלל יפה הפכה לעוינות מרה. הייתה לכך כמובן משמעות רבה בימים שבהם ניהל הלל יפה, ממנהיגי היישוב העברי בכלל והמושבה זכרון יעקב בפרט, מלחמת חורמה בארגון הריגול ניל״י.
באדיבות ביתמונה ואוסף ארכיון כנרת המושבהבזכות העניין המקצועי המשותף היה יוסף טריידל אחד מידידיו הבודדים של אהרנסון. יוסף טריידל (משמאל) והצייר יעקב נוסבאום במטע ההדרים של חוות טריידל, 1925
רמטכ״ל ללא צבא
רבים משווים בין אהרן אהרנסון לחיים ויצמן – שני מדענים אשר היו גם מנהיגים ציונים ונקטו קו פרו בריטי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אלא שבשעה שעבור ויצמן הייתה הפוליטיקה עיסוק מרכזי והמדע שימש עבורו מעין מפלט בתקופות של משבר או של ייאוש מעבודתו הציבורית, הרי שעבור אהרנסון היה המדע אהבתו האמיתית. הוא היה פוליטיקאי גרוע בשל העובדה שהתקשה להסתיר או להגמיש את עמדותיו האמיתיות ולתמרן בין אילוצים שכפתה עליו המציאות, ומשום כך קנה לו יריבים מימין ומשמאל.
-אהרן בשנותיו האחרונות
אלא שמלחמת העולם הראשונה הטיחה אותו בכוח וכמעט מבלי שיכול היה להילחם בכך לעבר העיסוק הציבורי. היכרותו הקרובה עם ריקבונו של השלטון התורכי, המידע על טבח התורכים בעם הארמני וחששו מפני גורל דומה ליהודים, וחבירת התורכים לגרמנים – שאהרנסון תיעב באופן כמעט בלתי רציונלי ושכבר באותם ימים זיהה בתרבותם סכנת חורבן לעם היהודי – הניעו אותו לפעול להפלת השלטון התורכי בארץ ישראל באמצעות חבירה למעצמה הבריטית. ניל״י, רשת הריגול שהקים עם אחיו אלכסנדר ועם ידידו הקרוב אבשלום פיינברג – אשר פעלה בניגוד לעמדתה של הנהגת היישוב והעמידה את היישוב כולו בסכנה – הייתה גורם נוסף להעמקת השנאה כלפיו. לא הועיל לו המחיר האישי הכבד ששילם – מות אבשלום חברו הקרוב, התאבדות שרה אחותו, העינויים שעברו אביו, אחיו ואחדים ממקורביו והרס תחנת הניסיונות שלו בעתלית; לא הועילה לו העובדה שפעילותה של ניל״י בפרט ופעילותו הציבורית בכלל סייעו ליישוב בדרכים שונות – בהעברת כספים ליישוב הגווע ברעב, ובהעברת מידע לחו״ל על מצוקת היישוב שהביאה להקלה מסוימת במצב; ולא הועילה לו גם העובדה שראשי היישוב ביקשו להיעזר בו לא אחת בזמן המלחמה. רק מעטים זכרו כי בסופו של דבר היישוב לא נפגע בשל פעילות ניל״י, כי תחזיותיו הפוליטיות הוכחו בדיעבד כנכונות, כי עבודתו הדיפלומטית בקרב הבריטים סייעה למתן הצהרת בלפור וכי הוא היה שותף למאמץ להקמת גדודים עבריים. עם סיום מלחמת העולם הראשונה הייתה השנאה כלפיו ביישוב העברי עזה מתמיד. בזמן המלחמה נהגו אנשי הצבא הבריטי לטעון כי אהרנסון מנהל עבורם למעשה את המטכ״ל, אך בעירו לא היו רבים שראו בו נביא ורק מעטים הסכימו לסור לפקודתו.
-אבשלום פיינברג היה ידוע ביישוב העברי כגבר יפה תואר ונשים רבות חיזרו אחריו. תמונה משנות העשרה של המאה העשרים
אם בראשית דרכו הייתה פעילותו הציבורית של אהרנסון בבחינת תבלין לעיסוקו המדעי – הוא היה למשל בין מובילי ׳כנסיית היישוב׳ שהתכנסה ב־1903 בזכרון יעקב, התארגנות ראשונית של היישוב לקראת בחירת מוסדות מייצגים – הרי שבהמשך ריכז את מרב כוחותיו בפעילות ציונית. הוא היה פעיל בהכנות לקראת ועידת השלום בפריז והוסמך לייעץ באשר לקביעת גבולותיה העתידים של הארץ. עמדתו בעניין הייתה ייחודית, שכן כמדען ביקש לקבוע את הגבולות על פי התוואי של מקורות המים. הוא גם היה בעל תפקיד – אמנם לא מוגדר לגמרי – בוועד הצירים שנשלח ארצה על ידי ההסתדרות הציונית לשם שיקום הארץ לאחר מלחמת העולם. עמדותיו הנחרצות, ולרוב הבלתי מקובלות, סלידתו המופגנת מעסקנים פוליטיים ושיוכו המעמדי יוצא הדופן היו בעוכריו, ורבים בתנועה הציונית חששו מהתקדמותו הפוליטית. העסקן מרדכי בן הלל הכהן התייחס בגלוי לחששות אלה:
שאלנו את ויצמן על דבר האגרונום אהרנסון, שהיישוב כולו מתנגד לו בגלל יחסו הגאוותני ובייחוד בגלל הרעה הגדולה שהמיטו עושי רצונו עלינו במעשה הריגול. הפחד אשר פחדנו פן יחפוץ מר אהרנסון לקחת בידו את רסן ההנהלה העליונה בתוך העבודה הציונית, כי הוא היותר בקי ומומחה בשאלות רבות התלויות בארץ ויש לו כל הידיעות והכישרונות הנחוצים לזה (׳אהרן אהרנסון – האיש וזמנו׳, עמ׳ 315־316).
ויצמן עצמו, שיחסיו עם אהרנסון ידעו עליות ומורדות, הכיר גם הוא בכישרונותיו של האיש והשתדל לנצלם לתועלת התנועה הציונית, אך לא אחת גם שלח את אהרנסון לשליחויות דיפלומטיות מרוחקות כדי להדירו ממוקדי העניינים. יש להניח כי רבים ביישוב וגם בתנועה הציונית נשמו בסתר לרווחה בט״ו באייר תרע״ט (1919), כאשר נודע כי המטוס הצבאי הזעיר שבו הוטס מלונדון לפריז נפל וטבע במימי תעלת למאנש מבלי להותיר אחריו זכר לגופותיהם של שני נוסעיו. מחוץ לארץ ישראל הורגש זעזוע עמוק לנוכח מותו בטרם עת – בגיל 43 בלבד – של המדען הדגול והמבטיח והמנהיג הציוני הגדול, אך בארץ ליווה את מותו שקט כבד, ורק שנים אחר כך, עם השינוי שחל ביחס הציבור בארץ לארגון ניל״י ולפעולותיו, השתנה במשהו גם היחס לאהרן אהרנסון.
באדיבות מוזאון בית ניל״יבציבור הרחב לא היה אהרן דמות אהודה – בלשון המעטה – אולם בקרב קרובי משפחתו וידידיו המעטים נחשב לאדם משכמו ומעלה וזכה להערצתם. אהרן ובני משפחתו בתמונה שצולמה לפני מלחמת העולם הראשונה
אהרן אהרנסון הקדים את זמנו במובנים רבים. הוא היה מהחלוצים שעסקו במדעי הטבע בארץ; הוא היה מהראשונים שהביעו עמדות פרו בריטיות וביקשו לסלק את השלטון התורכי מהארץ גם במחיר של סיכון אישי כבד; הוא חזה את הסכנה הצפויה לעם היהודי מגרמניה שנים רבות בטרם מישהו העלה סכנה כזו על דעתו; ועל אף שיוכו הפוליטי שזוהה לימים כימני הוא ביקש לכונן ברית פוליטית יהודית ערבית ארמנית שתביא לרווחת המזרח התיכון. הוא אפילו היה הראשון שייבא ארצה, ב־1912, מכונית פרטית. אך כרבים המקדימים את זמנם, לא היו בסביבתו הקרובה אנשים רבים שידעו להעריך את מעלותיו. באה ההיסטוריה ופקחה את עיניהם, ואולי רק את עיני מי שבאו אחריהם.
-אנשי ועד הצירים בראשות ויצמן, ובהם גם אהרנסון, בעת ביקורם בראשון לציון, 1918