מרוב סקרנות
לפני המצאת הקולנוע והטלוויזיה תפסו מופעים נודדים את מרכז הבמה הבידורית, בעיקר בקרב בני המעמד הבינוני ובני מעמד הפועלים הלבן שהתגוררו בצפון מערב ארצות הברית. להקות נודדות העלו מופעים שכללו רקדנים ושחקנים לצד קוסמים, להטוטנים, בדרנים, מרפאי אליל, נואמים ואף נכים שהציגו את מומיהם לראווה.
הבדלי גזע סיפקו תמיד חומרים להומור, ורבים מהמופעים הפופולריים שהועלו החל מהמאה ה־19 ועד לראשית המאה העשרים היו מופע מינסטרל. אלה היו מופעי בידור שכללו מוזיקה שחורה וסצנות קומיות וסטראוטיפיות מחייהם של השחורים בדרום ארצות הברית.
-כרזה למופע של תומס רייס בו גילם את דמותו של ג’ים קרואו, 1832
ג’ים קרואו וחוקי ההפרדה
הכל התחיל בשנות השלושים, כשאמן הבמה תומס דרטמות׳ רייס המציא את דמותו של ג’ים קרואו כהה העור והתמים. בעקבות הצלחת הדמות אמנים רבים חיקו אותה, וכמו לובה שגילם טל פרידמן ב’ארץ נהדרת’ ג’ים קרואו הפך לדמות ידועה. השם ג’ים קרואו הפך כינוי לכהי עור, והשתמשו בו אפילו ככינוי לחוקי ההפרדה הגזעית שנחקקו בסוף המאה ה־19. עם הזמן הצטרפו דמויות סטריאוטיפיות נוספות למופעי המינסטרל, ובהן סמבו, ביג מאמא ומיס לוסי לונג, ונוצר מופע בידורי שלם שדמויותיו נכנסו לאוצר התרבות האמריקני ומשם נפוצו ברחבי העולם. בעוד שהדמויות היו כולן שחורות, רוב השחקנים במופעי המינסטרל היו לבנים, ועל כן הם השחירו את פניהם וכונו ‘בלקפייס’.
-כרזה למופע מינסטרל – השחקן הלבן בילי ואן עם האיפור ובלעדיו
מופעי המינסטרל נתפסו בדרך כלל כביטוי לגזענות שהתעצמה בתקופת כהונתו של הנשיא אנדרו ג’קסון בשנות השלושים של המאה ה־19, אולם מחקרים בני זמננו מגלים כי אמני מינסטרל רבים וקהליהם הונעו דווקא מסקרנות גדולה כלפי התרבות הזרה, סקרנות שהייתה מעורבת גם בחשש ובלעג קומי. הביקורת שנמתחה על מופעי המינסטרל התייחסה להתנשאות של הלבנים על השחורים ובעיקר לניצולם: בזמן שמהשחורים נמנעה האפשרות להפוך את תרבותם לעיסוק מכניס, ניצלו הלבנים את האמנות השחורה לטובת עצמם. עם זאת, מופעי המינסטרל סייעו בחשיפתם של סגנונות מוזיקה אפרו אמריקניים בפני הקהל האמריקני, וכאשר מוזיקאים שחורים עשו את דרכם אל מרכז הבמה זנח הקהל את החיקוי והעדיף את המקור.