גדול משוררי המלחמה הגדולה
וילפרד אואן נולד ב־1893. הוא התנדב לצבא הבריטי ב־1915 ונשלח ליבשת אירופה עם סיום הכשרתו בבית הספר לקצינים. שירותו בחזית המערבית היה טראומטי — הוא נפצע פעמים אחדות ולבסוף נשלח להחלמה בבית החולים קרייגלוקהרט לאחר שאובחן כסובל מהלם קרב. בבית החולים פגש מתרפא אחר — המשורר הבריטי ממוצא יהודי סיגפריד ששון. הקרבה בין השניים יצרה אחדים משירי המלחמה הנוקבים ביותר. למרות שיכול היה להישאר בעורף החליט אואן לחזור לחזית. בידו האחת אחז בנשק ובידו השנייה בעט מושחז שבעזרתו תקף ללא הרף את המלחמה עצמה. הוא נהרג מכדור אויב בשבוע האחרון של המלחמה, בנובמבר 1918. את הידיעה על מותו קיבלה משפחתו ביום שבו הוכרזה הפסקת האש.
את שירו “Dulce et Decorum Est” כתב כשהיה עדיין מאושפז בבית החולים. השיר מתכתב עם סונטה בשם זה שכתב המשורר הרומי הורטיוס. התרגום המילולי מלטינית הוא “מתוק וראוי למות למען המולדת”. אִמרה זו הייתה חקוקה בשער הכניסה לקפלה באקדמיה הצבאית סנדהרסט שבאנגליה, שם הוכשרו קציני העילית של הצבא הבריטי. בשירו מתעמת אואן עם הפתגם הידוע ומתאר את הזוועה הסתמית של המלחמה. את השיר הקדיש — באירוניה אופיינית — למשוררת ג’סי פופ שעודדה בשירתה את התנדבות הצעירים למלחמה.
-וילפרד אואן
Dulce et Decorum Est
כְּפוּפִים, כְּמוֹ קַבְּצָנִים בְּשַׂק קְרָעִים
תְּקוּפֵי שִׁעוּל, כָּשַׁלְנוּ בַּבִּצָּה
עַד שֶׁהִפְנֵינוּ גַב אֶל הַנּוּרִים
וּלְעֵבֶר הַמַּחְסֶה הַטּוּר יָצָא
הוֹלְכִים תּוֹךְ נִים. רַבִּים בְּלִי מַגְּפֵיהֶם
צוֹלְעִים פְּצוּעִים. כֻּלָּם פִּסְחִים; סוּמִים
שְׁכוּרֵי לֵאוּת; חֵרְשִׁים אַף בְּנַהֵם
פְּגָזִים אֲשֶׁר נוֹפְלִים כַּהֲלוּמִים
“גַּז! גַּז! לְהִזְדָּרֵז!” — גִּשּׁוּשׁ קוֹדֵח
בַּמַּסֵּכוֹת בַּזְּמַן לְהֵחָבֵשׁ
אַךְ מִישֶׁהוּ צָעַק עוֹד וְקִרְטֵעַ
כְּאִישׁ הַמְפַרְפֵּר בְּסִיד אוֹ אֵשׁ…
בְּאוֹר יָרֹק, בְּעַד שִׁמְשׁוֹת אֵדִים
כִּבְיַם יְרֹקֶת, רְאִיתִיו טוֹבֵעַ
בְּכָל חֲלוֹמוֹתַי הוּא לְנֶגְדִּי
אוֹחֵז בִּי, מְחַרְחֵר, נֶחְנָק, טוֹבֵעַ
אִלּוּ צָעַדְתָּ בַּחֲלוֹם זְוָעוֹת
אַחַר הָעֲגָלָה שֶׁבָּהּ הוּשַׁת
וְאֶת עֵינָיו רָאִיתָ מִתְעַוְּתוֹת
כְּקֶבֶס הַשָּׂטָן מֵרֹב חַטָּאת
אִלּוּ שָׁמַעְתָּ אֵיךְ, עִם כָּל עִקּוּל
פּוֹרֵץ הַדָּם מִתּוֹךְ רֵאוֹת־סְדָקִים
רַב גֹּעַל כַּסַּרְטָן, כִּמְרִי פִּגּוּל
שֶׁל גִּדּוּלִים עַל לְשׁוֹנוֹת זַכִּים
רֵעִי, לֹא סַחְתָּ כֹּה בְּרוֹמְמוּת
לְטַף שֶׁתְּהִלַּת עֹז תַּמְרִיצֶנּוּ
אֶת הַכָּזָב מִפַּעַם: “טוֹב לָמוּת
בְּעַד אַרְצֵנוּ”
(וילפרד אואן, ‘קרעי שני’, בתרגומה של חנה ניר)