איתמר בן־אב״י, בנו בכורו וממשיך דרכו של אליעזר בן יהודה, העריץ את אביו כל חייו, אולם גם גילה יחס מורכב כלפי האב שעשה ממנו שפן ניסיונות של העברית המתחדשת. מהדורה חדשה של האוטוביוגרפיה שכתב בערוב ימיו עוד רעננה ומרתקת כמו ביום כתיבתה 

החצוף הארצישראלי
פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

---

איתמר בן־אב״י
ידיעות ספרים, 2016 , 334 עמ׳

 

בשנת 1943, בהיותו בגלות בניו יורק, העלה איתמר בן-אב"י – בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה – את זיכרונותיו על הכתב. גם בגיל שישים היה המחבר שרוי בצלו הכבד והאוהב של אביו. עדיין רבים היו סימני השאלה שהציב לעצמו, והוא אז חודשים ספורים לפני מותו שלו:

בן שישים וחמש היה אביו במותו. ואני, בנו בכורו, מתקרב והולך במהירות אל גילו. ילד עברי ראשון הייתי. לעברית הקדישני מיום ראותי אור עולם. בי עשה את ניסיונו להחיות את שפתנו הלאומית כשפת אם. רבות עברו עליי בימי חיי, תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה ולהמשיך את עבודתי לזכרו ולזכר עבודתו הענקית? (עמ' 289).

שמו המקורי היה בן-ציון בן יהודה, אך בבגרותו שינה את שמו לאיתמר בן-אב"י כמחווה להוריו. איתמר היה השם שבו חפצה אמו, ואב"י הוא ראשי התיבות של שם אביו – אליעזר בן יהודה. אביו אסר עליו בילדותו לצאת מהבית כדי ששפתו תהיה עברית בלבד, ולכן עברה עליו ילדותו המוקדמת כאסיר מבודד. בבגרותו היה סופר ועיתונאי, בלשן, נואם ועסקן ציבור.

 

יצורים במעבדה

המהדורה החדשה של האוטוביוגרפיה של בן-אב"י היא ספר קולח ומרתק. ההקדמות הקצרות של ירון לונדון ומאיר שלו כתובות היטב, והקדמתו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן, שנכתבה בערוב ימיו, נוגעת ללב. עוד לפני הדיון בתכנו המרתק של הספר אי אפשר שלא להתרשם מלשונו הציורית. הספר – שנכתב לפני כמעט שמונים שנה – קריא ושוטף. הוא לא מקרין תחושה של כובד או ארכאיות, להפך. בן-אב"י מרבה להשתמש במלים שהמציא או כאלה שאינן עוד בשימוש, כמו מוריון בעלת הצליל הצרפתי שפירושה סמינר למורים; קולחוט – בלשוננו טלפון; ואפילו אבחמץ שהפך בעברית המודרנית לחמצן. בן-אב"י מפליא בכתיבתו, משלב בה רצינות בלשנית והומור ומנסה למצוא את מקורם העברי של שמות מקומות בחו"ל, למשל, פריז – עיר פרזות, ושדרות שאנז אלזיה – שדרות אלישע – בלב לבה של עיר הפרזות.

סיפור חייו המרתק של איתמר בן-אב"י התפרסם מאוד בזכות ספרה של דבורה עומר 'הבכור לבית אב"י'. בספרה התבססה עומר על הספר שלפנינו ונעזרה בכתבים נוספים ובראיונות שערכה עם אנשים. דווקא לאלה שקראו את ספרה בילדותם מוסיפה הקריאה במקור לא מעט. ראשית, מדובר בכתיבה מנקודת מבטו של בן-אב"י באחרית ימיו, המוסיפה עושר ורובד בוגר שדבורה עומר לא כללה בספרה שיועד לבני הנעורים; שנית, שפת המקור של בן-אב"י ייחודית וססגוניותה חסרת תחליף; ולבסוף, בספרו מצוי תוכן רב שדבורה עומר לא כללה בספרה.

האוטוביוגרפיה חשובה במיוחד כדי להבין את מערכת היחסים המורכבת של איתמר עם אביו. עד יומו האחרון הוא העריך את אביו ואפילו העריץ אותו, אולם הרגשות השליליים שנבעו מהיותו שפן ניסיונות לא קהו עם השנים. במכתב שהותירה האם דבורה לאיתמר מצויים משפטים נוקבים המתארים את השניות העמוקה שאפיינה את היחס של שניהם לאליעזר בן יהודה:

הרבה חטא אביך לך וגם לי, לאחותך ולאחיך אלה כאן אף הם, ועוד יחטא לבלי ספק גם לבאים אחריכם. בשבילו היינו אנחנו, אחרי ככלות הכל, היצורים למעבדתו העברית בבניינה הנהדר לעתיד לבוא … ידעתי, בני, ידעתי, מה היו סבלותיך עד היום, וסבלותיי אני הלוא סיפרתי לך הפעם באריכות … ומעתה בני, הבטיחה נא לי, נדור והישבע לי – אף לא מלה אחת נגד מחיה הדיבור העברי. רצונו קדוש ומצוותו קודש (עמ' 75-76).

מחיר כבד ובלתי נתפס שילמה דבורה, אמו של איתמר ורעייתו הראשונה של בן יהודה, שכלל אפילו את סירובם של אנשי החברה קדישא של האשכנזים בירושלים להביאה לקבר ישראל. תיאור מסע הלוויה המצומצם והטרגי שלה מתואר בספר באופן נוגע ללב מנקודת מבטו של בנה הגדול:

מה עגום היה היום ההוא, החוצות היו כמעט ריקים מאדם … שום ידיד לא הלך אתנו בלוותנו את אמי לבית עולמה, זולת הידיד היחיד – נסים בכר, המנהל של חברת כי"ח. בודדים צעדנו שלושתנו, כצללים אחרי המיטה, על הדרך העולה לבית הקברות … אך בהקיפנו את החומה, והר הזיתים באלפי מצבותיו נתגלה לעינינו, נתקלנו פתאום בחבורה סואנת של יהודים אשכנזים ירושלמים. אחד מהם ניגש אל הקברנים ודרש מהם להעמיד את המיטה ולא להמשיך דרכם לבית הקברות האשכנזי (עמוד 82).