משפחה מיוחסת
כאשר בא קרל מרקס לעולם משפחתו היהודית כבר התרחקה מרק רב משורשיה המפוארים. המשפחה הייתה ענף של שושלת רבנים חשובה שייחסה עצמה לרש“י. סב סבו של מרקס היה רבי יהושע השיל לבוב, רבה של טריר, שפרסם ספר שאלות ותשובות בשם ‘פני לבנה‘. גם סבו של מרקס, רבי מרדכי, שהלך לעולמו ב־1804, היה רב. אולם ראשית המאה ה־19 הביאה עמה רוחות של שינוי סוחף שלא פסחו גם על בית מרקס. בתחילת המאה הלכו והתעצמו תהליכים שעיצבו מחדש את החברה היהודית דוברת הגרמנית. אט אט ניתנה אפשרות ליהודים להשתלב במערכות החיים והעבודה האזרחיות, והשתלבות זו, שהביאה עמה נוחות כלכלית וחברתית, גבתה מחיר — עזיבת אורח החיים הדתי ובמקרים רבים אף התנצרות. וכך אביו של קרל מרקס, שנשא את שמו של רבי יהושע השיל, כבר לא שימש ברבנות אלא עבד כעורך דין ואף המיר את דתו.
קרל נולד ב־1818 בעיר טריר שבחבל הריין הגרמני והתבלט מילדות ביכולותיו הלמדניות. היו מי שייחסו את נטייתו לקריאה, לכתיבה, לעיסוק בסוגיות עיוניות, להתנצחות ולפולמוס לשורשיו הרבניים, אך מכל מקום החיים שנועדו עבורו היו חיי אינטלקטואל. עד מותו מעטים מאוד היו הימים שבהם התמסר לעבודה קבועה ומסודרת. הוא היה איש רוח אמיתי, נטול יכולת מעשית של ממש, ספוג בידע עיוני בענפי הרוח השונים, הוגה יצירתי שרעיונות רוחו השפיעו על מחשבותיהם ועל גורלם של מיליוני בני אדם.
שמרנים ומהפכנים
מרקס נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה של בון, אך עד מהרה מאס במקצוע המעשי הזה, הלך אחר לבו ועבר ללמוד פילוסופיה בברלין. בעשורים הראשונים של המאה ה־19 הייתה לפילוסוף הגרמני הגל השפעה רבה על סטודנטים שלמדו מקצועות הומניים. הגל הפנה את תשומת לבם של בני הדור הצעיר לחשיבותה של ההיסטוריה — על שלביה, התפתחותה ומגמתה — ככלי להבנתם של העולם, החברה, הפוליטיקה והתרבות. מרקס הלך שבי אחר השקפותיו של הגל ואף הצטרף לקבוצת ‘ההגליאנים הצעירים‘.
בתקופת לימודיו של מרקס התאוששה אירופה המערבית מהאירועים הדרמטיים והאלימים שנלוו למהפכה הצרפתית ולמלחמות נפוליון שבאו אחריה. בקרב פוליטיקאים, אישי ציבור והוגים ניטש ויכוח נוקב בשאלה מהי הדרך שבה ראוי לנהל את החברה באירופה. השמרנים ביקשו לשוב אל הסדר הישן ששרר ביבשת לפני שבאו המהפכנים הצרפתים וניסו לקדם רעיונות של חופש, שוויון ואחווה. הם הזהירו כי מהפכנות יתרה אינה בריאה לחברה ובהכרח תוביל לערעור החיים התקינים ולשפיכות דמים. לעומתם פעלו אנשים שהאמינו כי עם המהפכה הצרפתית עברה התרבות האירופית שינוי שלא ניתן לסגת ממנו. הם התעלמו מההרס שהמיטו המהפכה ומלחמות נפוליון, והדגישו רק את הרעיונות והאידאלים העיקריים שייצגה צרפת: חירות, שוויון בין בני האדם, דחיית המנגנונים הדתיים הנוצריים וקידום הדמוקרטיה.
קרל מרקס נמנה על סיעת המהפכנים. המוסדות הישנים והשמרנות היו אויבי נפשו. מראשית דרכו האקדמית התפרסם מרקס כבעל דעות רדיקליות. הוא היה כה קיצוני עד שנאלץ לעזוב את האוניברסיטה בברלין. את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בפילוסופיה יוונית, הגיש באוניברסיטה של יינה.
זמן מה לאחר שסיים את לימודיו נשא מרקס לאישה את ג‘ני פון וסטפאלן, בת למשפחת אצולה גרמנית שהכיר בנעוריו. ג‘ני הייתה רעייתו היחידה. לשניים נולדו שבעה ילדים, אך רק שלוש בנות הגיעו לבגרות. מות הילדים, שנגרם בעיקר בשל חיי העוני שבהם בחר הזוג מרקס, ליווה את חייהם תמיד. עם זאת, עדויות לא מעטות מתארות את ביתה של משפחת מרקס כמקום חם וצוהל. ילדיו ומבקרים שונים העידו כי מרקס היה אב טוב ששיחק והשתעשע עם ילדיו.
כלי הנשק שבהם השתמש מרקס לקידום המהפכה לא היו אקדח או פצצה אלא הרעיונות, העט, הדף ולבסוף בית הדפוס שהפיץ את דעותיו בעיתונים, בכתבי עת, בספרונים ובספרים. בראשית שנות הארבעים התמנה מרקס לעורך העיתון ‘Rheinische Zeitung‘ (‘עיתון הריין‘). עיתון זה התנגח בשלטון הפרוסי שבלט בשמרנותו ובאיבתו לרוח המהפכה הצרפתית.
פרולטרים התאחדו!
בתקופה זו נפגש מרקס עם בן בריתו הנאמן וידיד נפשו פרידריך אנגלס. כבר בפגישתם הראשונה גילו השניים כי בכל הקשור לתיקון החברה דעותיהם זהות. הם היו שותפים לשאיפות הסוציאליזם — רעיון שזכה לתהודה בולטת במאבק בין השמרנים למהפכנים בדור שלאחר נפוליון.
מרקס ואנגלס היו שונים בתכלית. מרקס היה אינטלקטואל ממוצא יהודי, כהה עור, פרוע שיער, אב למשפחה מרובת ילדים שחי חיי עוני ללא עבודה מסודרת וללא תמיכה כלכלית יציבה, ואילו אנגלס היה נהנתן, רודף נשים, בהיר שיער ואלגנטי בהופעתו. הוא היה בן למשפחת אצולה פרוסית עשירה שעבד בעסקי משפחתו ונהנה תמיד מכיסים מלאי כסף. אולם למרות הניגודים הללו הפכו השניים לצמד שכמעט אין להפרידו, מעין דון קישוט וסנשו פנשו של רוח המהפכה הסוציאליסטית שהחלה מתארגנת בלב המאה ה־19, רוח שללא הכרתה והבנתה לא ניתן להבין את ההיסטוריה של המאה העשרים.
לא נוכל להאריך בתיאור משנתם הסוציאליסטית של מרקס ואנגלס. על קצה המזלג ניתן לומר כי רעיונותיהם נולדו מתוך השקפותיו של הגל על ההיסטוריה, אך בעוד שהגל הדגיש את חשיבות התפתחותה של הרוח האנושית בהיסטוריה, מרקס ואנגלס שמו את הדגש על החומר. הגל הסביר כי המין האנושי מתפתח באופן דיאלקטי. האדם מגיע להישג תרבותי מסוים ואז מתפתח רעיון המאתגר הישג זה ומתוך הניגוד שבין השניים נולד הישג חדש. כאשר יבשילו התנאים יוצב מודל חדש מול ההישג הקודם וייוולד השלב הבא.
מרקס ואנגלס אימצו השקפה זו, שילבו אותה עם הנחת עולם מטריאליסטית שלפיה התנאים החומריים מעצבים את התודעה ולא להפך, והשליכו את שתי התפיסות האלה על העולם החברתי והכלכלי. זו הייתה דרכם להסביר את ההיסטוריה האנושית והם סימנו את השלבים בהתפתחותה. על חורבות החברה הפאודלית, שבה כל אדם היה צמית של אדם נעלה ממנו בהיררכיה החברתית עד לראש הפירמידה שבו ניצב המלך, התפתח הקפיטליזם שבבסיסו ניצב מעמד הבורגנות. זה השלב ההיסטורי שבו ראו מרקס ואנגלס את החברה בימיהם. בשלב הבא, כאשר הקפיטליזם הבורגני לא יוכל עוד להתקיים בשל הסתירות הגלומות בו, הוא יקרוס ובמקומו יבוא עידן אוטופי של חירות ושוויון אמיתיים בין בני האדם — השוויון הסוציאליסטי שעיקרו הפסקת דיכויו של מעמד הפועלים, הוא הפרולטריון. השניים האמינו כי תפיסתם מדעית וכי המהפכה שאותה הם צופים חייבת לבוא. אין אפשרות אחרת. ההיסטוריה האנושית מובילה לשם בהכרח.
ב־1848, שנת ‘אביב העמים‘ באירופה שבה הגיעו המאבקים בין המהפכנים לשמרנים לכדי עימות פיזי של ממש ואירופה מלאה מאבקים, מהומות וניסיונות למהפכה, פרסמו מרקס ואנגלס את ‘המניפסט הקומוניסטי‘. יש אומרים כי חוברת לא ארוכה זו היא המסמך הפוליטי הנקרא ביותר בהיסטוריה. לאורך הטקסט רב ההשפעה הסבירו השניים את השקפתם ההיסטורית הדיאלקטית באשר לדרכה של מלחמת המעמדות. משפטים נבחרים מתוך המניפסט הפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה, ואולי אף מהמיתולוגיה, של העידן המודרני:
דברי הימים של כל החברה כולה עד כה הם דברי ימיהן של מלחמות המעמדות … מדכאים ומדוכאים עמדו תמיד זה מול זה, נלחמו ביניהם מלחמה בלתי פוסקת, עתים נסתרת, עתים גלויה, מלחמה שנסתיימה בכל פעם בתמורה מהפכנית של כל צורת החברה או בכליונם המשותף של המעמדות הנלחמים … אולם תקופתנו, תקופתה של הבורגנות, מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת והולכת לשני מחנות אויבים גדולים, לשני מעמדות גדולים העומדים פנים אל פנים זה כנגד זה: בורגנות ופרולטריון … ככל שמתפתחת הבורגנות, כלומר ההון, כך מתפתח הפרולטריון, מעמד הפועלים המודרנים, שאין להם קיום אלא כל זמן שהם מוצאים עבודה, ואינם מוצאים עבודה אלא כל זמן שעבודתם מרבה את ההון. פועלים אלה, האנוסים למכור את עצמם אחד אחד, אינם אלא סחורה ככל דבר מסחר אחר, וכמוהו הם מופקרים לכל חליפות ההתחרות, לכל תנודות השוק … בהתקרב מלחמת המעמדות לידי הכרעה לובש תהליך ההתפוררות בתוך המעמד השליט, בתוך החברה הישנה כולה, אופי חריף ומובהק כל כך, עד שחלק קטן מן המעמד השליט פונה לו עורף ומצטרף אל המעמד המהפכני, הלוא הוא המעמד הנושא בידיו את העתיד … גורו לכם, המעמדות השליטים, מפני המהפכה הקומוניסטית. הפרולטרים אין להם מה להפסיד בה זולת כבליהם. עולם ומלואו לפניהם לזכות בו. הפרולטרים של כל הארצות, התאחדו! (‘המניפסט הקומוניסטי‘, בעריכת מנחם דורמן, עמ‘ 52־83).
דורות של צעירים נלהבים הושפעו מהדברים רבי העוצמה, ושורות אלה הובילו אותם לנסות להגשים את החלום המנוסח בהן.
עבודה, ניכור ותודעה כוזבת
חשוב לציין שמרקס לא המציא את הסוציאליזם. לאורך ההיסטוריה המודרנית של אירופה המערבית, החל מהמאה ה־16, פעלו וכתבו בני אדם שחלמו ואף הקימו בפועל חברות שיתופיות, קומונות שהציעו דרך חדשה לקיום האנושי. כתחליף לפערים האדירים בין עשירים לעניים הציעו הוגים שונים חיים של שוויון בין בני האדם וביטול הרכוש הפרטי, וקבוצות קטנות אף ניסו לממש חזון זה. ועדיין, תרומתו של מרקס לקידום הרעיון הסוציאליסטי הייתה מכרעת, הן בשל הרעיונות שאותם ניסח במניפסט — רעיונות שעד היום משפיעים וזוכים להערכה ברחבי העולם כולו — והן בשל תרומתו להתארגנותם של קבוצות וממסדים סוציאליסטיים.
בנוסף, מרקס טבע מושגים חדשים המשמשים עד היום בשיח החברתי והפילוסופי. הוא הגדיר את העבודה כדבר המבטא את זהותו ואת משמעותו של האדם משום שבאמצעותה הוא מעצב את הטבע. מושג נוסף שטבע היה הניכור, המונע מהאדם להתגאות ולהרגיש שייכות למוצר שאותו הפיק ביגיע כפיו והופך אותו לבורג חסר משמעות במכונה המייצרת הון — מושג מרקסיסטי נוסף — שאינו מגיע אליו; והוא התייחס לסגידה שאינה יודעת שובע לסחורות. מרקס גם הכניס לשיח המודרני את מושג התודעה הכוזבת — הסתה רעיונית של אנשים ונשים המובילה אותם לחיות את חייהם בניגוד לאינטרס שלהם. כן זכורים המשפטים הבולטים שכתב, אשר הפכו לסיסמאות חשובות, על הדת כאופיום להמונים ועל הלאומיות ככלי בידי בעלי ההון להסית את ההמון העני במקום אחד כנגד ההמון העני במקום אחר.
עוד לפני 1848 נאלץ מרקס הרדיקל לגלות ממולדתו בשל רדיפת השלטונות. תחילה התגורר בפריז והתיידד עם היינריך היינה, אינטלקטואל יהודי נוסף ממוצא גרמני שהתנצר ונטל חלק במאבק המהפכנים לשינוי סדרי עולם. הדעות שהביע מרקס בצרפת סיבכו אותו גם שם והוא עבר עם משפחתו לבריסל. עם בוא המהפכה של אביב העמים ומעט לאחר פרסום המניפסט הקומוניסטי שב מרקס לגרמניה כדי להשתתף בניסיון לקדם את המהפכה. עם כישלונה עברה משפחת מרקס ללונדון ובה חי המהפכן עד שהלך לעולמו ב־1883.
החיים בלונדון דרדרו את משפחת מרקס לעוני ולעליבות, למעט תקופות קצרות שבהן נהנו מירושות שונות של בני משפחה. עם בוא הכסף עלתה רמת החיים לזמן מה. קרל מעולם לא יצא לעבוד והמשיך כל חייו לפעול למען קידום רעיונותיו. הוא היה דמות מרכזית ונערצת בקרב ארגונים סוציאליסטיים, הרבה בכתיבה עיתונאית והתפלמס עם דמויות שונות שייצגו קשת צבעונית של דעות. מרקס התראיין לעיתונים שביקשו לעמוד על טיבו של המהפכן ובעיקר שקד על כתיבת ספרו הגדול ‘הקפיטל‘ שראה אור ב־1867. בספר זה ריכז מרקס את מסקנותיו בעקבות שנים ארוכות של עיון בתאוריה כלכלית וחברתית.
מרקס היה אדם חולני כל חייו, ולמרות זאת האריך ימים — לפחות בהשוואה לתוחלת החיים בתקופתו. הוא נקבר בלונדון ב־1883 נטול אזרחות ובודד למדי. רק אנשים בודדים הגיעו ללווייתו, אולם הד רעיונותיו עתיד היה לטלטל את העולם בעוצמה שמעטות כמותה בדברי ימי האדם.
אוטו־אנטישמיות
לא פעם מובעת הדעה כי שלושת האנשים שעיצבו יותר מכל אחד אחר את דרכי החשיבה והתרבות של המאה העשרים הם יהודים יוצאי גרמניה — קרל מרקס, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. אין לפקפק בהשפעתם של השלושה על הדרך שבה אנו חושבים, מדברים ופועלים עד היום, ועדיין ניצבת השאלה מה הקשר בין מוצאם לבין תרומתם לתרבות המערבית. מצד אחד ניתן לומר כי אין בין מוצאם היהודי של אנשים אלה לבין רעיונותיהם מאומה. אדרבה, הם ניסחו את רעיונותיהם בהקשר לשוני ותרבותי שהיה רחוק מעולם היהדות המסורתית ובמידה רבה היו יותר גרמנים מאשר יהודים. אילו היו הם ובני משפחותיהם נותרים בחיק המסורת סביר להניח שלא היו מגיעים למעמדם כמעצבי תרבות. מצד שני, יש שראו בדרכם ביטוי, אולי חדש ואולי נסתר, לרוחה ולשאיפותיה של היהדות.
מעניין לחשוב מה היה מרקס אומר אילו יכול היה להביע דעתו בסוגיה זו. הוא עצמו ייחס כנראה חשיבות מועטה מאוד לזהותו היהודית ואף הביע כלפיה עוינות. הטקסט המובהק ביותר שכתב בהקשר זה היה מסה שכותרתה ‘שאלת היהודים‘ מ־1844. במאמר זה זיהה מרקס את היהדות כתמצית הבורגנות השנואה עליו וייחס לה את המגמה החברתית והכלכלית של המאבק להתעשרות ולצבירת נכסים פרטיים שאפיינו את צמיחתה של הבורגנות במאה ה־19. מדובר ביהודים שבעקבות האמנציפציה זכו לראשונה לאפשרות להתפרנס בכבוד כבעלי מקצועות חופשיים וחתרו ללא לאות להתקדמות חברתית באמצעות מקצועות בורגניים אלה. מנקודת מבט זו ראה מרקס ביהודים גורם אנוכי שכל עניינו שאיפה להון עצמי. לעתים גלשו דבריו לאיבה של ממש:
מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר מכר. מהו אלוהיו החילוני? הממון. אנו רואים אפוא ביהדות יסוד אנטי חברתי כללי בהוויית דורנו, יסוד שהתפתחותו ההיסטורית נעזרת על ידי פעילותם המזיקה של היהודים עצמם מגיע עתה לשיא שממנו יתחיל עתה בהכרח תהליך התפוררותו. האמנציפציה של היהודים היא במשמעותה הסופית האמנציפציה של האנושות מן היהדות (מובא בתוך: ‘קרל מרקס‘, פרנסיס ווין, עמ‘ 82).
לנוכח דברים קשים אלה לא מפתיע שהיו מי שהאשימו את מרקס באוטו־אנטישמיות, תופעה שבה יהודי מבטא איבה למוצאו. היו מי שהרחיקו לכת וקבעו כי ניתן למצוא קשר ישיר בין שנאת היהודים של מרקס לבין רעיונותיו של היטלר עשרות שנים מאוחר יותר. מנגד, המסנגרים על מרקס ביקשו להפנות את תשומת הלב לכך שביקורתו אינה מופנית כלפי היהדות המסורתית אלא בעיקר כלפי גילוייה המודרניים והחילוניים של היהדות כפי שהתבטאו במרכז אירופה בראשית המאה ה־19.
מרקס של היהודים
מעבר להקשר ההיסטורי ולשאלת זהותו העצמית של מרקס המשיכו הוגים שונים לטעון כי בהגותו היה יסוד יהודי מובהק. הם הדגישו בעיקר את הממד המשיחי, האוטופי ומתקן העולם שבכתיבתו.
וולטר רתנאו (1867־1922), פוליטיקאי יהודי גרמני שהיה בשיא הקריירה שלו שר החוץ של גרמניה, זיהה את מרקס כחוליה בשרשרת של יהודים מתקני עולם בעלי השפעה אוניברסלית:
התדע לשם מה באנו לעולם? כדי לקרוא כל דמות אנושית לפני הר סיני. אין ברצונך ללכת לשם? אם אני לא אקרא לך ישו יקרא לך! אם ישו לא יקרא לך שפינוזה יקרא לך! אם שפינוזה לא יקרא לך הרי מרקס יקרא לך (מובא בתוך: ‘מוצאו של מארקס‘, אברהם ביק, עמ‘ 8).
בדומה לכך, זיהה גם המשורר הסוציאליסטי אברהם ליסין, יהודי ממוצא רוסי, את השורשים היהודיים בהגותו של מרקס:
אותה דרך רבנית טהורה וקדושה, אותה מידה רבנית תקיפה שאין לפניה משוא פנים לשום אדם, אותו להט נפש רבני לאמת ולצדק, אותו חיתוך מחשבה רבני חריף ואפילו אותה הדרת פנים אשר לאשלים הגדולים שבעולם הרבנים (שם).
בעקבותיהם הלך גם זלמן שז”ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל:
פעם אחר פעם מתגלית לנו נשמת הניגון היהודי … אמונה שלמה בסוף ניצחונה של מלכות שמים כל עוול ודיכוי, ציפור נפשה של אמונת המשיח העתיקה ומקור כוחן ויניקתן של התנועות המשיחיות המתחדשות לעתים. כלום אין אלה גלגולים חדשים של ניגון עתיק יומין? פעם מתגלית לנו נשמת הניגון הנצחי הזה בעברית חוצבת להבות של נוקד מתקוע, ופעם היא מתגלגלת אלינו בארמית חלומית ערפילית של מקובל ופעם אחרת אנו חשים בהבל פיה בגרמנית מדעית של חכם הכלכלה ממדינת טרייר (שם, עמ‘ 61).
וכך, אולי מעבר לאופק המחשבות של מרקס עצמו, יהודים שחיו אחרי תקופתו, בזמנים שונים ובמקומות שונים, זיהו את חידושו העולמי, את רעיונותיו המהפכניים ואת שאיפותיו ההיסטוריות כביטוי מרוחק לרוחו של עם ישראל המרחפת ברחבי תבל וברחבי ההיסטוריה.
יאה לפיכך לסיים את דברינו בשירו מלא ההרהורים של יהודה עמיחי:
קרל מרקס, קר מר שכמוך / אדם בצאתך ויהודי בקברך בגשם זר / “על הלחם לבדו יחיה האדם“: בעצמך, לחם / לבד, לחם בודד כמוך / כיכר עגולה מן המאה האחרונה / כיכר מתגלגלת והופכת הכל … קרל מרקס עם זקן, כמו צדיק, שוחט / ובודק של ההיסטוריה שתהיה כשרה, כדת וכדין … קרל מרקס, הטיפה האחרונה / היא תמיד דמעה (‘הזמן‘, עמ‘ 37).
לקריאה נוספת:
פרנסיס ווין, ‘קרל מרקס‘, ידיעות אחרונות 2005; שלמה אבינרי, ‘משנתו החברתית והמדינית של קארל מארכס‘, הקיבוץ המאוחד 1976.