המלחמה כמעבדה מוסרית

-

סוויטה צרפתית

סול דיב

אנגליה וצרפת, 2014, 107 דקות

סופרת נמלטת

עיירה קטנה בצרפת הכבושה, יוני 1940. אל תושבי העיירה מצטרפים המוני פליטים שנמלטו מפריז, וכולם מחכים להגעתו של גדוד גרמני. כך נפתח הסרט ‘סוויטה צרפתית’. הסיפור שעומד מאחורי הדרמה האנושית המתועדת מרתק לא פחות מהסרט עצמו.

הסרט ‘סוויטה צרפתית’ מבוסס על רומן בשם זה שכתבה אירן נמירובסקי, יהודייה ילידת רוסיה אשר השתקעה בפריז ונחשבה לסופרת מצליחה בשנות השלושים של המאה העשרים. לאחר כיבוש פריז בידי הנאצים נמלטו היא ובעלה מישל אפשטיין עם בנותיהם דניז ואליזבת לכפר קטן, ושם כתבה את הרומן הלא שלם האחרון שלה, שאמור היה להכיל חמישה חלקים אולם היא הספיקה לכתוב רק שניים מתוכם. בקיץ 1942 נאסרה אירן ובסופו של דבר נשלחה לאושוויץ. שם נפטרה כנראה כעבור שבועות אחדים מטיפוס.

מתוך הסרט

מישל נשלח לאושוויץ מעט מאוחר יותר ונרצח בתאי הגזים, אולם מעט לפני שנלקח הספיק להפקיד בידי בנותיו מעט תמונות ומסמכים משפחתיים, וכן את כתב היד היקר מכל שכתבה אירן. הבנות חיו במחתרת – לעתים במערות וביערות – עד לשחרור צרפת ב-1945. דניז שמרה על כתב היד של הרומן במשך כשישים שנה מבלי שקראה אותו, משום שחששה שלא תוכל להתמודד עם תוכנו. רק לקראת מסירת עזבונה של אמה לארכיון הלאומי הצרפתי קראה את הסיפור לראשונה והבינה שבידיה אוצר. הספר נערך ופורסם ב-2004. הקהילה הספרותית האירופית שיבחה מאוד את היצירה המיוחדת הזו, וכעת מוצג בבתי הקולנוע הסרט שהופק בעקבות הספר.

את הרע ואת הטוב

הסרט מבוסס על חלקו השני של הרומן, והוא מתחיל כאמור בהכנות של תושבי העיירה בוסי להגעתו של גדוד גרמני שחייליו ישוכנו בבתי התושבים. לוסיל אנג’ליֶיה (מישל וויליאמס) חיה בביתה של חמותה, מדאם אנג’ליֶיה (קריסטן סקוט תומאס), לאחר שבעלה נפל בשבי, והיחסים בין השתיים צוננים ומסויגים. קצין גרמני בשם ברונו ואן פאלק (מתיאס שונארטס) נשלח להתגורר אתן, ובינו לבין לוסיל מתפתח רומן אסור. הסרט עוקב אחר התנהלותה של הקהילה המקומית ואחר מערכות היחסים הנוצרות בין התושבים לבין הקצינים הגרמנים המתגוררים בבתיהם.

המלחמה מוצגת בסרט כסוג של מעבדה מוסרית. המוסר נוכח כמובן בכל מקום שבו בני אדם מקיימים יחסים ביניהם, החל מהתא המשפחתי, דרך יחסו של האדם לקהילתו הקרובה, ועד יחסו לעמו ולעמים אחרים, אך המלחמה מעוצבת בסרט כסוג של מצע מיוחד שעל גביו נבחנים באינטנסיביות כובשים ונכבשים ואלה כמו אלה נגועים ברע ובטוב. הסרט חותר לכל אורכו תחת הקטגוריות של ‘טובים’ ו’רעים’ ומציג את גיבוריו באנושיותם: תושבי העיירה – קרבנות הכיבוש – מלשינים זה על זה ומסגירים זה את זה לנאצים; מדאם אנג’לייה היא אישה מחמירה הנוהגת בקשיות לב כלפי כלתה ותובעת מחוכריה לשלם את דמי שכירות למרות מצבם הקשה, אבל היא גם זו שנותנת מקלט בביתה לגבר נרדף ולילדה היהודייה שאמה נתפסה; ברונו הנאצי כועס על חייליו הגורמים נזק מיותר לרכוש; לוסיל עצמה נותנת אוכל לעניים וממלטת את הבורח, אבל גם היא נופלת לרגעים לסוג של אסקפיזם המשכיח ממנה את מצבם של שכניה.

יחיד וחברה

אני נשבעת כאן שלעולם לא אנטור טינה, מוצדקת ככל שתהיה, לקבוצה של אנשים, יהיו אשר יהיו הגזע שלה, הדת, האמונות, הדעות הקדומות, השגיאות … אבל אינני יכולה לסלוח ליחידים, לאלה שמסלקים אותי, שבקור רוח מניחים לנו ליפול, שמוכנים לתקוע סכין בגב (אירן נמירובסקי, ‘סוויטה צרפתית’, עמ’ 195).

את האמירה ההומניסטית והאנטי גזענית הזו שכתבה נמירובסקי בספרה מביע הסרט בדרכים שונות. המתח בין היחיד לחברה הוא אחד הצירים החשובים בו. שאלת שייכותו של ברונו לחברת החיילים הנאצים עומדת בחזית הסרט והוא עצמו טוען בפני אהובתו לאחר אחת מהתפרעויות חייליו: אין לי דבר עם חבורת הבריונים הזו. אם יש אדם אחד בעולם שאתו יש לי דבר במשותף הוא את. ואמנם, ברונו ולוסיל שותפים באהבתם למוזיקה, שנוכחותה בסרט מציתה את הרגש הראשוני בלבה של הגיבורה. למען הסר ספק, ברונו רחוק מלהיות חסיד אומות עולם, אך למרות זאת אנושיותו ניכרת בסרט.

מתוך הסרט

בסרט מוצג רוע מסוגים שונים: אלימות, הרס ומוות שזורעים הנאצים בכל אתר; מבנה חברתי כמו פאודלי השולט בעיירה ומדגיש את חוסר השוויון הכלכלי המהווה כר פורה ליחסים אנושיים מקולקלים; הוויקונט המקומי והרוזנת סוחרים עם מפקדי הגדוד הגרמני בתמורה ליחס מועדף. כל אלה ועוד מציגים תקופה מלאה רוע ככל שהמין האנושי יכול להביא לעולם.

ואכן, לו היינו מתבקשים להצביע על התקופה שהיוותה את התגלמות הרוע בהיסטוריה האנושית, סביר שהיינו בוחרים במלחמת העולם השנייה. אך כפי שמודגש בסרט גם ההפך נכון. לצד הרוע מתגלעים הטוב והחסד וקיומם רוחש בפינות זעירות ונסתרות מן העין: לוסיל מסכנת את חייה פעמים אחדות כשהיא נותנת מקלט לגבר שהרג קצין נאצי סדיסט שהשתכן בביתו; אהבתו של ברונו ללוסיל מחיה אותה ונותנת טעם לחייה במציאות של אימה ובלהה; החברות בין בת המעמד הגבוה לבת המעמד הנמוך נרקמת דווקא בתוך המלחמה; סוכנת הבית שומרת על הצעירים מפני התגלותה של אהבתם, ועוד.

אתי הילסום, יהודיה הולנדית שנרצחה באושוויץ ב-1943 בהיותה בת 29, כתבה ביומנה:

ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם ולא את האדם עצמו … אם נציל מהמחנות באשר הם שם רק את גופנו ותו לא, הרי הצלנו פחות מדיי … אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים בכל מחיר, ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי (אתי הילסום, ‘השמים שבתוכי’, עמ’ 68, 176-177).

עבור מי שחיים במדינה שחיה עדיין על חרבה יכול להיות עניין מיוחד בצפייה בסרט, העוסק במערכת היחסים בין היחיד לבין חברה שבה הוא חי ובמורכבות נוכחותם של הטוב ושל הרע.