יצירת אמנות גדולה שבזזו הנאצים מושבת לבעליה היהודים בדרמה היסטורית והוליוודית מופלאה שהווה ועבר משמשים בה בערבוביה

האישה בזהב
טרגדיה יהודית גרמנית

---

סיימון קרטיס
בריטניה וארצות הברית, ,2014 109 דקות

 

תמונת הפתיחה של הסרט, שסיפור היסטורי מרתק עומד מאחוריו, מתרכזת בחיתוכו של רדיד זהב ובהדבקתו כחלק מציורו המפורסם של גוסטב קלימט 'דיוקנה של אדלה בלוך-באואר'. ציוריו של קלימט מזוהים למרחוק בזכות צבעוניותם הססגונית ובזכות השימוש המרובה שהוא עושה בצבע הזהב, אות להשפעת הפסיפסים הביזנטיים על יצירתו. הדיוקן הוזמן מהאמן על ידי התעשיין היהודי העשיר פרדיננד בלוך-באואר ב-1907 כמתנת אהבה לאשתו אדלה שהייתה אז בת 26. הציור המוזהב זכה לתשומת לב רבה בסלוני האצולה הווינאית, ולימים היו מי שקראו לו 'המונה ליזה של וינה'. בינואר 1939 בזזו הנאצים את אוסף האמנות של משפחת בלוך-באואר – ובכלל זה דיוקנה של אדלה – כפי שבזזו אוספים של משפחות יהודיות אחרות.

שניות הפתיחה של הסרט, העוסק בחורבן יהדות אוסטריה ובתיקון משהו מהעוול ההיסטורי שנעשה לה, מעלות אסוציאציות לשני הקשרים ספרותיים שונים. האחת היא הקינה "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר" (איכה ד', ב'), המבטאת את האבל על נפילתם של היהודים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בעקבות חורבן בית המקדש הראשון; והשנייה היא הבלדה המפורסמת של טשרניחובסקי: "בִּתִּי, בִּתִּי, בִּרְבִיד זָהָב / עוֹטֶה רִקְמָה וָשֵׁש / בָּךְ יִסְתַּכֵּל מִן הַגְּזוּזְטְרָה / כִּי יִזְרְקוּךְ בָּאֵשׁ" ('בת הרב ואמה'), שנכתבה על רקע פרעות ת"ח-ת"ט.

 

הזהב כסמל

בתחילת המאה העשרים הייתה אוסטריה מרכז של תרבות מעודנת. היהודים הווינאים חיו בעיר שהיו בה ארמונות ופסלי שיש, גני ורדים ומזרקות, ורבים מהם לקחו חלק מרכזי בחיי התרבות העירוניים: ישבו בבתי קפה, רקדו בנשפים, השתתפו בערבי אמנות וספרות והלכו לתאטרון ולאופרה ברוב הדר. הם קנו חפצי אמנות וחיו חיי אמידים. אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר לא שיער איש שההוויה המופזת הזו תסתיים באלימות ובהשפלה, במחנות ריכוז ובתאי גזים. החיתוך הדרמטי של רדיד הזהב מתפרש כסמל חזותי רב רושם לניתוק, לאובדן ולחורבן האצולה הווינאית בעקבות השואה.

כשקלימט צייר את 'האישה בזהב' – כינויו העממי של הציור – הוא היה בשיא הקריירה שלו, צייר המוערך על ידי הממסד ועל ידי לקוחות פרטיים. הדיוקן הוא דוגמה לתקופה האקספרסיוניסטית שלו, ובציור מעוצבת אדלה כסוג של איקונין, למעשה איקונין ארוטי האופייני לציורי הנשים של קלימט: מבט מצועף, שפתיים מלאות וכדומה. הזהב שבציור הוא חלק בלתי נפרד מהדיוקן ומהאמירה האמנותית המגולמת בו. תמונה זו היא מושא הזיכרון והיא מייצגת את התשוקה לעבר האבוד שגיבורי הסרט מונעים על ידה.