המלה מצור נקשרת בדרך כלל לימים רחוקים ולערים מוקפות חומה, אך בין אלה שחיו בירושלים בזמן מלחמת השחרור יש כאלה שעדיין משתמשים במי הכביסה לשטיפת הרצפות. על שיר קצת מצחיק שמזכיר ימים קשים

ויהי בימי מלחמת ישראל לשחרורו, בשנת ה'תש"ח ליצירה, שנה ראשונה לישראל המדינה, ותבוא ירושלים במצור והאויב התנכל להתיש בצמא את כוח מגניה ולוחמיה, וינתק את עורק מימיה מראש העין בואכה שער הגיא (מתוך תערוכה של חברת מקורות ביער חולדה).

במלים אלה, תחת הכותרת 'פרשת השִלוח', נפתחת תעודת ההוקרה שקיבלה חברת מקורות ממדינת ישראל. נוסח התעודה, שניתנה לחברה בזכות אחד המבצעים המרשימים שביצעה, נכתב בסגנון העברית המקראית כדי לשבץ את המבצע על רצף האירועים ההיסטוריים מימי התנ"ך ואילך. ברבות השנים נדחק מבצע השילוח שלא היה קרבי לשולי הסיפור ההיסטורי.

 

ויגע בצינור

ב-1936, אחרי שנים של הכנות ולא מעט דליפות, החל קו המים ירקון ירושלים לעבוד באופן רציף. השלטון הבריטי הבין כי ירושלים – שגדלה באופן דרמטי במשך עשרות שנים – לא יכולה עוד להסתפק במי בורות ומעיינות מקומיים, ולכן החל בהנחת קווי מים לעיר מוואדי קלט שבמזרח וממעיינות הירקון שבמערב. והעיר ירושלים שתתה ושמחה.

מעיינות הירקון, הנמוכים במאות מטרים מירושלים, חייבו קו מים שלא יהיה רק ארוך – למעלה משישים ק"מ של צינורות – אלא גם יכלול ארבעה מבני משאבות שידחפו את המים נגד כוח המשיכה. התחנה הראשונה הוקמה במעיינות הירקון, השנייה בלטרון, השלישית – שעליה שורבטה הכתובת המפורסמת של ברוך ג'מילי – בשער הגיא, והרביעית בכפר סריס, היום בקצה מושב שואבה הקרוי על שם תחנת השאיבה. משם המשיך הצינור לברֵכת מים שהוקמה בשכונת רוממה בירושלים והביא ברכה גדולה לעיר כולה.

קו המים פעל למעלה מעשור, עד מלחמת העצמאות. למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947 פרצה המלחמה, וחלקה הראשון התמקד בדרכי הארץ ובעיקר בדרך לירושלים. כבר בראשית המלחמה החלו בעיות באספקת המים לירושלים, עד שלבסוף הוצא קו המים לכלל פעולה. הערבים הבינו כי העיר לא יכולה להתקיים בלי מים, ועל כן החלו פגיעות חוזרות ונשנות בצינור הארוך וגם בתחנות השאיבה שלאורכו. הנהגת היישוב הבינה כי חייב להימצא פתרון ארוך טווח לאספקת מים סדירה לעיר.

דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים במהלך מלחמת העצמאות, החליט לאגור מים ככל שרק ניתן ולחלק אותם באופן מדוד ושקול בין תושבי העיר. בדרך לא דרך נמדדו ונספרו בורות המים שהיו פזורים ברחבי ירושלים, ותוך הסתרת המבצע מעיני הערבים הם מולאו עד אפס מקום. בשלב הבא היה צורך לתכנן כיצד לחלק את המים שנאגרו בין תושבי העיר, ובעיקר כיצד לחנך את התושבים להסתפק במים מועטים ככל האפשר בחיי היומיום.

מנהל מחלקת המים של עיריית ירושלים באותם ימים היה צבי ליבוביץ, מהנדס מנוסה שפעל למעלה מעשור בירושלים וקודם לכן עבד בעיריית תל אביב ובעיריית רמלה. ליבוביץ סייע לדב יוסף בניהול מפקד בורות המים ובמילוי הבורות. אגדה ירושלמית מתארת כיצד נעדר ליבוביץ ממשרדו במשך ימים אחדים, וכשחזר דיווח כי בזמן היעדרותו ערכו הוא ורעייתו מעין ניסוי מדעי שבו צמצמו את השימוש במים למינימום הנדרש לקיום. בין אם ניסוי כזה נערך בפועל ובין אם לאו, ההבנה הייתה כי ניתן להסתפק בעשרה ליטרים של מים לאדם בעת מחסור, בהנחה כי מדובר בפתרון זמני עד שהיישוב יצליח לחדש את אספקת המים:

כל אלף מטרים מעוקבים יאפשרו לנו לספק לתושבים עשרה ליטרים מים ליום. כך, אם נבצע את כל תכניותינו, נוכל אפוא להחזיק מעמד במשך 115 יום. אם נקצץ במנה ונעמידה על שבעה ליטרים מים ליום לצורכי שתייה, בישול, רחיצה וכל שאר השימושים, נוכל להחזיק מעמד 164 יום, ואם ניאלץ להסתפק בחמישה ליטר מים ליום נחזיק מעמד 250 יום (דב יוסף, 'קריה נאמנה – מצור ירושלים 1948', עמ' 93).

כאמור, הקצבת המים לאדם ליום נקבעה לעשרה ליטרים. כדי לשנות הרגלי חיים ולהתאימם למציאות החדשה חולקו לאנשים עלוני מידע שנשאו את הכותרת "הוראות לשימוש יעיל במנות מים". ליבוביץ הוא שערך את המסמך שפירט כיצד כל טיפת מים תנוצל היטב, לעתים שוב ושוב, תוך תשומת לב לסדר הפעולות. כך למשל שומרים את המים שבהם שוטפים את הכלים ברחיצתם הסופית ואִתם שוטפים את הירקות שטיפה ראשונה. עם המים האלה שוטפים את הרצפה, ואחר כך משתמשים בהם להורדת המים בשירותים.