מגלומני וחצוף
על מטבע שתי אגורות של היורו האיטלקי חקוקה צורתו המרשימה של ה׳מוֹלֶה אנטונליאנה׳ (Mole Antonelliana), אחד המבנים המוכרים באירופה שהוא גם סמלה של העיר טורינו. ה׳מולה׳ – שכאשר הסתיימה בנייתו ב-1900 היה המבנה הגבוה באירופה כולה למעט מגדל אייפל – הוא ללא ספק מבנה מגלומני ואף חצוף: בניגוד למגדלים אחרים הוא אינו ניצב במרכזה של רחבה גדולה המעניקה לו פרספקטיבה, אלא במגרש בלב העיר, מוקף בבניינים שאינם מאפשרים לאיש לתפוס את כל גובהו במבט אחד ומצריכים את הצלם החובב לשכב על הארץ ולנסות לשווא לכלוא את המראה.
היומרנות שבבניית המולה עשויה להיות מובנת על רקע התקופה שבה החלו בבנייתו: שנות השישים של המאה ה-19, בחלון הזמן הקצר שבו טורינו הייתה בירתה הזמנית של איטליה המאוחדת ומקום מושבו של המלך; בירתה של ממלכה שנוסדה כשהיא נישאת על גל פטריוטיזם ורומנטיקה, כיאה לאומה העולה כעוף החול לאחר מאות שנים שבהן לא הייתה אלא תצרף של נסיכויות וממלכות בחסות מעצמות זרות.
אך המרתק בסיפורו של המולה אינו הרוח האיטלקית המתחדשת, וגם לא המגלומניות של האדריכל אלסנדרו אנטונלי שמתח את הפרויקט עד לאחר מותו, אלא העובדה המפתיעה שהמבנה האדיר נועד מראשיתו לשמש בית כנסת – מרכזה של הקהילה היהודית של עיר המלוכה החדשה. התעוזה היא מדהימה: היהודים, ששנים ספורות קודם לכן עוד חיו בגבולותיו הצרים של הגטו, בחרו להקים את מרכזם בלב האזרחי של העיר. אם לא די בכך, הרי שהם בחרו לבנות אותו לא בצנעה – כפי שדרש החוק הישן שלפיו הכנסיות של הדת הנוצרית השלטת הן שהתנשאו מעל לבתי העיר – אלא להפך, גבוה מעל לכל הסמלים הנוצריים של העיר, ולמעשה גבוה יותר מכנסיותיה של איטליה ושל אירופה כולה. הקתדרלות הגותיות הגבוהות ביותר באירופה אינן מתקרבות, גם היום, לגובהו של המולה – 167 מטרים.
יואב שורק | סגולההכיפה של המולה אנטונליאנה
רגע לפני שננסה להבין את ההיגיון שבשיגעון ׳נרגיע׳ בציון העובדה שבפועל המולה לא שימש מעולם בית כנסת. בנייתו התארכה והתייקרה, ובינתיים טורינו חדלה לשמש בירתה של איטליה (את התואר קיבלה פירנצה ב-1865 ורומא החל מ-1871) והקהילה בעיר הצטמצמה וויתרה על הפרויקט השאפתני. היא העבירה את המבנה הלא גמור לעיריית טורינו תמורת מגרש באזור אחר שעליו הוקם בית כנסת מכובד אבל צנוע בהרבה, המשמש את הקהילה עד היום. המולה שימש את העיר לצרכים ציבוריים שונים, ומזה כעשור שוכן בו המוזיאון הלאומי לקולנוע – מוזיאון לכל גיל שבהחלט שווה ביקור.
יואב שורק | סגולהכדי להבין מה גרם לביטחון העצמי המופרז של יהודי טורינו עלינו לשוב מעט לאחור, לתהליך של איחוד איטליה ולהשפעתו על מעמדם של היהודים.
יואב שורק | סגולההנוף העירוני של טורינו, עיר איטלקית לרגלי האלפים. הבניין הגבוה בעיר היה מתוכנן להיות בית הכנסת. משמאל ניתן לראות את הכנסייה
באהבתה ישגו
יהודים התגוררו בערים רבות בצפון איטליה, ובכולן חיו בגטאות צפופים ומוגדרים שנוסדו בפקודת השלטונות במשך המאות ה-16 וה-17. הביטוי ‘צפון איטליה׳ מתייחס למונח גאוגרפי בלבד, כי מבחינה מדינית היה האזור מחולק ברוב המחצית הראשונה של המאה ה-19 למדינות אחדות: האימפריה האוסטרית שלטה בלומברדיה ובוונטו, ובכללן הערים מילאנו, ונציה, פדובה וורונה; האפיפיור שלט במחוזות המזרחיים שמדרום לנהר הפו; מחוזות מודנה ופארמה היו נסיכיות עצמאיות; ופיימונטה וליגוריה – החלק המערבי שבו נמצאות הערים טורינו וגנואה – היו נחלת ממלכה שחלשה גם על האי הגדול סרדיניה, ונקראה בשם המקורי ׳ממלכת סרדיניה-פיימונטה׳. ממלכה זו הייתה מעין הרחבה של ממלכת סבוי או סבואה – חבל ארץ בהרי האלפים החצוי כיום בין איטליה לצרפת ובעבר אף חלש על נתחים מדרום מערב שוויץ.
היהודים אמנם יצאו מן הגטאות כאשר נפוליאון כבש את צפון איטליה, ונהנו להלכה מזכויות שוות, אך זכויות אלה נשללו מהם – להלכה לפחות, ובמידה רבה גם למעשה – עם השבת הסדרים הישנים אחרי הבסת נפוליאון. כאשר רעיונות של ליברליזם ושל לאומיות החלו מבעירים את אירופה בשנות הארבעים של המאה ה-19, בחר מלך סרדיניה-פיימונטה, קרלו אלברטו, ללכת בדרכי הנאורות ולהעניק שוויון מלא לכל תושבי ארצו – ובכלל זה למיעוטים הדתיים המדוכאים, הלוא הם היהודים והפרוטסטנטים.
את הדי ההתרגשות הגדולה של היהודים ואת הכרת הטובה על הענקת הזכויות ניתן לראות ברחבי פיימונטה עד היום. ארון קודש שמקורו בגטו של טורינו, המוצב כיום בפאתי בית הכנסת של העיר, צבוע כולו בשחור. זה לא היה צבעו המקורי; הצביעה בשחור נעשתה עם היוודע דבר מותו של המלך קרלו אלברטו, מיטיבם של היהודים, כאות אבל של הקהילה. כמה עשרות קילומטר מזרחה לטורינו, בעיירה קזאלה מונפראטו (Casale Monferrato), ניצבים שני לוחות שיש משני צדיו של ארון הקודש של בית הכנסת שהוא אולי היפה בתבל. שני לוחות השיש מפארים – באיטלקית ובעברית – את הימים בשנת תר״ח שבהם הוכרז השוויון על ידי המלך ואושר להלכה בבית הנבחרים. וכך כתוב בעברית נאה ובכתיב חסר, באותיות זהב:
ה׳תר״ח / ביום כ״ד אדר שני / המלך קרלו אלברטו / וביום י״ח סיון / עדת מחוקקי העם / גזרו אמר / לקרא דרור אל כל היהודים אשר במלכות / למען ישכחו / און ועמל חקקי קדם / והיו בני חורים בארץ מולדתם / ובאהבתה ישגו תמיד / ק״ק קסאלי / הרים המצבה הזאת למופת דור ודור.
הרי לנו תחילתו של הרומן המופלא: ארץ המולדת שבאהבתה ישגו היהודים תמיד אינה אלא ממלכת סרדיניה-פיימונטה. כתובת זו, שאינה פרי תרומתו של נדיב מסוים אלא מעשה הקהילה כולה, נבחרה לעמוד משני צדיו של ארון הקודש.
יואב שורק | סגולהפחות משני קילומטרים דרומה מן המולה אנטוליאנה, סמוך לתחנת הרכבת הראשית, ניצב בית הכנסת ומרכז הקהילה, שנבנה – כמו בתי כנסת רבים במאה ה–19 – בסגנון מורי, המאמץ מוטיבים מזרחיים וספרדיים. הכתובת “כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים” מבטאת היטב את רוח התקופה
מולדת חדשה
הפטריוטיות הפיימונטזית הזו מיתרגמת חיש מהר לגאווה לאומית איטלקית, כיוון שהממלכה שעליה מלך אלברטו נתפסה בקרב השואפים לאיחוד איטליה כממלכה האיטלקית האמיתית היחידה. ובצדק: חלקיה האחרים של הארץ היו כפופים למעשה למעצמות זרות – אוסטריה, ספרד (ששלטה בעקיפין ב׳ממלכת שתי הסיציליות׳ היא דרום איטליה), והקואליציה שבין האפיפיור לבין שרידי האימפריאליזם הצרפתי. רק ממלכתו של קרלו אלברטו הייתה ׳איטלקית׳ באמת. העובדה שהוא היה גם שליט נאור שחתר למלוכה קונסטיטוציונית העצימה את ראייתו כמשחרר הפוטנציאלי של העם האיטלקי.
-קרלו אלברטו מלך סרדיניה-פיימונטה, ציור שמן על בד של ג’ובאני מרגינוטי מ-1841. קרלו אלברטו זכה לתהילת עולם בשל הזכויות שהעניק ליהודים ולפרוטסטנטים בתר”א, כפי שמציין השלט שניצב ליד ארון הקודש של קזאלה (למטה). כשנפטר המלך ביטאו היהודים את אבלם בצביעת ארון הקודש בשחור. ארון זה, שמקורו בגטו, מוצב היום בפאתי בית הכנסת בטורינו
יואב שורק | סגולהכך התאחדו להן שתי מגמות לכלל מהלך היסטורי רב עוצמה: החירויות שהציעה הממלכה הנאורה של פיימונטה, וחזון הקמתה של ממלכה איטלקית מאוחדת שאינה תלויה בזרים. אין פלא שהיהודים הפכו לפטריוטים האיטלקים הראשונים. הם היו נעדרי מחויבות לנסיכויות ולממלכות שהגבילו את צעדיהם, אסירי תודה למלך קרלו אלברטו שהעניק להם שוויון חוקתי, ולא פחות חשוב: הם חלקו עם המלך של פיימונטה אויב משותף – האפיפיור. הגבהת בית הכנסת מעל לכנסיות הייתה אפוא גחמה לא רק של יהודים שיכורי חופש, אלא גם של בית מלוכה שביקש להשתחרר מעולו הפסיכולוגי של הוותיקן, ומהתעקשותו לשמר את נחלותיו ולא להצטרף לממלכה האיטלקית המאוחדת הנרקמת מטורינו.
מעניין לציין שהאפיפיור, בצעד נואש שנועד למנוע את נפילתה של רומא בידי הכוחות האיטלקיים, איים בעת המצור על העיר ב-1870 כי “מי שייגע בשערי רומא יאבד את חלקו בכנסייה”, כלומר בעולם הבא הנוצרי. הוא לא שיער שמי שהופקד על ההפגזה שיצרה את הפרצה שליד פורטה פיה (Porta Pia), שממנה שעטו הכוחות אל תוך העיר המקודשת לקתולים, לא היה אלא יהודי – קפטן (סרן) רוברטו סגרה. גם קפטן מורטרה, מפקדה של אחת מיחידות החי״ר הראשונות שנכנסו לרומא, היה יהודי. אחד מצאצאיו של רוברטו סגרה היה טייס בחיל האוויר הישראלי, סרן דן סיגרי, שנהרג כאשר מטוסו נפגע מאש הסורים ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים.
צרפתים בעל כורחם
המקום המרכזי שתופסת טורינו בסיפור הריסורג׳ימנטו (Risorgimento, ׳תחייה׳) – תהליך איחודה של איטליה – והיותה מקום מושבו הראשון של מלך איטליה, עומדים בסתירה מבלבלת לתחושה שמעניקה העיר למבקרים בה. השפה המדוברת היא אמנם איטלקית, אבל העיר מדיפה ניחוח מערב אירופי אלגנטי, שניכר בשדרותיה הרחבות ובאקלימה האינטלקטואלי, הרחוק מאוד מהאווירה החמה של הסמטאות הצבעוניות האופייניות לערי איטליה ה׳אותנטית׳.
נוף הרי האלפים העוטר את העיר מזכיר למי ששכח שטורינו אירחה את אולימפיאדת החורף ב-2006, ושהיא נחשבת למרכז עולמי של שוקולד – התמחות המיוחסת לרוב לשוויצרים. ההולך ברחובותיה יכול למצוא כרזות המכריזות על העיר כבירתה של אירופה, מדיניות שיווקית שמתאימה למיקום העיר ולרוחה.
למרות שטורינו אינה עיר גדולה, היא חדורה הידור וחשיבות עצמית. העיר מתקשטת בגנים יפים, בעיקר ליד נהר הפו שמתחיל לא הרחק ממנה את דרכו הארוכה אל הים האדריאטי, בארמונות מלוכה מן העבר, ואף במוזיאון החשוב ביותר מחוץ לקהיר לעתיקות ממצרים – מורשת המאה ה-19. במבט של צווארון כחול, טורינו היא ה-T בראשי התיבות של פירמת המכוניות האיטלקית ׳פיאט׳ (Fabbrica Italiana Automobili Torino), שמפעליה מתפרסים על שטח נרחב סביבה.
טורינו נודעת באוניברסיטה שלה, המושכת גם – איך לא – סטודנטים ישראלים, בעיקר למגמות הרפואה, הווטרינריה, האדריכלות והעיצוב. שרה קמינסקי, ישראלית שחיה בטורינו שנים רבות, היא מרצה לעברית וספרות עברית באוניברסיטה המקומית שהגיעה לעיר בעקבות לימודי הווטרינריה של בעלה המנוח. לדבריה, טורינו היא אימפריה תרבותית באיטליה, ומבחינה אינטלקטואלית חשיבותה עולה על זו של רומא. יריד הספרים הבינלאומי הגדול המתרחש בעיר בחודש מאי מדי שנה הוא ביטוי לעליונות תרבותית זו. אין זה מקרה, חותמת קמינסקי, שדווקא כאן צמחו שני הסופרים היהודים האיטלקים הגדולים פרימו לוי ונטליה גינצבורג. “הם לא היו קשורים לקהילה״, היא מספרת, “הם היו בני דור הנכדים של אלה שקיבלו שוויון זכויות ויצאו מן הגטו. לדור הזה היה אופייני להתרחק מהקהילה״. את קמינסקי, לעומת זאת, אני פוגש במשרדי הקהילה, שם היא משמשת חברה במועצת הנבחרים.
מחוז פיימונטה היה עשיר בקהילות יהודיות, אך אלה הלכו ונעלמו עם השנים, מותירות מאחוריהן נכסים רבים ובתי כנסת יפהפיים בסגנון הבארוק. טורינו נשארה כמעט היחידה שפועלת בה קהילה יהודית חיה ותוססת, המקיימת לא רק בית כנסת אלא גם גן ילדים ובית ספר, בית אבות ושיעורי תורה. מתי מעט מבין היהודים המקומיים שומרים שבת, אך רבים מגיעים לתפילות בשבת בבוקר ובסך הכל מצליחה הקהילה לשמור על רמה גבוהה יחסית של פעילות. בין המשפחות החברות בקהילה יש רבות החיות בעיר מאות שנים, ונוצרות בבתיהן ובזיכרונותיהן מסורת עתיקת יומין הנמשכת עד למאה ה-13, אז הגיעו יהודים לאזור לאחר גירושם מצרפת ומגרמניה.
“מיתוס מוכר מייחס חלק מיהודי טורינו למגורשי ספרד״, מסביר לי מרקו לוצאטי, איש עסקים מקומי בשנות החמישים לחייו שהפך את חקר הגניאולוגיה וההיסטוריה המקומית לתחביב ברמה המביישת מקצוענים. “קח למשל את שם המשפחה ׳סגרה׳, של אותו קצין בן טורינו שפיקד על הפצצת רומא. שנים רבות ייחסו את השם הזה לנהר בספרד שממנו כביכול באו אבות המשפחה. והנה, במסמכים ישנים מצאתי אנשים בשם זה שחיו כאן הרבה לפני גירוש ספרד. מסתבר שגם ׳סגרה׳, כמו השמות של כל המשפחות הוותיקות בקהילה הזו, מעיד על מקור צרפתי. בטוסקנה ובליוורנו למשל אפשר למצוא שמות שמעידים על מוצא ספרדי. לכאן הגיעו כנראה רק מגורשים מעטים״.
לוצאטי מוסיף: “גם בעלי השמות האשכנזיים בטורינו עברו כנראה דרך צרפת. יש כאן למשל משפחה שקוראים לה ׳טריר׳, כלומר היא באה מעירו של רש״י טרויש. הסיבה שקוראים לה ׳טריר׳ ולא ׳טריוויש׳, כמו שאנחנו מוצאים במקומות אחרים, היא בגלל שהמשפחה חיה כנראה כמה דורות בצרפת ודבק בה השם הצרפתי של העיר ולא שמה הגרמני. כשבודקים את המשפחות שניתן למצוא בשמותיהן אינדיקציה לעיר המוצא שלהן, מגלים שהקהילה הזו היא למעשה קהילה של מגורשים מצרפת״.
לקורא בן ימינו המונח ׳יהדות צרפת׳ משמעו קהילה חשובה המורכבת מיהודים שהתיישבו בצרפת בתקופה המודרנית – ראשית ממזרח אירופה, ובדור האחרון מצפון אפריקה. אבל ליהודים אלה אין זיקה ליהדות צרפת ההיסטורית, זו שהתפתחה בה עד לסדרה של גירושים במאות ה-13 וה-14. מורשתם של רש״י ובעלי התוספות אמנם נשמרה ונעשתה יסוד ללימוד התלמוד עד היום, אבל אורחות חייהם ואפילו נוסח תפילתם כמעט נעלמו מן ההיסטוריה היהודית. כמעט, כי דווקא בפיימונטה מצוי הנוסח היחיד הממשיך במידה מסוימת את נוסח צרפת, הלוא הוא נוסח אפ״ם – ראשי תיבות של שלוש קהילות פיימונטזיות: אסטי – שיש בה עד היום שרידי קהילה, פוסאנו ומונקלבו – נוסח נדיר המשלב יסודות עתיקים מאשכנז, מפרובנס ומצרפת.
יואב שורק | סגולהארמון ולנטינו, מבנה מהמאה ה-17 הניצב בפארק על גדת הפו, הוא מופת אדריכלי. לאחרונה משמש המקום משכנה של הפקולטה לאדריכלות של הטכניון הטורינזי. הסטודנטים הישראלים נמשכים למקום בזכות הרמה הגבוהה, שכר הלימוד הנמוך, השפה הקלה ללימוד והקרבה לישראל
שמרנות מתבוללת
ימים אחדים בקרב הקהילה היהודית של טורינו מלמדים את המבקר פרק בדיאלקטיקה. מצד אחד זוהי קהילה שמרנית מאוד. רוב חבריה הם בני משפחות שלהן היסטוריה של 700 שנה במקום והם מודעים לה וגאים בה. בית הכנסת המקומי מתנהל לפי דקדוקי ההלכה, ואליהם נוספים דקדוקי נוסח ומנהג הייחודיים למקום. ההקפדה על המנהג המקומי גדולה עד כדי כך שהכל מתפללים אך ורק מסידורים בהוצאת הקהילה ב׳נוסח טורינו׳. את המנגינות שתשמעו בתפילות השבת בטורינו לא תשמעו בשום מקום אחר בעולם – זוהי מוזיקליות מוקפדת ונעימה שאינה חזנות אופרה אשכנזית אך גם לא פייטנות ספרדית.
הקהילה גם משקיעה מאמצים ניכרים בשימור זהותה ואוצרותיה. בית הכנסת נמצא במרכזו של קומפלקס מכובד הכולל את משרדי הקהילה, את מוסדות החינוך שלה ואת בית האבות היהודי. לצד בית הכנסת קיימת ספרייה עשירה הגורמת למתבונן בה לתהות האמנם נכתבו באיטלקית כל כך הרבה ספרים על היהדות ועל ישראל (התשובה היא כמובן חיובית). הספרייה האיטלקית העשירה היא הד לאוצרות העבריים הישנים: מאות ספרי קודש עתיקים מתקופות שונות – שנאספו גם מהקהילות הקטנות והנעזבות של פיימונטה – ניצבים בארונות זכוכית, ובדיוק בעת ביקורי התחיל פרויקט של שיקום הספרים וסידורם. טורינו היא גם המרכז שאחראי בעקיפין על שימורם של רוב בתי הכנסת ששרדו בפיימונטה, שמשמשים היום בעיקר כמוזיאונים ומעידים על תפארת העבר.
מצד שני זוהי קהילה מתבוללת שנפוצים בה נישואי תערובת, ושהיהדות נתפסת בה יותר כמורשת משפחתית וכעניין ללימוד ולשיח מאשר כפרקטיקה מחייבת. הרב אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס-עמיאל להכשרת רבנים לתפוצות, הוזעק על ידי הקהילה המקומית לשמש בה ברבנות לתקופת ביניים. הוא מספר מניסיונו שהקהילה מעדיפה דווקא שיעורי הלכה מעמיקים ולא דרשות רעיוניות. ולא, הוא מוסיף, אין בכך כדי לרמז על התרחבותה של שמירת ההלכה בקרב הקהילה. לימוד ההלכה נתפס כאן כערך לעצמו, כחלק מהזהות היהודית האינטלקטואלית; המחויבות המעשית היא עניין אחר לחלוטין.
כ-900 חברים רשומים בקהילה היהודית של טורינו. בימי הזוהר, ימי בנייתו של המולה, מנתה הקהילה כאלפיים איש. בתקופה ההיא עזבו היהודים את הערים הקטנות ונמשכו לטורינו, שהציעה להם לא רק אוניברסיטה אלא גם שלל אפשרויות הנובעות מהיותה בירה של ממלכה צעירה.
ימי הזוהר חלפו, אחריהם הגיעו ימי חולין, ומאוחר יותר הגיעו גם ימים קשים: חוקי הגזע של המשטר הפשיסטי ב-1938 הביאו יהודים רבים להתנצר או להגר, ומבין אלה שנשארו גורשו כ-400 איש למחנות. סיום המלחמה לא השיב לחיק הקהילה את כל המהגרים והמתנצרים. עד היום צצים מדי פעם אנשים מבוגרים המבקשים לשוב ליהדות שעזבו או שכלל לא ידעו עליה. במקרה של טורינו, הם מוצאים לפניהם קהילה פעילה ומעניינת הממשיכה מורשת עתיקה אל תוך המאה ה-21.
יואב שורק | סגולהחותמות של הקהילה מתקופות שונות
נפלאות מונקלבו
הרציפות יוצאת הדופן של יהדות פיימונטה הניבה תיעוד ענף, אך בכך לא די. צריך מישהו שיאסוף את התעודות הישנות, יקרא את הספרים ויעבד אותם לכלל אינפורמציה מועילה. מרקו לוצאטי הוא האיש שההשגחה בחרה לתפקיד זה, והוא מחזיק כיום אוצר של רבבות ואולי מיליוני שמות של יהודים שחיו בצפון איטליה.
“הכל התחיל בשנות השבעים, כשהייתי סטודנט צעיר וגיליתי את בית העלמין של מונקלבו״, מספר לוצאטי, כיום איש עסקים בגיל העמידה. “המשפחה שלי באה משם, ובעקבות חיפוש קבריהם של בני המשפחה מצאתי בבית העלמין ספרים שמתעדים את שמות כל הנקברים ומצבות מתפוררות, והתחלתי לשקם את המקום בעצמי״. מונקלבו (Moncalvo) היא עיירה קטנה בין קזאלה לאסטי שהייתה בה קהילה יהודית חשובה, ובאופן מאוד יוצא דופן בכיכר המרכזית ההיסטורית של העיר, כיכר קרלו אלברטו, ניצב בית הכנסת – שכיום נותרה ממנו רק החזית – ולא כנסייה.
יואב שורק | סגולהמרקו לוצאטי
המחקר העצמאי של לוצאטי עבר מפה לאוזן, ואנשים החלו לפנות אליו כדי שיעזור להם בבניית עץ המשפחה שלהם. “התמורה שביקשתי״, אומר לוצאטי, “לא הייתה כסף אלא זמן. כל מי שרצה שאמסור לו מידע היה צריך לתרום לי כמה שעות של איסוף מידע״. השיטה עבדה, ועובדת כבר שנים רבות, ולדברי לוצאטי יש לו עצי משפחה המכילים רבבות שמות. להערכתו הוא מחזיק תחת ידיו את האוצר הגניאולוגי היהודי המסודר הגדול ביותר בעולם.
לוצאטי הוא אנציקלופדיה מהלכת של היסטוריה יהודית-איטלקית, וקשה לעצור את שטף העובדות היוצאות מפיו. לדבריו, הקהילה היהודית בפיימונטה מתועדת אחורנית עד לשלהי המאה ה-13. עדות למרכזיותה של הקהילה בחיי העיר הוא מוצא בספר החוקים שגיבש הדוכס אמדאוס השמיני, מלך סבויה, ב-1430. בקודקס הזה נדונים עניינים משפטיים שונים, אך לא פחות מ-16 מאמרים בספר הראשון מוקדשים ליהודים, לזכויותיהם ולמעמדם.
יואב שורק | סגולהבית הקברות הישן של קזאלה נטוש ומתפורר, אך המצבות שנותרו מגלות סיפורים מרתקים. הכיתוב על רבות מהמצבות כפול – עברי ולועזי – ולעתים קרובות השם הלועזי הוא תרגום של השם העברי. חלק נכבד מהמצבות הן של נשים, מהן מפוארות כמו זו של אסתר הכהנת (למטה)
יואב שורק | סגולה