לכבוש את המפתח

הכוחות נערכים

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה המזרח התיכון מחולק בין מעצמות המערב לבין האימפריה העות’מאנית ששלטה בארץ ישראל, בחצי האי ערב, בלבנון ובסוריה. הבריטים שלטו במצרים — שאליה פלשו ב־1882 — עד לקו הגבול של ימינו, זאת למרות שתורכיה המשיכה לטעון כי מצרים למעשה כפופה לה. כיוון שלרשות הבריטים במזרח התיכון עמד כוח צבאי קטן יחסית, והאינטרס הראשוני שלהם במרחב היה הגנה על תעלת סואץ — נתיב ספנות חיוני של האימפריה — הם פינו את סיני והתמקדו בהגנה על התעלה רק מצדה המערבי. זו הייתה גישה בעייתית, שכן העות’מאנים ובעלי בריתם הגרמנים יכלו להגיע לשפתה המזרחית של התעלה ולהקשות מאוד על השיט החופשי.

ואכן, בינואר 1915 ניסו התורכים והגרמנים לתקוף את תעלת סואץ. הם הצליחו להגיע עד אליה, אך למזלם של האנגלים הם לא התמקמו בגדה המזרחית במטרה לחסום משם את השיט אלא ניסו לצלוח את התעלה. הבריטים הדפו את התורכים והבינו כי כדי להגן על התעלה עליהם לפעול גם ממזרח לה. בתחילה תפסו הבריטים עמדות במרחק שלושים ק”מ מזרחית לתעלה, אולם לאחר התקפה תורכית גרמנית נוספת וסדרת פשיטות על התעלה החליטו הבריטים ליטול את היוזמה ולהתקדם לעבר ארץ ישראל כדי להרחיק את קו החזית מהתעלה ככל האפשר.

המהלכים הצבאיים התנהלו בעצלתיים. הפשיטה הגרמנית עות’מאנית הראשונה הייתה בתחילת 1915, אולם ההתקדמות הבריטית החלה רק במרץ 1916. אחת הסיבות לכך הייתה העובדה שב־1915 היו הבריטים עסוקים בנחיתה הכושלת בחצי האי גליפולי, המוכרת לקורא הישראלי בעיקר בשל השתתפותו של ‘גדוד נהגי הפרדות’ במערכה זו. לאחר הכישלון בגליפולי פונו רבים מהכוחות הלוחמים למצרים וכך גדל מאוד הכוח הזמין באזור.

כאשר נפתחה המתקפה הבריטית מנה הכוח שלוש דיביזיות בלבד — כחמישים אלף חיילים, רבים מהם לא קרביים — בפיקודו של גנרל ארצ’יבלד מארי, ואילו הארמיה הרביעית התורכית שהייתה אחראית על ארץ ישראל וסוריה הייתה גדולה פי שניים, אם כי רק חלקה היה זמין מיידית ללחימה. מארי התקדם באיטיות לאורך קו החוף כשהוא מניח מסילת ברזל במסלול ההתקדמות.

קודם לכיבוש ארץ ישראל היו הבריטים צריכים לדאוג להגנת סיני מפני מתקפה תורכית ולבנות בסיס לוגיסטי גדול שיספק מים ואספקה ללוחמים. הבסיס הוקם באל עריש, עיירה מרכזית בצפון סיני שאפשר להעביר אליה אספקה הן לאורך החוף והן דרך הים. כדי להגן על הבסיס סברו הבריטים שעליהם לבנות קו הגנה צפונית לאל עריש, ולשם כך החליטו לכבוש את עזה — העיר המרכזית באזור. לאחר התקדמות איטית מאוד הגיעו הבריטים לעזה בינואר 1917 ונערכו להתקפה.

מאוסף ספריית הקונגרס

הגנרל פרידריך קרס פון קרסנשטיין, יליד 1870, היה בן למשפחת אצולה פרוסית שבניה מילאו תפקידים רבים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הוא התגייס לחיל התותחנים ב־1888 וב־1914 נמנה עם הקצינים הגרמנים שסופחו לצבא התורכי כיועצים וזכה בתואר העות’מאני ‘בק’. הגנרל ב־1916

הכוח התורכי נערך להגנה על ארץ ישראל לאורך הקו שבין עזה לבאר שבע. בראש הכוחות עמד הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין, וגם לרשותו עמדו שלוש דיביזיות. האפשרות לכיבוש מהיר של ארץ ישראל נראתה סבירה ביותר באזור עזה, שם יכול היה התוקף לצפות להשתלט על העיר ועל מקורות המים שבה תוך ימים ספורים ואז להפוך אותה בסיס להמשך התקדמותו. למעשה, זו הייתה שיטה מקובלת במסעות מלחמה במזרח התיכון מזה אלפי שנים: כיבוש עזה נתפס כמפתח לכיבוש ארץ ישראל מדרום. פון קרסנשטיין ערך את עיקר כוחו מדרום מערב לעזה, הן בשל העובדה שנתיב התנועה הנוח ביותר מסיני לארץ ישראל היה ציר החוף ולכן היה סביר שהבריטים יתקפו משם, והן מסיבה לוגיסטית: התרחקות מציר החוף דרשה הובלת מים לכוחות הלוחמים — משימה מסובכת בעידן שקדם למכליות המים.

מאוסף ספריית הקונגרס

מקלענים תורכים בעמדות בתל שרע — אחד המוצבים בקו שהחזיקו התורכים והגרמנים בין עזה לבאר שבע. 1917

אבודים בערפל הקרב

לקראת כיבוש עזה הקימו הבריטים יחידה חדשה — ‘הדיביזיה הרכובה הקיסרית’ — שמנתה כ־12 אלף איש וכללה כוחות מכל רחבי האימפריה הבריטית. הבריטים הפעילו גם כוחות חי”ר שונים במערכה על ארץ ישראל ושתי חטיבות פרשים עצמאיות וייחודיות: חטיבת הגמלים הקיסרית שנחשבה ליחידה חזקה ותוקפנית וחטיבת הפרשים ה־15 — חטיבת פרשים הודית.

מול כוח זה הקימו התורכים בתחילת 1917 שני מערכי הגנה חזקים בערים עזה ובאר שבע וביניהם הציבו כוחות ניידים. מערך ההגנה בעזה כלל חיל מצב קטן והסתייע בכוחות אוויר גרמניים. העמדות המגנות על עזה ניצלו בצורה מיטבית את המכשולים הטבעיים מסביב לעיר.

בבאר שבע שכנה המפקדה התורכית האזורית ובתחילת המערכה הגנו עליה גדוד חיל רגלים ורגימנט פרשים מצומצם. קו ההגנה התורכי, שכלל מוצבים נייחים וביניהם כוחות ניידים, נמתח סמוך לגבול הבינלאומי של ימינו, בקו שעבר מעוג’ה אל חפיר (ניצנה) דרך עין שלאלה (עין הבשור) עד חאן יונס.

צ’רלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, תכנן לכבוש את עזה באמצעות התקפה דו זרועית: דיביזיית חי”ר מתוגברת הייתה אמורה לתקוף ישירות את עזה, ואילו פרשי כוח אנז”ק — ראשי התיבות של ‘הגיס האוסטרלי ניו זילנדי’ — והדיביזיה הרכובה הקיסרית היו אמורים לבצע איגוף ולתקוף את עזה ממזרח.

ב־26 במרץ 1917 נעו הכוחות הבריטיים בחסות חשכה וערפל לעמדות התקיפה שלהם. הקרב היה קשה והאבדות לשני הצדדים היו רבות. הקושי הבריטי גבר עקב היעדרם של מקורות מים זמינים. לאחר יום לחימה שלם נהדפו התורכים לאחור, אולם ערפל הקרב מנע מהבריטים ניצחון. דובל לא הבין כי הכף נוטה לטובתו, ובשל קשיי האספקה והצימאון סבר כי כוחותיו לא יוכלו להמשיך להילחם וכי לא יעמדו במתקפת נגד תורכית. לפיכך הוא הורה עם ערב על נסיגה, למורת רוחם של חלק מהמפקדים הבריטים בשטח. בכך מסר דובל את הניצחון לידי התורכים שהיו על סף שבירה.

למחרת, כאשר הבריטים הבינו כי שמטו מידיהם ניצחון קרוב, שבו ותקפו בחופזה. התורכים ניצלו את הזמן בין ההתקפות להתארגנות מחדש והדפו את הבריטים באבדות כבדות. בקרב עזה הראשון היו לבריטים 4,000 נפגעים ושבויים, ואילו לתורכים, לאוסטרים ולגרמנים כ־2,500.

-

תותחנים תורכים מפעילים תותח הוביצר 105 מ”מ מתוצרת גרמניה, כלי ארטילרי כבד שהסב לבריטים אבדות כבדות במהלך ניסיונותיהם לכבוש את עזה

סר ארצ’יבלד ותינוק המלחמה מכזיבים

הבריטים ראו בתבוסה בעזה כישלון זמני בלבד. הגנרל מארי שלח דו”ח אופטימי לבריטניה על הישגיו כביכול. בעקבות הדו”ח לחצה עליו הממשלה הבריטית לנצל את ההצלחה, לכבוש סופית את עזה ולהתקדם לתוך ארץ ישראל, ובכך גם להגשים את שאיפתו של ראש הממשלה הבריטי לויד ג’ורג’ לשפר את המורל בבריטניה שהיה ירוד בעקבות האבדות הכבדות במערכות הסום בצרפת. לכך היתוסף שיקול נוסף: בפברואר נחלו הבריטים הצלחה גדולה במסופוטמיה, ונראה היה שתבוסה עות’מאנית נוספת תפגע אנושות באימפריה העות’מאנית ובצבאה.

מצב האספקה הבריטית היה טוב, ודאי בהשוואה לתורכים: מסילת הברזל וקו המים שפרסו הבריטים בסיני הגיעו עד למפקדתם הקדמית בדיר אל בלח. בנוסף קיבלו הכוחות בסיני תגבורת שכללה נשק שלא נראה במזרח התיכון — שמונה טנקים, אשר כיאה לנשק חדיש ומיוחד זכו לשמות פרטיים שונים ומשונים, ובהם ‘סר ארצ’יבלד’, ‘תינוק מלחמה’ ו’טייגר’. הבריטים הניחו שהטנקים יגרמו הלם ואימה בשורות האויב ויסייעו לתבוסתו המהירה. גם מספר התותחים שנועדו לסייע למתקפה הוכפל. לרשות התוקפים עמדו 35 אלף איש ו־170 תותחים — כוח שהקנה לתוקפים עדיפות מספרית ואיכותית.

התורכים הניחו כי הבריטים יתקפו שוב, אך לא יכלו לתגבר את כוחותיהם עקב קשיים לוגיסטיים ומחסור בכוח אדם ועל כן התרכזו בשלושת השבועות שחלפו בין הקרב הראשון לקרב השני בהתבצרות ובהוספת תותחים. אף כי לרשות התורכים עמדו רק 18 אלף חיילים הם מוקמו בנקודות שולטות ועם חיפוי הדדי יעיל.

ההתקפה הבריטית השנייה נפתחה בהפגזה בת יומיים שכללה גם ירי של אלפיים פגזי גז רעיל. ב־19 באפריל 1917 יצאו הבריטים להסתערות על העמדות התורכיות. מתווה ההתקפה היה דומה לזה של קרב עזה הראשון, אלא שהפעם העמדות התורכיות היו מבוצרות הרבה יותר. התורכים ניהלו קרב הגנה עיקש ועם פתיחת הקרב התגלו גם כשלים רבים בתכנון הבריטי: ראשית, המפות שלרשותם היו מאוד לא מדויקות וכתוצאה מכך הם לא הבחינו בעת התכנון בהשפעה של שינויי גובה קטנים והתורכים ניצלו זאת כדי לפגוע בחיילים המסתערים. שנית, ההרעשה הבריטית המקדימה פגעה בעיקר בקו החפירות התורכי אך לא בארטילריה התורכית וזו המשיכה להשיב אש כמעט כאוות נפשה. שלישית, הטנקים שפוזרו בין היחידות השונות הכזיבו — ממש כפי שקרה באירופה בקרבות הראשונים שבהם הופעלו. הם אמנם הטילו אימה במראם וברעש שהקימו, אולם התורכים נותרו בעמדותיהם ואיטיות הטנקים אפשרה להם להתגבר על פחדם ולהיערך לקראתם. היו טנקים שנתקעו עקב תקלות מכניות, אחרים הפכו מטרה לארטילריה התורכית ושלושה מהם הושמדו. טנקים אחדים הסבו אמנם פגיעות קשות לתורכים אך בשל העובדה שלא הופעלו במרוכז השפעתם הייתה שולית.

במקומות שבהם הצליחו הבריטים להבקיע אל השוחות התורכיות הם היו חלשים מכדי להחזיק בהן מול מתקפת הנגד. כאשר ירדה החשכה על שדה הקרב הסתבר לבריטים כי האבדות שספגו קשות, כי הישגיהם מועטים וכי התורכים מצליחים בקלות להחזיק מעמד בעמדותיהם. לגנרל מארי לא נותרה ברירה והוא הורה על נסיגה.

תוצאות הקרב היו קטסטרופליות עבור הבריטים: רשמית היו להם כ־6,000 נפגעים, מהם כ־500 הרוגים, אך יש הסוברים כי מספר הנפגעים היה יותר מכפול. לעומתם היו לתורכים כאלפיים נפגעים בלבד. ההישג הבריטי היחיד בקרב היה השתלטות על אזור עין הבשור וגילוי פסיפס ביזנטי בחורבת שלאלה הסמוכה.

-

-

המערכה על ארץ ישראל מייצגת היטב את השילוב בין ישן לחדש שאפיין את מלחמת העולם הראשונה. פעלו בה מיטב הכוחות הלוחמים של העידן הישן, כולל חילות פרשים, לצד אמצעי מלחמה חדשים כמו טנקים, אשר שינו את פני המלחמה לעד. טור אולאנים — פרשים נושאי רומח שנמנו על יחידות העילית בצבא התורכי — נע מערבית לבאר שבע, וטנק בריטי שנפגע בקרב עזה השני

מפקד חדש, תכנית חדשה

הכישלון בקרב עזה השני היה צורב והוביל לשידוד מערכות בצבא הבריטי. הגנרל מארי הודח ובמקומו מונה הגנרל אדמונד אלנבי. במאמץ להפיח רוח חדשה בכוחותיו העביר אלנבי את מפקדת חיל המשלוח הבריטי מקהיר לחאן יונס — סמוך מאוד לאזור הלחימה. מעבר זה אפשר לו גישה אישית מהירה לחזית.

בנוסף, אלנבי אישר תכנית קרב חדשה ושונה לחלוטין שהייתה בתכנון כאשר הגיע למצרים. התכנית החדשה הייתה לתקוף דווקא את אזור באר שבע — האגף הפחות מוגן של התורכים. אזור זה נחשב בעיני התורכים והגרמנים פחות מסוכן בעיקר בשל היעדר מקורות מים שיספקו את הצורך של צבא פרשים מתקדם ויאפשרו להוביל כוחות דרך הדרום היבש.

התכנית הבריטית כללה פעולת הטעיה שנועדה לשכנע את האויב כי בכוונתם לתקוף שוב את עזה. הם השתמשו באמצעי הטעיה שונים, והתעלול המפורסם ביותר התבצע על ידי ריצ’רד מיינרצהגן, קצין המודיעין של אלנבי. הוא יצא לסיור על סוסו מצויד בתיק המכיל טיוטות מזויפות של מסמכים לישיבת מטה שלא הייתה ולא נבראה. המסמכים רמזו על תכנית בריטית לרכז מאמץ בעזה תוך ביצוע התקפת הסחה באזור באר שבע — הפוך מהתכנית האמיתית — ודיווחו על קשיי אספקה וכישלון בהנחת צינור מים שיגיע לאזור באר שבע. מיינצרהגן רכב עד שראה מרחוק פטרול עות’מאני וירה לכיוונו. כשאנשי הפטרול השיבו אש פצע את סוסו, מרח דם על התיק, הפילו ונמלט. הפטרול מצא את התיק עם התכניות שבו.

התורכים והגרמנים לא התקשו להאמין שמדובר בתכניות אמיתיות כיוון שהתאימו לסימנים שראו בשטח. מודיעים דיווחו אמנם על תנועת הכוחות הבריטיים החוצה מרפיח ומחאן יונס ועל היערכותם בשטחי כינוס, אולם מידע זה פורש על ידי הגרמנים והתורכים באופן מוטעה וחיזק את הערכתם המוקדמת ואת ה’מידע’ שהגיע אליהם בזכות החומר שהיה בתיקו של מיינרצהגן, שלפיו ההתקפה העיקרית תונחת שוב על עזה.

-

קצין המודיעין הבריטי ריצ’רד מיינרצהגן היה ידוע בהרפתקנותו הנועזת. מיינרצהגן, שהיה גם צפר נודע, היה בן למשפחת אצולה — המשפחה השנייה בעושרה בבריטניה אחרי משפחת רוטשילד. מיינרצהגן ב־1922

במקביל פעל הכוח האווירי הבריטי כדי למנוע מטייסי סיור גרמנים לגלות את תנועת הכוחות הבריטיים. כאשר זיהו הגרמנים לבסוף שהמחנות הבריטיים באזור רפיח התרוקנו הם הבינו שצפויה התקפה גדולה אך המשיכו להניח כי היא תופנה כלפי עזה.

-

המערכה המודיעינית הסתייעה גם בחיל האוויר. מטוס סיור גרמני חונה במדבר בזמן המערכה על ארץ ישראל

חורבן עזה

במקביל להכנות הבריטיות היו התורכים והגרמנים עסוקים בתכנונים משלהם. בספטמבר 1917 הוחלט להעביר את הארמיה השביעית התורכית בפיקודו של הגנרל אריך פון פלקנהיין מחלב שבסוריה לארץ ישראל. פלקנהיין תכנן לעשות לבריטים בדיוק מה שהם תכננו לעשות: לאגף את כוחותיהם בתנועה מכיוון באר שבע.

בשלב זה באה לידי ביטוי עדיפותה של מערכת האספקה הבריטית. במשך הזמן שחלף מאז קרב עזה השני הצליחו הבריטים לתגבר את כוחותיהם בצורה ניכרת ואילו המאמצים התורכיים והגרמניים השתבשו ללא תקנה עקב המצב הגרוע של מערכת הרכבות התורכית. רק חיילים מעטים מהארמיה השביעית הגיעו בזמן לארץ ישראל.

באוקטובר 1917, כאשר נפתחה המערכה השלישית, עמדו לרשות הבריטים כמאה אלף חיילים, כ־12 אלף פרשים וכ־450 תותחים. לתורכים ולגרמנים היו פחות מחמישים אלף חיילים וכ־250 תותחים. ועדיין, כפי שקרבות מלחמת העולם הראשונה באירופה לימדו שוב ושוב, המספרים אינם הכל: כוח מגן הנמצא בעמדות טובות יכול בעזרת מקלעים וסיוע ארטילרי לטבוח בכוח תוקף גדול הרבה יותר. כדי להצליח היה על הבריטים להפתיע את התורכים ולמנוע מהם להיערך כראוי ולבלום את ההתקפה.

המבצע הבריטי נפתח ב־27 באוקטובר 1917 בהפגזה ארטילרית בת ארבעה ימים על עזה מהיבשה, מהים וכנראה גם מהאוויר. יש הטוענים כי מדובר בהפגזה הכבדה ביותר שנערכה במלחמת העולם מחוץ לאירופה. העיר עזה, שהתורכים גירשו את תושביה עוד לפני הקרב הראשון, נפגעה קשות, ורוב בתיה נהרסו או נפגעו.

הטעיה מוצלחת חייבת להיות משכנעת. האויב לא ילך שולל אחר מתקפה חסרת היגיון, חלשה מדי או חסרת נחישות. יעד טוב להטעיה רצוי שיהיה חשוב בפני עצמו, כזה שהתקפתו תהיה מוצדקת ולא תבזבז חיי חיילים רק לצורך ההונאה. כזו הייתה המתקפה השלישית על עזה. ההפגזה הממושכת סייעה להטעיית התורכים אשר סברו שהיא נועדה להשמיד את עמדותיהם קודם לקרב ולהקל על הפריצה לעיר. הבריטים ריכזו כוחות בכמות ניכרת מול עזה, ובמהלך ההרעשה הועלו חיילים עורפיים לסירות ולדוברות כדי שייראה כאילו הבריטים מכינים כוחות לנחיתה מהים.

במקביל להפגזה התקדמו לעבר באר שבע שתי דיוויזיות רגלים בנות כ־15 אלף איש וכוח רכוב, כוחות לוגיסטיים הניחו פסי רכבת, ארגנו נקודות אספקה ופיתחו מקורות מים בנחל הבשור במטרה לספק מים לכוחות המתקדמים. המידע על מקורות המים בנגב הגיע אל הבריטים מדו”חות ישנים של ‘הקרן לחקירת ארץ ישראל’ שהוקמה ב־1865 — קרן שבמסגרתה פעל גם צ’רלס וורן שחקר את אזור הר הבית — ומדו”חות מודיעין של מחתרת ניל”י שחוסלה על ידי התורכים באוקטובר 1917, זמן קצר קודם למערכה, אך הספיקה להעביר לבריטים מידע רב ויקר ערך. הכוחות הבריטיים חנו במרחק של 11־12 ק”מ ממערב לבאר שבע.

הכוח העות’מאני שהגן על אזור באר שבע מנה כ־5,000 חיילים, מתוכם כאלף פרשים, ארבע סוללות ארטילריה ועשרות מקלעים. המערך היה פרוס בעיקר ממערב ומצפון לעיר, אולם ממזרח ומדרום לא הייתה כמעט הגנה לעיר, שכן העות’מאנים העריכו כי בשל היעדר מקורות מים באזורים אלה הכוחות התוקפים לא יבואו משם.

מאוסף ספריית הקונגרס

רחובות שלמים בעזה הוחרבו כליל. תושב העיר פוסע ברחובות עזה מיד לאחר שהופגזה באחד הקרבות

תזמון קטלני

החטיבה הרכובה השמינית של הצבא הבריטי, שהחזיקה באזור רכס אל באקר (אל באגר) לאחר שכבשה אותו מידי כוח תורכי קטן ב־23 באוקטובר, הייתה הראשונה שנתקלה באויב. ב־27 באוקטובר עם שחר החלו התורכים להפגיז את עמדותיה ועל הרכס התחוללה לחימה עקובה מדם שהשתתפו בה אלפי חיילים תורכים. הבריטים לא ידעו זאת, אך מדובר היה בהתקפת גישוש שמטרתה לבחון את קו העמדות הבריטי כהכנה למתקפה הגדולה שתכננו הגרמנים והתורכים, מתקפה שהייתה אמורה להתרחש ימים אחדים מאוחר יותר.

למרות קרב זה לא שינה הפיקוד העות’מאני את הערכתו כי המתקפה הבריטית העיקרית תהיה בגזרת עזה. ההתקדמות לעבר באר שבע נותרה סמויה מהעין והכוח הבריטי ברכס אל באקר נתפס ככוח שולי.

בליל 30 באוקטובר התייצבו הכוחות הבריטיים בחצי קשת ממערב, מדרום וממזרח לבאר שבע במטרה לתקוף בו זמנית את המוצבים המגִנים על העיר, לכבוש את העיר עצמה, להשתלט על מקורות המים שבה ולמנוע את הריסתם בידי העות’מאנים, לחסום את הציר הצפוני כדי לא לאפשר הגעת תגבורת מכיוון חברון, ולחסום את נסיגת התורכים לחברון או לעזה.

הכוח התוקף היה גדול מהכוח המגן פי עשרה, אך כאמור מספרים אינם הכל. בשטח הפתוח שמסביב לבאר שבע היו מוצבים תורכיים מבוצרים ומוקפים גדרות תיל והם קיוו להחזיק מעמד עד שהמחסור במים יתיש את התוקפים.

לפנות בוקר, לאחר תנועה ממושכת, הגיעו הכוחות התוקפים לקווי ההיערכות לקראת ההסתערות הסופית. המתקפה החלה בהרעשה ארטילרית של כשעתיים וחצי ובעקבותיה הסתערו החיילים הבריטים על קו המוצבים התורכי הקדמי. הלחימה על קו זה נמשכה שעות אחדות ובצוהרי היום הצליחו הבריטים להגיע אל המערך התורכי העיקרי. המערך התורכי שהיה מדרום לנחל באר שבע כבר קרס עד אז. למרות אבדות כבדות הצליחו הבריטים להתקדם ובסיום הקרב נמלטו רוב מגִני המוצבים וכ־400 מהם נשבו.

במקביל לקרבות הרגלים כבשה לפני הצהריים דיביזיית אנז”ק הרכובה את תל שוקת והמשיכה לכיוון תל באר שבע המבוצר והתלול. לאחר מאבק מר שהיה כרוך באבדות קשות וחייב את הפיקוד הבריטי להפנות לשם כוחות נוספים נכבש התל בהסתערות כידונים בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים.

בשלב זה הייתה העיר באר שבע מכותרת משלושה כיוונים. המפקד הגרמני, קרס פון קרסנשטיין, המעיט באיום ממזרח וסבר כי מדובר בשתי חטיבות בריטיות ולא בשתי דיביזיות. המפקד התורכי של באר שבע, איסמט ביי, שהואשם לאחר מעשה כי ניהל את הקרב ממפקדתו בטלפון ולא יצא לתצפית כדי להבין את תמונת המצב, הבין כי באר שבע אבודה, נתן פקודת נסיגה כללית ובעצמו נמלט ברגל עם קציני מטהו. קודם לנסיגה הוא הורה לפוצץ את בארות המים, ולו הפקודה הייתה מתבצעת בשלמותה הצמא היה מביא את הבריטים למצב ביש והתקדמותם הייתה נעצרת לפחות עד תיקון הבארות, אך היא נכשלה. למרות הוראת הנסיגה היו כוחות תורכיים שנותרו בבאר שבע והמשיכו להילחם.

מאוסף ספריית הקונגרס

באר שבע המודרנית — שהוקמה בראשית המאה העשרים על ידי העות’מאנים במטרה לחזק את שלטונם במרחב שבו חיו בעיקר שבטים בדואים — נבנתה על פי תכנון אדריכלי אירופי. באר שבע ערב כיבושה ב־1917

הסתערות נדירה

הגנרל שובל, מפקד הגיס המדברי הרכוב שתקף במזרח הגזרה, כבש אמנם את היעדים שהוצבו לו מחוץ לבאר שבע אולם חש כי הוא במצב ביש. כוחותיו הרכובים הגיעו לקרב אחרי יממה ללא שינה, בלא מזון ומים לסוסים ולאחר מסע לילי מואץ. בין כוחותיו לבין באר שבע היה שטח פתוח ללא מחסה טבעי, חיל הרגלים ממערב התקדם באיטיות ולא יכול היה להגיע במהירות לעיר, ושובל — שלא היה מודע לפקודת הנסיגה התורכית — חשש כי התורכים יראו את ההתקפה ויהרסו את הבארות.

השלב הבא במערכה הוא נדיר בכל מלחמה ובמלחמת העולם הראשונה בפרט — הסתערות פרשים לאורך קילומטרים אחדים. שובל הורה לחטיבה האוסטרלית הרכובה הקלה ארבע להסתער ישירות על באר שבע כאשר בין החטיבה לבין באר שבע הפרידו קילומטרים אחדים בירידה מתונה ושני קווי חפירות תורכיים מאולתרים אך ללא גדר תיל. הנקודה האחרונה הייתה קריטית, שכן סוסים לא היו מסוגלים לעבור מכשול תיל צפוף.

בניגוד למיתוס שניזון מסרטי מלחמה למיניהם, הסתערויות פרשים נעשו בדרך כלל מטווח קצר למדי, הן בגלל שהסוסים היו מותשים בקלות והן בשל העובדה שכוח חי”ר מסודר יכול היה לעצור הסתערות כזו בקלות יחסית. הפרשים היו מתקרבים באיטיות לקווי האויב ורק סמוך אליהם פותחים בדהירה מהירה. בנוסף, החטיבה הרכובה כלל לא הייתה חטיבת פרשים אלא חטיבת חיל רגלים רכובה שאומנה להגיע לשדה הקרב על גבי סוסים ואז לרדת מהם ולפעול כחיל רגלים רגיל.

על פי הוראת שובל פרצה החטיבה הרכובה בדהרה מהירה, וכשהגיעו כוחותיה לתעלות המאולתרות דילגו הסוסים מעליהן. המגִנים התורכים שהופתעו לא הצליחו להביס את התוקפים. החטיבה פרצה לתוך העיר ולכדה כ־1,500 איש, תשעה תותחים וציוד רב. מתוך 17 הבארות שהיו בעיר רק שתיים פוצצו ושתיים נוספות ניזוקו.

למרבה הפלא ההטעיה הבריטית הייתה כה מוצלחת עד כי גם לאחר כיבוש באר שבע התורכים עדיין חששו כי מדובר במאמץ הטעיה שנועד לגרום להם להסיט כוחות מעזה לעבר באר שבע. התקפה בריטית על הכוח התורכי בעזה שכלל כ־25 אלף איש בלילה שבין האחד לשניים בנובמבר 1917 הביאה הישגים מוגבלים במחיר של כ־2,500 נפגעים בריטים. למחרת ניתנה בלונדון הצהרת בלפור.

הכוחות בבאר שבע נדרשו לימי התארגנות אחדים בטרם יוכלו להמשיך לתקוף. בינתיים ביצעו העות’מאנים התקפת נגד צפונית לבאר שבע, באזור להב של היום, אך נסוגו לאחר שהפיקוד העות’מאני הבין את ההשלכות של כיבוש באר שבע ובשל החשש מאיגופה של עזה על ידי כוחות שיגיעו מבאר שבע.

-

הנרי שובל, מפקד אנז”ק, היה בעת קרבות עזה קולונל, אולם בהמשך עלה בדרגה והיה ליליד אוסטרליה הראשון שזכה לדרגת גנרל בצבא הבריטי. שובל כקצין פרשים בזמן מלחמת הבורים, 1902

בעקבות ריצ’רד לב הארי

כיבוש באר שבע היווה נקודת מפנה עבור הצבא הבריטי בארץ ישראל. לאחר סדרת כישלונות הגיע סוף סוף ניצחון צבאי ברור. בבריטניה עצמה סייעו הבשורות הטובות שהגיעו מהמזרח התיכון בשיפור המורל. המשך נסיגתו של הצבא העות’מאני לאחר כיבוש באר שבע ונפילתה של ירושלים לידי הבריטים כעבור חודש ללא קרב העצימו את ההבדל בין הבוץ האירופי לבין ההצלחות המרשימות של אלנבי. אי אפשר להגזים בחשיבות הדתית והלאומית של כיבוש ירושלים עבור בריטים רבים: קצת יותר מ־700 שנה לאחר ריצ’רד לב הארי שוב מגיע מנהיג בריטי לירושלים. ראש הממשלה לויד ג’ורג’ אף ביקש מאלנבי לכבוש את ירושלים עוד לפני חג המולד כמתנה לעם הבריטי. כיבושה עורר התלהבות רבתי באנגליה וגם בקרב היהודים, במיוחד בשל העובדה שהתרחש סמוך לחנוכה.

קרב באר שבע היה אמנם הצלחה מרשימה אך הוא לא היה מושלם. מסיבות שונות לא הצליחו הבריטים לשבש את הנסיגה התורכית והחזית התורכית בארץ ישראל נשברה סופית רק כשנה מאוחר יותר, במערכת מגידו בספטמבר 1918.

-

המהלכים העיקריים בכיבוש באר שבע בקרב עזה השלישי

לקריאה נוספת:

ג’ון ד’ גריינג’ר, ‘הלחימה על ארץ ישראל 1917’, מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012; פרידריך פרייהר קרס פון קרסנשטיין, ‘עם התורכים אל תעלת סואץ’, משרד הביטחון, 2002; ארצ’יבלד ויוול, ‘מסעי־המלחמה בארץ־ישראל’, מערכות, 1951;

David R. Woodward, Hell in the Holy Land: World War 1 in the Middle East, University Press of Kentucky, 2006; Edward J. Erikson, Ordered to Die: A History of the Ottoman Army in the First World War, Greenwood, 2001.