המאה ה־19 הגדולה
התקופה שנמשכה משלהי המאה ה־18 ועד מלחמת העולם הראשונה מכונה לעתים בתולדות מצרים ׳המאה ה־19 הגדולה׳. הייתה זו תקופה של התפתחות בתחומים שונים ובמהלכה התעצבה מצרים כמדינה מודרנית. ההתפתחות בישרה על עידן חדש גם ביחס ליהודים: התחזקות ביטחונם האישי במצרים במחצית הראשונה של התקופה ופריחה בסופה.
הממשל הריכוזי שייסד מוחמד עלי פאשא בשנות העשרים של המאה ה־19 הכניס חוק וסדר במדינה כולה וגם בחיי היהודים. ב־1840 קם באלכסנדריה ועד קהילה יהודי ראשון, ומעריכים כי ב־1861 חיו במצרים כעשרים אלף יהודים.
בתקופת שלטונו של אסמאעיל פאשא (1863־1879) צברו מגמות המודרניזציה תאוצה. חנוכת תעלת סואץ ב־1869 הגדילה מאוד את חשיבותה הבינלאומית של מצרים. פתיחת השערים להון מערבי והעלייה בהיקף ההשכלה וההכשרה המקצועית הגבירו את מעורבות היהודים בכלכלה ובחיי הציבור, ויהודים היגרו למצרים מארצות שונות באירופה. משנאלץ אסמאעיל להתפטר בלחץ המעצמות התעוררו מהומות ולבסוף פרץ ׳מרד עוראבי׳ שבישר את ראשיתה של הלאומיות המצרית המודרנית.
לאחר כישלון המרד והכיבוש הבריטי של מצרים ב־1882 נוהלה כלכלת מצרים בפיקוח בריטי, אולם מתחת לפני השטח רחשה כל העת הלאומיות המצרית, עד שבראשית המאה העשרים זכתה מצרים לעצמאות מדינית. יהודים מעטים בלבד נטלו חלק בהתעוררות הלאומית והפוליטית של הציבור המצרי המשכיל, והבולט שבהם היה יעקב ג׳יימס צנוע.
-הביא מאירופה למצרים את בשורת הלאומיות והפיץ אותה במרץ בתאטרון עממי ובעיתונות סאטירית. יעקב צנוע
ביקורת היתולית
יעקב בן רפאל צנוע נולד בקהיר ב־1839. מאוחר יותר קיבל גם את השם הלועזי ג׳ייימס, ובו הוא מוכר יותר במצרים כיום. אמו נולדה במצרים ואביו היגר אליה מאיטליה. האב, רפאל צנוע, שימש יועץ של הנסיך אחמד פאשא יקן, המשנה למלך מצרים ונכדו של מוחמד עלי, וכך הכיר הנסיך גם את יעקב, בנו של רפאל. הנסיך התרשם מאוד מיעקב הפיקח שהיה בקיא בתורה, בקוראן ובשירה ערבית, וב־1852 שלח אותו ללמוד בליבורנו שבאיטליה על חשבונו. צנוע שהה שלוש שנים בליבורנו, שם למד תולדות האמנות, מוזיקה, ציור ושפות זרות אחדות. בתקופת שהותו באיטליה ראה הצגות רבות ולבו הלך שבי אחר עולם התאטרון. שם נחשף גם להתעוררות הלאומית האיטלקית ולמודרניזציה האירופית.
-עשה סדר במצרים. מוחמד עלי פאשא, אוגוסט קודר, 1841
רפאל צנוע והנסיך יקן נפטרו מעט לאחר שיעקב חזר למצרים, והוא נאלץ למצוא את דרכו בעצמו. בזכות שליטתו בשפות רבות – ערבית, עברית, איטלקית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, יוונית ורוסית – החל יעקב לעסוק בהוראה, אולם הוא לא נטש את אהבתו לתאטרון וב־1869 עשה את צעדיו הראשונים בתחום. בתחילת שנה זו הוקם בגן הציבורי אל־אַזְבַכֶיָה שבקהיר ׳התאטרון הקומי׳, ובאותה שנה נחנך בעיר בית האופרה המצרי. אסמאעיל פאשא הזמין להקות תאטרון מאירופה להופיע בארמונו, והן הופיעו בשפות זרות. שלושת האירועים האלה דחפו את יעקב צנוע – שכבר גיבש באותה עת תפיסת עולם לאומית מצרית – לייסד תאטרון משלו, והוא התחיל להופיע עם להקה שהקים בבית קפה גדול בגן הציבורי אל־אזבכיה.
מאוסף ספריית הקונגרסאסמאעיל פאשא פתח את מצרים להשפעת המערב, אך מעצמות המערב לא הכירו לו תודה על כך והדיחו אותו משלטונו
לאחר שנודע לאסמאעיל פאשא על התאטרון שהקים צנוע הוא הזמין אותו להופיע בפניו בארמונו כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמת התאטרון. צנוע העלה בארמון שלוש הצגות: ׳אֶלְבֶנְת אֶלְעַצְרֶיָה׳ – ׳הבחורה המודרנית׳; ׳אַלְדורַתָן׳ – ׳שתי הנשים הנשואות לגבר אחד׳; ו׳רַ׳נְדוּרֶת מַסְר׳ – ׳הגנדרנית של מצרים׳. שלושתן היו הצגות קומיות שכללו הטפת מוסר וביקורת חברתית מרומזת. אסמאעיל פאשא, שהתרשם מאוד מההצגות, הצהיר בנוכחות שרים ועוזרים בכירים כי בזכות פועלו ייסד צנוע את התאטרון הלאומי של מצרים, והכתיר אותו בכינוי ׳מולייר המצרי׳. ייתכן כי אסמאעיל פאשא ניסה לחקות בכך את מלך צרפת לואי ה־14 שהזמין את מולייר להופיע בארמונו וכינה את להקתו ׳להקת המלך׳. מכל מקום, השוואתו של צנוע למולייר הייתה מוצדקת, שכן בדומה למחזאי הצרפתי מחזותיו שילבו ביקורת חברתית והומור היתולי.
יעקב צנוע ראה עצמו כמצרי בן העם היהודי והיה שותף לשאיפות הלאומיות של אינטלקטואלים מצרים. גם התאטרון שהקים היה חלק מהמאבק הלאומי המצרי. לאחר היכרות עם העם המצרי, מנהגיו והמוסר שלו, הגיע צנוע למסקנה שהוא חייב לכתוב את הצגות התאטרון שלו בשפה הערבית המצרית, השפה המדוברת ברובה של מצרים. הוא גם ראה חשיבות גדולה בשילוב של מוזיקה עממית בהצגותיו. דבר זה האהיב אותו מאוד על הקהל המצרי שחש כי צנוע מגיש לו תאטרון מצרי אותנטי: בשפה המצרית, עם המוזיקה שהוא אוהב ובאווירה של אופרטה. עם זאת, התאטרון של צנוע הושפע גם מהתאטרון האירופי שהכיר באיטליה, וכך נוצר ערבוב בין סגנון מצרי עממי לסגנון אירופי.
לאחר שצנוע הצליח למשוך אליו את הקהל המצרי התאטרון הפך בהדרגה מהיתולי לביקורתי. הוא הגיש מחזות שעסקו בענייני חברה ומוסר ובבעיות היומיום במצרים. הוא ערער על מנהגי משפחה ישנים וביקר אפילו את השושלת המלכותית ואת אסמאעיל פאשא עצמו. היה בכך שילוב מעניין בין אימוץ המודרניזם, שגם אסמאעיל הזדהה עמו, לבין הנטייה הלאומנית לרפורמה במבנה השלטוני.
צנוע כתב את הטקסטים להצגות, בדרך כלל גם ביים אותן, לעתים אף שיחק בהן ואפילו הלחין חלק מהשירים שהושרו בהן. הוא עמד על הבמה לפני ההצגה או בסופה כדי להסביר לקהל מה שאולי לא הצליח להבין לבד, ולהבהיר את המסר שביקש להעביר באמצעות ההצגה. גם בכך הוא חיקה את מולייר שהיה יוצא אל הקהל בסוף ההצגה כדי להודות לו ולענות על שאלותיו. מאפיין נוסף שקירב בינו לבין הקהל היה מנהגו לשנות את הטקסט של ההצגה לאחר שעלתה פעמים אחדות – בעקבות בקשת הקהל או סתם משום שרצה להפתיע אותו.
חוקרים הצביעו על קווי דמיון נוספים בין צנוע למולייר: בדומה למולייר נהג צנוע לפתור את הסיבוך בעלילה במהירות ובדרמטיות, שניהם שאפו לסיים את ההצגה בסוף טוב כנהוג בקומדיות, ושניהם עסקו בבעיות יומיומיות של החברה וניסו להציע להן פתרונות.
היו בהצגותיו של צנוע דמויות סטראוטיפיות קבועות, ובהן המשרת הנובי שדיבר בהיגוי נובי האופייני לדרום מצרים, הדמות הסורית שדיברה בהיגוי סורי, והשייח׳ שדיבר ערבית ספרותית קלסית. הוא העלה על הבמה גם שחקניות, דבר שלא היה מקובל עד אז.
צנוע, שהיה גם משורר, ניסה לשלב בין השירה לבין המשחק והדרמה. הוא נהג לסיים את ההצגות שלו בשיר קצר בן שורות אחדות שבהן ניסה לסכם את כל ההצגה. בהצגות מורכבות יותר הסתיימה כל מערכה בשיר, ובסוף ההצגה הוא הגיש שיר שסיכם את כולה. כך למשל ההצגה ׳אַלְדורַתָן׳ – ׳שתי הנשים הנשואות לגבר אחד׳ – הסתיימה בשיר:
הרוצה למרר את חייו / יוסיף אישה שנייה על אם ילדיו / הרוצה סיפוק בחיים / לא יחרוז לו שרשרת נשים.
היה בכך ביטוי מילולי מפורש לביקורת שמתחה ההצגה על הנוהג המקובל לשאת שתי נשים.
גם בהצגות שבהן מתח צנוע ביקורת על השלטון הוא לא נמנע מלהבהיר את כוונתו בצורה גלויה בסוף ההצגה. ביקורת זו הביאה לבסוף לכך שבעקבות המחזה הסטירי ׳המולדת והחירות׳ סגרו השלטונות את התאטרון שלו ב־1872. לאחר סגירת התאטרון הקים צנוע שתי אגודות מדעיות שפעלו למען מודרניזציה ועידוד הלאומיות ונבחר לעמוד בראשן, אולם עד מהרה סגרו השלטונות גם אותן. צנוע נאלץ לברוח לצרפת ונשאר שם כשנתיים.
-בעקבות הקמת התאטרון של יעקב צנוע הצהיר אסמאעיל פאשא כי צנוע הקים את התאטרון הלאומי. בניין התאטרון הלאומי
בעל המשקפיים
כשחזר צנוע למצרים הוא השתלב ביתר שאת בפעילות נגד השלטון. הוא התחבר לחוג הלאומנים שהוביל בהמשך למרד עוראבי, ובמיוחד התיידד עם קציני צבא מצרים שהנהיגו את המרד. בין ידידיו הקרובים היו השייח׳ ג׳מאל אלדין אל־אַפְעָ׳אנִי, הוגה דעות ותאולוג שביקש להצעיד את האסלאם אל עבר המודרנה, ותלמידו מוחמד עַבְּדוּ. צנוע הצליח לטפס לצמרת החוגים הפוליטיים במצרים ולרכוש לעצמו מעמד והשפעה. לטענת רבים לא היה יהודי שהשפיע כמוהו חברתית ותרבותית על מצרים המודרנית ועל העולם הערבי. השפעתו הרבה הולידה שמועות ואגדות על כך שהתאסלם, אולם המזרחן פרופ׳ שמואל מורה הוכיח באמצעות מסמכים ובאמצעות עדויות ששמע בעל פה מבתו של צנוע כי הוא נשאר יהודי עד יומו האחרון.
ב־1877 ייסד יעקב צנוע את כתב העת ׳אבו נַדָארָה׳ – ׳בעל המשקפיים׳ – שהיה פורץ דרך מבחינות רבות. היה זה כתב העת הסטירי הראשון שראה אור בעולם הערבי, הראשון ששולבו בו קריקטורות והראשון שנכתב בשפה עממית ולא בערבית ספרותית. צנוע ביקר בו את המשטר בחריפות, וחִצי הביקורת שלו הופנו בעיקר כלפי האופן שבו נמשך אסמאעיל פאשא אל ארצות המערב. צנוע הציג את יחסו של אסמאעיל פאשא למערב כהתמכרות של ממש לתרבות זרה. הביקורת על השלטון כללה גם תיעוד של מעשי שחיתות שהתרחשו בארמון. בנוסף ביקר כתב העת נוהגים מסורתיים מצריים שהיו לדבריו פרימיטיביים, והצביע על עוולות חברתיות שונות. כתב העת ראה אור במצרים רק כשנה, ולאחר שיצאו 15 גיליונות הוא נסגר בהוראת השלטונות וצנוע גורש מהמדינה. אולם צנוע לא אמר נואש והמשיך להדפיס את כתב העת בצרפת. גיליונותיו הוברחו למצרים והופצו גם בארצות ערביות נוספות, והייתה להם השפעה עצומה על התעוררות הלאומיות הערבית בכלל ועל הלאומיות המצרית בפרט. כתב העת הגיע אפילו להודו, וגם שם הייתה לו השפעה על התעוררות הלאומיות.
-משתה ההמלכה של הסולטן עבדול חמיד השני. צנוע ציין את ימי ההמלכה ואת ימי ההולדת של הסולטן באדיקות אירונית ההולמת את מי שבז לסולטן. 1895
במהלך מרד עוראבי חזר צנוע למצרים, אולם לאחר כישלון המרד והשתלטות הבריטים על המדינה הוא הוגלה ממצרים בפעם השלישית, והפעם באופן סופי. הוא חי באירופה, אבל גם משם פעל ללא לאות למען הלאומיות המצרית. באותה תקופה טבע את הסיסמה ׳מַסְר לֶלְמַסריין׳ – ׳מצרים למצרים׳, שהפכה לסיסמה המרכזית של הלאומנים המצרים. הוא חי בפריז, ובהרצאותיו הרבות הציג את העוול שיש בכיבוש הבריטי כלפי העם המצרי.
לאורך השנים הוציא צנוע לאור עיתונים וכתבי עת רבים. בשנים הראשונות הוא תקף בהם את אסמאעיל פאשא על משיכתו לארצות המערב, ולאחר הכיבוש הבריטי תקף את השלטון הקולוניאלי הבריטי וקרא למעצמות, ובעיקר לתורכיה ולצרפת, לפעול לגירוש הבריטים ממצרים ולהמלכת מלך ממוצא מצרי במדינה. בזכות שליטתו בשפות רבות הוציא צנוע במשך השנים עיתונים בשמונה שפות, אולם רוב העיתונים שייסד ראו אור בערבית ובצרפתית. הוא היה העורך של העיתונים, כתב רבים מהתכנים בהם, ובמקרים אחדים היה גם המו״ל. העיתונים שהוציא הצטיינו תמיד בחוש הומור, בסאטירה חריפה ושנונה, ובאימוץ כלים עיתונאיים שנחשבו חדשניים באותם ימים, בוודאי בעולם הערבי, כמו שימוש נרחב בקריקטורות ובקומיקס ושילוב של הדפסת צבע. הנושא העיקרי שבו טיפלו העיתונים וכתבי העת היה שחרורה של מצרים מעול המעצמות, אולם הוא היה גם הראשון שביקר את השלטון הקולוניאלי בסודן וטיפל בבעיות יסוד בחברה ובפוליטיקה הערבית בכללותה.
יעקב צנוע נותר נאמן לרעיון הלאומיות המצרית עד יומו האחרון והיה פעיל למען שחרורה של מצרים משלטונם של עמים זרים. ב־1908 עוד הספיק ממקום גלותו בפריז להביע תמיכה פומבית במפלגה הלאומית אל־חֶזְב אל־וַטַנִי שנוסדה באותה שנה. ב־1912 נפטר בפריז, ולא זכה לראות בהגשמת חלומו. מצרים זכתה לעצמאות חלקית רק ב־1922, ולעצמאות מלאה בתהליך שנמשך עד 1952.
חלוץ אמיתי
בתקופתו של צנוע הרגישו היהודים שהתגוררו במצרים כי הם מצרים לכל דבר. הם אהבו את ארץ מולדתם ודאגו לה, ואהבו את העם המצרי שלצדו חיו. יעקב צנוע הוא דוגמה מצוינת ליהודים שהשתלבו בחברה המצרית וגם הותירו את חותמם עליה במגוון תחומים, ובהם כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הוא נחשב ליהודי היחיד שגורש ממצרים בגין תמיכתו בעם המצרי וגינוי השלטון.
-צילום דיוקן של יעקב צנוע
לאחרונה קם במצרים חוקר המנסה לערער על כל שנכתב עד כאן, ולטעון כי כל המידע שיש בידינו על יעקב צנוע לא ניתן לאימות במקורות שאינם כתביו של צנוע עצמו. לדבריו את התאטרון הלאומי המצרי ייסדו אחרים, והתואר ׳מולייר המצרי׳ אינו תואם את דמותו של צנוע. כל החוקרים האחרים, כולל חוקרים מצרים, דוחים את טענותיו וסבורים כי יעקב צנוע הוא חלוץ התאטרון המצרי.
פניו של בעל המשקפיים
לקוראי עיתונים בני זמננו, המורגלים בעיתונות מתוחכמת, עשויים שערי העיתון ׳אבו נדארה׳ להיראות בוטים או ישירים מדי. הקריקטורות ושערי העיתון מהווים צוהר לאידאולוגיה המוצהרת של יעקב צנוע ומספקים לנו מבט על דמותו של שיח ציבורי בחיתוליו
עיתונות אישית
-שמו של העיתון וסמלו הם אישיים מאוד והעיתון מזוהה עם עורכו. בקריקטורה שצייר יעקב צנוע עם גירושו ממצרים הוא ביטא את עלבונו האישי: ״אבו נדארה נוסע לצרפת, אחלו לו כל טוב. אסמאעיל פאשא יוצא ממצרים, שילך לעזאזל״. 1878
לתבוע את עלבונו של העם
-בדף השער של ׳אבו נדארה׳ מתואר אסמאעיל פאשא החוזר למצרים בחסות אירופית, מתעלל בנכבדי מצרים ובפלחים וגוזל את כספם. המצרים בתגובה מתפללים לביאת המהדי — המשיח המוסלמי. 10.1.1885
היסטוריה מצוירת
בסוף המאה ה־19 לא היו בידי קוראיו של צנוע מקורות מידע רבים, והם שאבו את ידיעותיהם בעיקר מהעיתון. צנוע סקר בעמוד אחד של קריקטורות מאה שנה של מעורבות בריטית במצרים, ובתחתית העמוד הסביר את הקריקטורות אחת לאחת. 15.5.1894
-השלטון והעיתון
-בהיעדר חופש ביטוי צנוע לא יכול היה להתעמת עם הסולטן ולכן השתמש באירוניה והילל אותו בהפרזה. לכבוד יום הולדתו של הסולטן עבדול חמיד השני כתב צנוע כי הסולטן מונע שינה מעיניו בעבודה למען אזרחיו המצרים, והמבין יבין. 31.8.1894
לאומיות בינלאומית
-כאידאולוג לאומי כיבד צנוע גם את הלאומיות של עמים אחרים. ירידים עולמיים היו חגיגה לאידאולוגיות הלאומיות, ולרגל היריד שנערך בפריז ב־1900 הילל צנוע את צרפת בשש שפות — אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ערבית ותורכית
מצרים למצרים!
-לצד הכבוד לעמים אחרים דחה צנוע את המעורבות של עמים אחרים בענייניה של מצרים. בקריקטורה שבשער נבעטים הזרים מראש הפירמידות. אפריל 1903