הטיול אל בני הדודים
-נתן שלם
מעשה שהיה. בראש חודש אדר תרפ”ט (10.2.29) פורסמה בעיתון ‘הארץ’ כתבה המתארת את אחד מסיוריה של “אגודת משוטטים ארץ ישראלית“, פרי עטו של המשוטט דוד בנבנישתי. הכתבה הוקדשה “למשוטט נ”ש”, הלוא הוא ד”ר נתן שלם, באותם ימים מורה לגאוגרפיה בגימנסיה העברית וממייסדי אגודת המשוטטים.
וכך פתח בנבנישתי:
בחורף התייחדנו עם המדבר. טבלנו בזיו השמש ובלוֹבֶן גבעות הסֶנוֹן בדרכנו לנבי מוסה; השמענו את ששון העלומים של ישראל סבא באוזני המתבודדים בגאיות ובנקיקי הסלעים אשר במדבר יהודה. פנינו לדרומו של המדבר, מזרחה לחברון, ושטר אחוזתנו בידינו: ספר התנ”ך (“מעון, כרמל, זיף ויוטה”, ‘הארץ’, ל’ בשבט תרפ”ט, 10.2.1929, עמ’ 2).
הטיול יצא לדרכו ובנבנישתי תיאר אותו לפרטי פרטיו בהתרגשות רבה, אך דומה כי מעל הכל ריחפה שאלה מסתורית שהדיה התגלגלו כבר כשנתיים בהרי חברון. השמועה כי חלק מתושבי יטא הם צאצאי יהודים המשמרים מצוות מסוימות הטרידה את המשוטטים, והם הגיעו עם סקרנות עצומה לכפר יטא:
עברנו ביעף את חברון. נטינו לדרומית מזרחית בדרך רחבה, טובה לתנועת אבטומובילים. עם שקיעת החמה הגענו אל יוטה … מכל צד נוהרים זקנים וטף, אנשים חסונים בעלי הדרת פנים וחוט של טוב לב מתוח בפניהם. הרגשנו כי אנו קרובים אליהם (שם).
על פי המפקד של שלטונות המנדט חיו אז ביטא כ-3,000 נפש.
אחר כבוד הובלו המשוטטים למדפֶה – חדר האורחים – למפגש עם זקני יטא:
באמצע החדר הוסקה המדורה המחממת והמקרבת רחוקים. אנו יושבים סביב לה, רגלינו משוכלות כדרך בני דודנו. זקני הכפר הדורי הפנים יושבים בראש בחשיבות מיוחדה, והצעירים עזי הנפש ושחורי העיניים נלחצים בחביבות בינינו (שם).
ביטויי החיבה השזורים לאורך הסקירה של בנבנישתי נבעו כנראה מהתחושה שייתכן כי תושבי יטא הם ‘אחינו האבודים’, יהודים במוצאם. לאורך המפגש כולו ניסו המשוטטים לדובב את בני יטא לספר עוד ועוד על מוצאם:
אנו משוחחים. השיחה שוטפת לאטה ומתנהלת סחור סחור. אנו כמהים להגיע ל’בירור’ שקיבלנו עלינו… ואולם בפגישה זו הרגשנו דבר מה לבבי בלתי נתפס ויחד עם זה זהירות רבה בתשובות בעלי יוטה (שם).
והנה נפרץ הסכר והעדויות החלו לקלוח:
בהתחלה היו אבותינו מבני ישראל… זקנינו וזקניכם אחד המה… באנו הנה… משפחה אחת באה כאן (שם).
לשאלת המשוטטים מתי כל זה אירע נענו:
מי יודע, אולי לפני 700 שנה… קראו לה ח’יבר, איננו יודעים יא חווג’אה מי הם ח’יבר אלה (שם).
“האם תזהרו במאכליכם?” נשאלו בני יטא, וענו: “יש בינינו אנשים שאינם אוכלים בשר גמל ואומרים שהם מגזע היהודים” (שם). כאן השתתקו, כאילו דיברו יותר מדי.
לקראת סוף חלק זה של סקירתו – שהמשכה פורסם יומיים אחר כך באותו עיתון – הפליג בנבנישתי במליציות יתרה ותיאר כיצד אחד המשכילים מבני יטא מקריא סיפור:
מתוך ספר עתיק יומין, סיפורי גבורות… לאט לאט, בלי הפריע את הדומייה, בלי אומר ודברים הצטופפנו ביניהם והקשבנו לצלילי קול הקורא הנוגים. אי אמן, אי משורר אשר יתאר במכחולו או בחרט אנוש שבת אחים גם יחד זו! מי תיכן רוח אנוש? מי יודע אם לא שמעו חבריי ו’ולאד אל עמנא’ [‘בני דודנו’. כך כינוי ערביי יטא אלה את יהודי חברון] את משק כנפי נשמות האחים עזי הנפש ‘יהודי ח’יבר’ המרחפות מעל לראשנו והמאחדות אותנו, כשם ששמעתיו אני בראותי את האור המיוחד אשר קרן בפני זקנים וצעירים (שם).
מהו פשר המסתורין? מה פשר מסורת זו בפי הפלאחים של תושבי יטא לפני מאה שנה? מה אמת ומה פולקלור? ומה ידוע לנו על יהודי ח’יבר? האמנם היגרו מדרום ערב הישר ליַטָּא שבדרום הר חברון?
המשוטטים יצאו לסיורם בפברואר 1929 לאחר שכבר קראו את רשמיו של יצחק בן-צבי מסיור שערך כשנה קודם לכן. הם אף יצאו לדרך כשבידיהם קטעי העיתון שבו מודפסים רשמים אלה, ומטרתם הייתה לאשש עדויות אלה במפגש עם אנשי יטא.
-כתב על הפגישה בהתרגשות. דוד בנבנישתי במרכז אגודת המשוטטים
גלות?
בהקדמה לספרו ‘שאר ישוב’ כתב בן-צבי:
ספר זה מוקדש לאחת השאלות החשובות ביותר בידיעת המולדת, לחקירת שרידי היישוב היהודי הקדמון בארץ ישראל. הגיעה השעה לשים קץ להשקפה המסורתית הנושנה שהיישוב היהודי הקדמון נעקר מן הארץ בבת אחת, באופן קטסטרופלי, מיד לאחר דיכוי המרד הלאומי וחורבן בית המקדש… התהליך ההיסטורי הזה נמשך מאות בשנים ולא נסתיים לפני תקופת ניצחונו של האסלאם ושלטון הערבים, וגם אז לא תמו מן הארץ שרידי עבר חיים (יצחק בן-צבי, ‘שאר ישוב’, חלק א’, הוצאת יד יצחק בן-צבי תשכ”ו, עמ’ 9).
מה שנשמע כחידוש לפני כ-85 שנה, עת העלהו בן-צבי על הכתב, הוא כיום עובדה היסטורית מובנת מאליה: ארץ ישראל לא התרוקנה מתושביה היהודים אחרי המרידות ברומא. בין המפעלים התרבותיים הגדולים שנעשו בארץ ישראל אחרי מרד בר כוכבא נמנים חתימת המשנה, התלמוד הירושלמי, ספרות הפיוט, ספרות ההיכלות, הניקוד הטברני והמסורה. שרידים ארכאולוגיים של למעלה ממאה בתי כנסת שעמדו עדיין על תלם בימי הביניים מעידים כי בארץ ישראל התקיימה קהילה יהודית תוססת במשך מאות שנים אחרי חורבן הבית. רעש שביעית- רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה ב-749 – הוא שגרם לחורבנם של היישובים היהודיים בגליל, לא גלות ולא כיבוש. במרוצת השנים עבר אפוא מוקד הדיון בהיעלמותה של הקהילה היהודית האיתנה מנופי ארץ ישראל מראשיתה של התקופה הרומית המאוחרת אל עומק ימי הביניים. מתי בדיוק ירד המסך על הקהילה היהודית בארץ ישראל? לאן היא נעלמה? לאן גלתה, אם בכלל?
-יצחק בן-צבי היה נחוש למצוא עקבות של היהודים שנותרו בארץ ישראל מימי קדם. בן-צבי ודוד בן-גוריון כסטודנטים למשפטים באיסטנבול
בן-צבי התאמץ באדיקות להראות כי הקהילות הארץ ישראליות שנעלמו מן העין לא נעלמו אלא נאלמו. הן מעולם לא גלו ויש לחפשן כאן, מתחת לאף, באוכלוסייתה המקומית של ארץ ישראל בכפרים ברחבי הארץ ומחוצה לה, אוכלוסייה ערבית או מסתערבת – יהודים דוברי ערבית. שני חלקי חיבורו ‘שאר ישוב’ עוברים דרך כפרי הגליל, ובהם פקיעין כפר יסיף, עלמא ושפרעם, דרך ארבע ערי הקודש, דרך הרי חברון ואף דרך הרי אדום, לבנון וסוריה.
-מסע הנוער העובד ב-1942 עבר גם ביטא
בעקבות משפחת מח’אמרה
ברשימותיו סיפר יצחק בן-צבי כי ב-1928ביקר בחברון וחקר מסורות יהודיות שרווחו באזור הר חברון. הוא שמע מפי יהודי חברון כי יש ערבים המעדיפים לעשות עסקים בעיר דווקא עם בעלי חנויות יהודים, וכי הם מכנים את היהודים ‘ולאד עמנא’ – בני דודנו. את תשומת לבו משך הסיפור על פלאחים ערבים הבאים מכפר אחד לקנות חנוכיות לקראת חג החנוכה, והנמנעים מאכילת בשר גמל בניגוד לשכניהם המוסלמים.
דוד קשטל, איש חברון, סיפר לבן-צבי על משפחת מח’אמרה שהתאסלמה רק כמאתיים שנה קודם לכן. סבו של דוד, יוסף קשטל, סיפר לו כי בני המשפחה מקפידים להדליק נרות בחנוכה. מחכם יעקב מאני, גם הוא איש חברון, שמע בן-צבי את ההשערה שלפיה חמולת מח’אמרה המתגוררת ביטא מקורה ביהודים משכונת אלחריק בחברון אשר ברחו מהעיר בזמן מסעי הצלב והתפזרו בין כפרי הסביבה. תושב יטא שהזדמן לחברון אישר באוזני בן-צבי לראשונה סיפור זה על משפחת מח’אמרה, ואף אמר לו כי החמולה מונה כ-1,200 נפש.
כדי לחקור את העניין החליט בן-צבי לנסוע ליטא בלוויית שני חברים. שלושה יהודים בלב כפר ערבי מהגדולים בדרום הר חברון. הוא קיבל מסופר הכפר יטא מכתב המלצה שיועד לשומר גָ’בָּרִין בן עבד אל רחמן, מאנשיו של המוכתר הראשי של משפחת מח’אמרה, שייח’ אבואערם. בחור צעיר שנקרה בדרכם וזיהה אותם כיהודים, הפטיר “ולאד עמנא…”, והוביל אותם גָ’בָּרִין. הלה אמר להם מפורשות:
אנחנו המח’אמרה הננו מזרע היהודים. אבינו זקננו היה יהודי ובא הנה מארץ ח’יבר” (שם, עמ’ 415).
היה בכך משום חידוש גדול לבן-צבי, אשר עד אז תהה האם מדובר בשרידיהן של קהילות יהודיות משלהי העת העתיקה או שמא בפליטים מאזור חברון בתקופה הצלבנית. לפתע מצא עצמו מהרהר באפשרות שלא העלה כלל על דעתו: האם אלה צאצאי יהודים שהיגרו לארץ ישראל מחצי האי ערב בלי שום קשר ליישוב היהודי הקדמון ובניגוד לכל הנחות היסוד שלו?
גָ’בָּרִין סיפר כי בכפר מתגוררות שש חמולות ששלוש מהן משתייכות למח’אמרה. נתונים אלה נכונים גם כיום, ורובם המכריע של תושבי יטא מתייחסים אל אחת משש החמולות. שלוש חמולות המח’אמרה הן ‘מח’אמרה עליאיא’, העליונים, המתגוררים בחלק הגבוה של הכפר; ‘מח’אמרה תחתא’, המתגוררים בחלק הנמוך של הכפר ובתוכם משפחת אבואערם, וחושייה. בן-צבי רותק לסיפורו המתגלגל של גָ’בָּרִין אב קדמון בשם מחימר שהגיע מח’יבר, כבש את יטא והפך לשליטהּ.
בבואו מח’יבר עשה מלחמה עם ארבעים שודדים ויוכל להם. הוא השמיד אותם וישחט את כולם במערה אחת (שם, עמ’ 416).
ליתר דיוק, היה מדובר ב-39 שודדים וכלב אחד ששמר על פי המערה שבה נמצאו. למחימר היו שני בנים, סאלם ועוואד, וצאצאיהם התיישבו בשתי השכונות שנזכרו, מח’אמרה עליאיא ומח’אמרה תחתא. חמולת חושייה הסתפחה אליהם כיוון שאשתו של מחימר, אם בניו, הייתה ממשפחת חושיה.
לאחר חשבון מהיר של מניין הצאצאים שמנה גָ’בָּרִין, בתוספת העובדה שציין ג’ברין כי נכדו של מחימר נלחם באיברהים פחה בנו של מוחמד עלי ב-1834, הביא את בן-צבי למסקנה שבואו של אותו אב קדמון התרחש סביב המחצית הראשונה של המאה ה-18.
צילום: דורון שר-אביתחילת הבנייה ביישוב מתוארכת לימי הביניים. בתים עתיקים ביטא
נווה מדבר בערב
-בני המשפחה סיפרו לו שמוצאם בח’יבר, פסח בר אדון
עוד לפני שדבריו של יצחק בן-צבי פורסמו בספרו בתרצ”ו הספיקו דוד בנבנישתי ופסח בר אדון לאשש את הסיפור. בר אדון הכיר היטב את אורחם ורבעם של שבטי ערב כיוון שהתגורר עמם בעמק בית שאן. כשהשתתף בסיור של מכון השליחים מטעם התנועה הציונית באזור סדום פגש ערבים, ואת רשמיו מהשיחה שגולל עמם פרסם בידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל בספטמבר 1939 תחת הכותרת: “עם ערבים ממוצא יהודי מח’יבר”. שלושה מהם סיפרו לו כי שלוש שנים קודם לכן – באמצע שנות השלושים של המאה העשרים – עזבו את ח’יבר והגיעו לארץ ישראל, ואף הפליגו בתיאורים היסטוריים על יהודי ח’יבר. הפער בין עדות זו לבין המסורת שרווחה בפי בני יטא ברור, שכן האחרונים סיפרו על מעשה שהיה אי שם במחצית הראשונה של המאה ה-19.
מה ליהודים בח’יבר? ח’יבר הוא נווה מדבר גדול בחג’אז שבצפון מערב סעודיה, כ-150 ק”מ מצפון לאל-מדינה הידועה כעיר השנייה בקדושתה לאסלאם. אזור ח’יבר מוזכר בדרך כלל בהקשר של מלחמות מוחמד בשבטים היהודיים במקום. קיומם של השבטים היהודיים קינוקאע, נצ’יר וקוריט’ה בצפון ערב במאה השביעית ידוע במחקר, אך עדיין רב המרחק בין שבטים אלה לבין מסורות המדברות על הגירה מחג’אז לארץ ישראל בתקופה המודרנית.
דורון שר-אביהכפר נבנה בימי הביניים, אך בוניו השתמשו גם באבנים קדומות יותר המעידות על בנייה באזור כבר בתקופה הביזנטית, מאות בודדות לאחר חורבן הבית. אבן ביזנטית ביטא
בן-צבי ציטט את הצעתו של נתן שלם, שלפיה ח’יבר שאליו מתייחסים אנשי יטא אינו מקום בערב אלא בפאתי הארץ הנושבת, סמוך ליטא. לדבריו, מצירוף עדויות שונות של אנשי יטא עצמם ושל אנשי הכפרים כשכנים עולה כי ח’יבר הוא שם של חורבה מדרום מזרח לכרמל, הרחוקה כמטחווי קשת מיטא. היו אף שטענו שחורבת אל-כרמל עצמה נקראה ח’יבר. עד כה טרם עלה בידי לאתר עדות כתובה או קרטוגרפית לאתר ששמו ח’יבר בדרום הר חברון, ובן-צבי עצמו דחה הצעה זו.
מסורת חיה
ריבוי המסורות שעל פה, שחלקן סותרות זו את זו, החלל הגדול הקיים ברצף העדויות ההיסטוריות בין שלהי העת העתיקה לבין עת החדשה והאופי העממי של העדויות מותירים את הקשר בין ח’יבר ליטא רופף מאוד ומקשים על גיבושן של מסקנות חד-משמעיות.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שגם כיום לא מתקיימים קשרי חיתון בין תושבי יטא המוסלמים לבין המח’אמרים המתגוררים ביטא ובבנותיה – אל-כרמל וחורבת א-טוואני. במפגש אקראי עם שלושה נערים ערבים תושבי יטא שנתקלתי בהם לאחרונה בשדות הכפר מעין – מעון הקדומה – שאלתי אותם למוצאם. אחד מהם אמר לי “משפחת אבואערם”. לאחר שזיהיתי את קשריו לחמולת מח’אמרה שאלתי בערבית כמה מח’אמרים יש היום ביטא, והוא השיב בפשטות: “המוסלמים חמישים אלף ואנחנו שישים אלף”. לא ניתן להגזים בחשיבותה של תשובה זו מפי עד המשיח לפי תומו שכל רצונו הוא להדגיש את היתרון הדמוגרפי של החמולה שאליה הוא משתייך. לא ניתן להתעלם מהבידול החמולתי בתודעתו של נער בן 15 – המוסלמים ואנחנו.
עדויות נוספות בסגנון דומה מוכרות לכל מי שמסתובב במרחב הגאוגרפי של דרום הר חברון ופוגש אנשים מבני יטא בשדות או באתרי בנייה שונים באזור. פועל איש יטא סיפר לי על אמו המבוגרת שכאשר היא אופה פיתות היא חופנת מעט מהבצק ומשליכה אל האש. להבנתו זו פעולה שנעשית נגד עין הרע. הוא לא ירד מעולם לשורשי העניין, אך יהודים יכולים לזהות כאן את העקבות של המצווה להפריש חלה מן העיסה. אדם בשם איסחק התגאה בפני כי הוא מכיר היטב את מקומו של בית הכנסת הקדום שהיה ביטא, והוסיף כי אם רצוני בכך הוא יכול להראות לי היכן עמד המבנה שנקבר לאחרונה תחת בית ספר מודרני שנבנה במקום. הוא הכיר היטב את מבנה בית הכנסת שהוא ומשפחתו טרחו לפקוד ולשמר במשך שנים.
דורון שר-אבינוכחות יהודית קדומה. שקע למזוזה באחד הבתים העתיקים ביטא
דורון שר אבישקע למזוזה
בהקשר עצוב יותר מתקבל רושם כי חלק מהמח’אמרים חווים את הנבדלות שלהם כמעין דחייה מעמדית, וכדי להוכיח את נאמנותם למאבק המוסלמי הם שולחים ידם בפעולות טרור. לפני שלוש שנים רצחו שני מחבלים ארבעה ישראלים במתחם שרונה בתל אביב. מי שמכיר את סיפוריו יצחק בן-צבי שם מיד לב לכותרות שדיווחו כי שני המחבלים הם ממשפחת מח’אמרה מיטא שבדרום הר חברון. גם המחבל חליל ג’ברין שרצח את ארי פולד סמוך לצומת גוש עציון בשנה שעברה הגיע מיטא, וכך גם מפגעים אחרים.
אז מי הם באמת?
דומה כי יש לחזור להנחת היסוד של יצחק בן-צבי ולשקול את האפשרות כי המסורות העמומות הנשמעות מפי אנשים ביטא ובבנותיה, ובעיקר ההימנעות מקשרי חיתון בין מוסלמים למח’אמרים עד היום, שורשיהן אי-שם בימי הביניים, כאשר הקהילה היהודית המוכרת היטב ממקורות בשלהי העת העתיקה ומממצאים ארכאולוגיים עברה תהליכי היטמעות במרחב שנשלט אז על ידי האסלאם המתפשט.
דורון שר אביהמצב כיום אינו מאפשר לחוקרים להגיע באור יום לבתים העתיקים בעיר. תיעוד לילי של שקעים למזוזות ביטא
הממצא הארכאולוגי כולל שרידים של בתי כנסת בסוסיא, באשתמוע, בענים, במעון ואולי גם ביטא. בתי הכנסת נותרו על תלם גם בתקופה המוסלמית, אם כי אחדים מהם הוסבו למסגדים או למבני ציבור אחרים בתקופה המוסלמית המוקדמת. חשיפת כנסיות בדרום הר חברון, ובהן שתיים בחורבת יתיר, מעלה כי תהליך דומה התרחש גם בהן. תופעה זו מתאימה למגמה ההולכת ומתקבעת כיום במחקר שלפיה היה רצף תרבותי באתרים רבים בארץ ישראל במעבר מהתקופה הביזנטית לתקופה המוסלמית המוקדמת, בעיקר באתרים דרומיים כמו שבטה, ניצנה והעיר האבודה ליד שדה בוקר. המשכיות זו ניכרת לא רק בממצא החומרי, בארכיטקטורה ובקרמיקה, אלא גם בתהליכי השערוב הניכרים למשל בהשתמרות שמות המקומות העבריים ושמות בעלי החיים והצמחים בהיגוי ערבי לאורך הדורות.
אם כך, הייתכן כי כחמישים אלף מתושבי יטא, ועוד אלפים אחדים המתגוררים באל-כרמל ובא-טוואני, הם צאצאי צאצאיהם של יהודים שחיו בדרום הר חברון בתקופה הביזנטית? נראה כי אין בידי המחקר המדעי הכלים הדרושים כדי למצות דיון זה, וכי השאלה תמשיך לנסר בחלל האוויר בהרי יהודה עוד שנים רבות. ייתכן שבנסיבות הפוליטיות הנוכחיות שנים אלה ישאבו לתהום הנשייה את העדויות האחרונות שעוד נותרו במרחב.
פריץ כהן, לע'מהאם תושבי יטא יכולים להצטרף לציבור הישראלי כיהודים? נראה שכבר איחרנו את המועד. שר הסעד יוסף בורג ופקיד הסעד ג’מיל דהבי גוזרים את הסרט בפתיחת סניף המשרד ביטא, 1968