מצידון תצא תורה

פגישה בקסבה

כשאנחנו עוברים במרכז הקסבה, ליד המזח והגשר המוביל למנזר הצלבני, אנחנו מזהים גבר מרכיב משקפיים עם שערות חומות, אינטליגנט הוא נראה לנו מרחוק. עוצרים את הנגמ“ש ונדהמים לשמוע: שמי יצחק הלוי, כל המשפחה שלי גרה בתוך הקסבה, מה לעשות? אנחנו עוצרים את הפעילות. עולים אתו לבית. שם גרים דודתו, שתי בנותיה, סבתא וילד קטן. כולם יהודים … נודע לנו מהמשפחה שבאחד הבתים היה פעם לפני שנים בית כנסת בצידון. הראינו להם מפה שלנו והם נתנו לנו מיקום משוער. לדעתם במקום יש ארון קודש וספרי תורה עתיקים המכוסים בקיר עץ שמודבק לקיר … יש לי פתאום רצון עז לעשות מבצע ולמצוא את ספר התורה ולהעביר אותו ארצה לבית הכנסת שבו היה מתפלל דני ברנר, הדתי שנהרג בקרב על הצומת. נחיה ונראה.

את הדברים האלה כתב ביומנו רב סרן במילואים רפי גיל, סמג“ד גדוד 7056 של עוצבת נשר — חטיבת המילואים של הצנחנים בפיקוד צפון — ביום החמישי של מלחמת לבנון. המלחמה פרצה כמבצע מוגבל בשם ‘שלום הגליל‘, שנועד להסיר את האיום של ארגוני הטרור הפלשתיניים — בעיקר פתח‘ ואש“ף — שהשתלטו על לבנון בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה במדינה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. ביום שישי, ארבעה ביוני 1982, פתח חיל האוויר במבצע ערצב 19 — מהמוצלחים שבמבצעים האוויריים בהיסטוריה — ובמהלכו השמיד את מערך הסוללות של טילי הנ“מ שנועדו להגן על צבא סוריה והפיל עשרות מטוסי קרב סוריים. מבצע שלום הגליל החל יומיים אחר כך, בשישה ביוני, עם פלישת כוחות צה“ל ללבנון. הצבא נע מדרום לצפון לאורך ארבעה צירים — חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית של נהר הזהרני ובקעת הלבנון. חטיבת הצנחנים, מלווה בכוחות שריון, הונחתה מהים צפונית לנהר האוואלי וניתקה את הקשר בין מפקדת פתח‘ בבירות לבין ריכוזי המחבלים בדרום לבנון.

אש תופת

גדוד 7056 גויס למילואים בשבת, ובערבו של יום ראשון כבר חצה בראש החטיבה את הגבול. למחרת נכנסה החטיבה לצור וכבשה את העיר הלבנונית העתיקה בקלות יחסית. אלפים מתושבי העיר התפנו לחוף הים שעליו נפרס דגל ענק של הצלב האדום. ביום שלישי עם שחר המשיכה החטיבה לנוע צפונה לאורך ציר החוף בואכה צידון. ביומנו מתאר רפי גיל את הקשיים הכרוכים בהנעת חטיבה שלמה בין אלפי כלי רכב צה“ליים שגדשו את הצירים.

צילום: AP

פקק תנועה צבאי. אלפי כלי הרכב הצה”ליים שגדשו את כביש החוף של לבנון מראש הנקרה וצפונה הפכו תמרון חטיבתי למשימה מסובכת במיוחד. כוחות צה”ל בכניסה לצידון, 1982

בפאתי צידון נתקלו לראשונה כוחות הצנחנים והטנקים בהתנגדות חזקה של המחבלים. הומטרו עליהם אש תופת מנשק קל ומטחים של טילי נ“ט. מאש זו נפצעו — לראשונה במלחמה — חיילים אחדים, ובהם צוותו של אחד הטנקים שנלוו לגדוד, שנפגע מטיל אר־פי־ג‘י. חיילי הצוות קפצו ממנו בוערים, ובקיש, הרס“פ הוותיק של פלוגה ג‘, אחז בהם ועם לוחמים נוספים משך אותם אל תוך אחד המבנים, שם קיבלו טיפול ראשוני.

צילום: אבי אביאל

נקודת מבט של לוחם. מבט מנגמ”ש לפני הכניסה לקסבה של צידון מכיוון הנמל

הכניסה לעיר התעכבה בשל אש חזקה שהומטרה על הכוחות מכיוון הכיכר המרכזית, כיכר רחבת ידיים המוקפת בבניינים גבוהים. מכיוון שלא ניתן לכבוש את הרחובות המרכזיים של צידון בלי להשתלט קודם על הכיכר המרכזית, קיבלה פלוגה ג‘, בסיוע הסמג“ד רפי גיל, הוראה לעקוף את זירת הקרב דרך הפרדסים שלצד העיר ולהשתלט על הבתים החולשים על הכיכר. “תוך כדי חציית הפרדסים נפתחה עלינו אש של כוחותינו, כי לא כולם עודכנו במהלך והיה מי שחשב שאנחנו מחבלים. רק במזל אף אחד מאתנו לא נפגע“, סיפר אחד הלוחמים. לאחר שחצו את הפרדסים והתמקמו בשולי הכיכר מאחורי מבנים אחדים, החל נעם ווזנר, מפקד הפלוגה, לחצות את הכיכר בראש הלוחמים ולנוע בריצה לעבר הבתים הגבוהים שבצדה השני. ברגע שיצאו הצנחנים מאחורי המחסות ניתכה עליהם אש תופת. נעם המשיך לנוע תוך ניסיון לאתר את מקורות הירי. “ירו עלינו מכל הכיוונים ולא היה לנו מושג מאיפה באה האש“, סיפר לימים בקיש הרס“פ. “נעם כבר חצה עם חלק מהכוח את רוב הכיכר, ואז נהרג דני ברנר וגם האר־פי־ג‘י שהחזיק נפגע. גררנו אותו תוך כדי ריצה לצד השני של הכיכר“.

צילום: דיוויד ברנר

מדען, תלמיד חכם, צנחן. דני ברנר ז”ל

הפלוגה פוצלה. שתי מחלקות בפיקוד המ“פ נעם מצד אחד של הכביש, ומחלקה נוספת בפיקוד הסמג“ד בצדו השני. בקרב עיקש ואכזרי מחדר לחדר טוהרו חלק מהבתים, אולם עם רדת החשכה נותרה הפלוגה מפוצלת לשני כוחות ומנותקת משאר הגדוד, והחיילים התארגנו להגנה היקפית. צלפים מחבלים שנותרו בבניינים הגבוהים שמסביב מנעו תנועה בכיכר, והמ“פ לא הסכים שיצא כוח להביא את גופתו של דני ברנר ולחלץ חייל נוסף שנפצע ברגלו מחשש שהכוח יפגע גם הוא. רק בבוקר הגיע טנק, וגופתו של דני הועמסה עליו ופונתה לאחור. כל הלילה ניסו המחבלים להתגנב ולפגוע בלוחמים, אולם הללו הצליחו לעבור את הלילה בשלום. עם שחר נמשך טיהור הבתים בסיוע הפגזות של טנקים, ארטילריה ומטוסים, שהחריבו למעשה את הבתים הגבוהים שהקיפו את הכיכר. את שקרה לאחר מכן מתאר גיל ביומנו:

לפתע פוזרו על ידי מטוסים מיליוני כרוזים והרמקול הכריז וביקש מהאזרחים לצאת מהמקלטים, לא לפחד יותר מהמחבלים הפלשתינים. ואז — בלי להבין איך ולמה פסקה האש — דומיית מוות ירדה על כוחותינו. תוך דקות הציפו את כל העיר עשרות אלפי גברים, נשים, ילדים, פצועים, הרוגים, מחבלים נכנעים, וכולם עם דגלים לבנים. בטווח חמישים מטר מאתנו נפרסו סדינים לבנים מבית החולים … הוריתי לנצור את הכלים, להדליק את גנרטור החירום ולהשאיר אחיות, רופאים ובני משפחה בבית החולים. ואז, אחרי כל כך הרבה שעות לחימה בלתי פוסקות, החלו הדמעות פורצות מעיניי, לעיני החיילים ולעיני הלבנוניים הנצורים, וכולנו … החילונו להזיל דמעה ביחד. קורה גם ללוחמים … פתאום הרגשתי שלמרות … שאני בורג קטן, אני בתוך התמונה ומבין מה קורה ומרגיש שאני בורג אבל במרכז העניינים. אבל מעל הכל ההרגשה האיומה הזאת שאתה נלחם בתוך עיר מלאת אנשים היושבים במקלטים ההולכת ונחרבת ללא עוול בכפם, ושמחתי שבכיתי.

דחפור צה”לי בקסבה של צידון שחלקים רבים ממנה נהרסו ללא תקנה

יהודי בין המחבלים

טיהור צידון התארך למעלה מהצפוי, וחטיבת הצנחנים נותרה בעיר ואבטחה את הצירים המרכזיים, מאפשרת לעיקר הכוחות להמשיך לנוע צפונה לעבר ביירות. במקביל המשיכה החטיבה לטהר את העיר ואת מחנות הפליטים הסמוכים לה ממחבלים תוך קרבות מבית לבית. כל הגברים שבעיר התבקשו לצאת לחוף הים, שם נערך מיון דקדקני בניסיון להבדיל בין אזרחים תמימים לבין מחבלים. גיל מתאר זאת ביומנו כ“עבודה מלוכלכת” שבה נעזרו החיילים במשתפי פעולה מקרב המחבלים כדי לאתר מחבלים אחרים שהסתתרו בלב האוכלוסייה האזרחית. בימים הבאים נלכדו ונהרגו מאות מחבלים.

אחדים ממאות המחבלים שנלכדו בצידון

צילום: אבי אביאל

בבתים רבים שאליהם נכנסו חיילי צה”ל נמצאו מצבורי נשק ותחמושת אדירים. לוחמי הגדוד נושאים רובי קלצ’ניקוב שנמצאו באחד הבתים בצידון

ביום שישי ה־11 ביוני יצא רפי גיל בראש כוח שאבטח נגמ“ש ובו רמקול ששב וקרא לגברים לעזוב את העיר ולהגיע לחוף. “אני ישבתי על הנגמ“ש ורפי ישב בפנים“, מספר הקשר אבי אביאל. “פתאום רץ אלינו אדם חבוש ברט וצעק באנגלית: ‘אל תירו, אני יהודי!’. ברגע הראשון חשבתי שזה מחבל וכמעט יריתי בו. בתעודת הזהות שלו אכן נכתב שהוא יהודי בשם יצחק הלוי. הלכתי עם חייל נוסף לביתו, שם היו אחדים מבני המשפחה. בבית היו תשמישי קדושה וסממנים יהודיים נוספים. כעבור כשעה הצטרף אלינו הסמג“ד רפי שחשב שהלכנו לאיבוד“.

יהודי אחד בלב ארץ המחבלים. יצחק הלוי עם הצנחנים מעט לאחר רגע המפגש. בהמשך העבירו אותו ואת משפחתו לישראל. הסמג”ד רפי גיל שלישי משמאל

יצחק הלוי סיפר לצנחנים את הסיפור המדהים של משפחתו ושל ספר התורה המוחבא בעיר.

הקהילה היהודית של צידון נוסדה כנראה במהלך המאה העשירית. במשך השנים גדלה הקהילה והצטרפו אליה יהודים שנמלטו ממקומות שונים, אולם היא נותרה קהילה קטנה למדי. היהודים התרכזו ברובם ברובע היהודי, שטח קטן בצפון הקסבה העתיקה של העיר. למרות גודלה היו לקהילה מוסדות מפותחים בתחומים שונים. יהודי צידון — כמו יהודי לבנון כולה — היגרו ברובם לישראל ולצפון אמריקה עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנות השבעים. גם בני משפחתו של הלוי נמנו עם הבורחים, אולם בשל היותו גבאי של אחד מבתי הכנסת הוא ראה לעצמו חובה להישאר מאחור, ועמו נותרו אחדים מבני משפחתו.

ספרי התורה המפוארים של הקהילה נלקחו ברובם עם המהגרים, אולם באחד מבתי הכנסת נותר ספר תורה שהיה שייך למשפחתו של הלוי. בערבו של יום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, יצא כוח בפיקוד הסמג“ד רפי גיל והרב הגדודי למבצע שמטרתו לחלץ את ספר התורה. “תמצאו לספר התורה בית טוב בישראל“, ביקש יצחק הלוי מהקשר אבי אביאל שעמד אתו בקשר באותם ימים. הפרק המתאר את מציאת ספר התורה הוא אחד המרגשים ביומנו של רפי גיל:

וזהו הסיפור: לקחתי את הרבי, רֶב דוד שלנו, יחד עם עוד מספר חיילים. נסענו לכיוון המשוער, פגשנו בדרך את יצחק הלוי. העלינו אותו על הג‘יפ והוא הוביל אותנו עד הכביש הקרוב ביותר לקסבה. ירדנו חמושים ודרוכים ונענו אחריו בתוך מבוכי הקסבה שהייתה עד 1978 הרובע היהודי. המקום בנוי רחובות צרים ללא אור, מלוכלכים ומעופשים ומלאים פלשתינים שברחו מחיפה ומיפו במלחמת העצמאות. ואז הגענו. ראינו בכניסה מזוזה ישנה ונכנסנו לתוך בית הכנסת. בתוכו נמצאת משפחה בצפיפות עצומה. כולנו התחלנו להתרגש. מין הרגשה כזאת של ראשוניות. שמונה חיילים בתוך רובע יהודי ישן בתוך לבנון מוצאים בית כנסת עתיק. יצחק הלוי, שהיה שם בפעם האחרונה לפני חמש שנים, פורץ בבכי מר. נותנים לו פטיש חולץ, הוא פותח את ארון הקודש שהיה סגור בשלוש חתיכות עץ. בפנים אנחנו מוצאים את ספר התורה היחידי שנותר. מתרגשים, מצטלמים ובוכים, ורֶב דוד לוקח עם החיילים את ספר התורה מכוסה בטלית והולכים רגלית עד אלינו למפקדת הגדוד. אפילו אני האפיקורס הגדול מתרגש.

הקשר אבי אביאל הוציא את ספר התורה מבית הכנסת העתיק וצעד עמו בעיר עד למפקדת הגדוד

באותה שבת העניק ספר התורה העתיק לבית הכנסת המאולתר שבנו החיילים נופך מיוחד:

נכנסה השבת. הירש העמיד את שני הטרקטורים שמצאנו כשלל מחבלים במרחק של עשרה מטרים אחד מן השני, פרס … רשת הסוואה ענקית והפך את המקום לבית כנסת. דוד שלנו העמיד אחר כבוד את ספר התורה, וקרוב לשלושים חיילים מהגדוד התאספו ובאו לבית הכנסת הצנוע, המאולתר והיפה הזה. איזה מחזה מרגש ובלתי מוסבר של חיילים לוחמים שרים שירי שבת בצלו של בית כנסת מאולתר בתוך לב לבה של צידון הערלה.

צילומים: אבי אביאל

‘הכנסת ספר תורה’ בלב צידון הערלה. הצנחנים מוציאים את ספר התורה העתיק מבית הכנסת ומובילים אותו דרך הקסבה של צידון לבית הכנסת המאולתר במתחם הגדודי − רשת הסוואה הפרוסה בין שני דחפורים

כסף קטיפה וגווילי צבי

תיבת ספר התורה העתיק שנמצא בצידון עשויה מעץ ומצופה בכסף ובקטיפה ירוקה, והספר עצמו כתוב באיכות נדירה על גווילי עור צבי. מומחים העריכו שהגוויל הוא בן למעלה ממאה שנה והכתב עדיין ברור ותקין לחלוטין. על הכתר שבראש התיבה מופיעה כתובת הקדשה המעידה על השנה שבה נכתב הספר:

קודש לה‘ לקהילת קודש צידון יגן עליה א־לוהים. לעילוי נשמת הזקן הנכבד הרב רבי יצחק חסון תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ולעילוי נשמת האישה הכבודה והצדקת מרת סיניורה שמחה די חסון נוחה עדן, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, לחזות בנועם ה‘ שנת ציד“ה בר“ך אבר“ך אביונ“ה אשביע לחם, לחמה של תורה.

הפסוק מתהלים (קל“ב, ט“ו) המופיע בסוף ההקדשה מציין את שנת כתיבתו של הספר — תרכ“ח (1868) — ולכן הושמטה האות יו“ד מהמלה “אביוניה“. תיארוך זה מתאים לעדות המומחים שבדקו את הגוויל. מעניינת הבחירה בפסוק מתוך פרק העוסק בשבועת דוד לבנות בית לה‘ בירושלים. נראה שהמלה “צידה” משכה אף היא את לבם של יהודי צידון, שבערבית נקראת ‘ציידה‘, לצד המסר של הקדשת בית לה‘. אולם ביתו החדש של הספר בארץ ישראל נותן לפסוק משמעות חדשה ומרגשת.

צילום: זאב ח' ארליך (ז'אבו)

צילום: מירי צחי

הבטחה שהוגשמה

הקרב בצידון לא הסתיים עדיין עבור צנחני עוצבת נשר שהמשיכו לפעול בלבנון, ועבור צה“ל כולו ששקע במלחמה מתישה וארוכה שהסתיימה רק ב־1985 עם נסיגת הכוחות והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם סיפורו של ספר התורה העתיק נחתם. חלומו של רפי גיל הוגשם, הספר הובא לישראל ונתרם לזכרו של דני ברנר. דני, מדען מוכשר שערב המלחמה עמד לסיים דוקטורט בכימיה פיזיקלית במכון וייצמן, לא שב לביתו, ובני משפחתו מצאו בספר התורה סוג של נחמה.

חלפו שלושים שנה מאז שהחלה המלחמה בלבנון, שלושים שנה מיום שנפל דני ברנר ז“ל וממציאת ספר התורה. הרבה דברים השתנו מאז בחברה הישראלית, ולמלחמת לבנון תפקיד חשוב בשינויים שהתרחשו בה. גם חבריו של דני ברנר, לוחמי גדוד 7056, השתנו והתבגרו, אולם הם ממשיכים לפקוד את קברו מדי שנה ולתמוך במשפחתו, ובכל מפגש עולה מחדש סיפור הקרבות וסיפורו של ספר התורה העתיק.

והספר עצמו? ספר התורה שהוסתר בלב צידון מאחורי לוחות עץ ומסמרים מצא את מקומו בבית הכנסת של מושב בני דרום. הוא משמש לקריאה בתורה בחגים, ופתיחתו מרגשת כל פעם מחדש.