תכתובת של רב צבאי אמריקני בדכאו ומכתבים שבהם הוא מוזכר מציגים את דיוקנו של גיבור שנלחם בביורוקרטיה למען הצלת אחיו היהודים בכל דרך שמצא

כניעת גרמניה לבעלות הברית באייר תש"ה (1945) ציינה את סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. החיילים חזרו הביתה ואירופה החלה לשקם את עצמה. גרמניה חולקה לארבעה אזורים וכל אחת מבעלות הברית הייתה אחראית לניהולו של אחד מהם. למרות שחרורם של מחנות הריכוז, כאשר הגיע סרן אברהם יהודה קלאוזנר (1915־2007) — רב צבאי אמריקני — לדכאו שלושה שבועות אחרי שחרור המחנה, הוא גילה כי קשיים רבים ניצבים עדיין בפני היהודים שניצלו. הרב הרפורמי נעשה עד מהרה עוגן של יציבות עבור הניצולים באנדרלמוסיה המנהלית ששררה בגרמניה לאחר המלחמה. יהודים מיוסרים שלחו אל קלאוזנר מכתבים ובהם שאלות בדבר גורלם של בני משפחתם או בקשות להעביר מכתבים ומנות מזון לבני משפחה שלא יכלו ליצור עמם קשר ישיר בשל אי הסדירות של הדואר ובשל היעדר כתובת קבועה. במכתב מ־9 ביולי 1945 מתחננת אם מודאגת: "בננו נלקח מאתנו לפני שש שנים. אני לא צריכה להסביר לך איזו מצווה זו להשיב אותו להוריו … אני מקווה שנשמע בשורות טובות ממנו באמצעותך". למכתב צורפו מכתב אל בנה ו־25 דולרים. קלאוזנר נעשה סמל של תקווה ושל עמידה איתנה לאלה שלא היה להם אל מי לפנות מלבדו. הוא הכין רשימות של ניצולי דכאו תחת הכותרת "שארית הפלטה, בוואריה", ופרסם אותן ברחבי העולם בשש מהדורות.

למרות זאת דמותו של קלאוזנר שנויה במחלוקת. בחתירתו הנלהבת לעזור ליהודים בגרמניה הוא לא גילה סובלנות לכללי הביורוקרטיה. לעתים היה מחוספס ונהג להטיח האשמות לכל עבר ולמתוח ביקורת גלויה על אנשים ועל ארגונים שלא עשו כל שיכלו למען הניצולים. כך רכש לא רק ידידים אלא גם אויבים, ואחדים מהם פעלו מאוחר יותר כדי למנוע את חזרתו לגרמניה במטרה להמשיך במפעלו. בסופו של דבר עזב קלאוזנר את גרמניה תשוש וסחוט קצת יותר משנה לאחר השחרור.

 

 

 

סבלנותו פקעה

התכתובת של קלאוזנר מהשנים 1945־1950, הכוללת גם דוחות ושבחים שהורעפו עליו בצאתו, מצויה כיום במלואה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. רבות מפניותיו הוגשו בשם 'הוועד המרכזי לשארית הפלטה', ארגון שהוא ייסד עם ד"ר זלמן גרינברג, מניצולי מחנה הריכוז דכאו, במטרה ליצור לשניים מעין מעמד רשמי של נציגי היהודים העקורים באזור הכיבוש האמריקני. הוא התכתב רבות עם ארגונים יהודיים בארצות הברית ובבריטניה, והביע תסכול גובר על התנאים הנוראיים ששררו במחנות. הפצרותיו בארגונים אלה, בממשל הצבאי האמריקני ובאנשי דת צבאיים אחרים לסייע ליהודים במחנה הריכוז דכאו ובבוואריה בכלל נענו בהבטחות סרק או נדחו בקש, ובמחנות לא נשתנה דבר.

סבלנותו של קלאוזנר פקעה, והוא שיגר מטח מכתבים בגנות חוסר הסיוע הבינלאומי והאמריקני ליהודים האומללים שנשארו במחנות בעל כורחם. הוא לא היסס לחשוף את הקלקולים בארגונים שהיו אמורים לשאת באחריות לסיוע לניצולים — מנהל הסיוע והשיקום לפליטים של האו"ם (אונר"א) וועדת החלוקה המשותפת של יהודי אמריקה (הג'וינט). את מרירותו על הארגונים שסיבכו את מתן העזרה ליהודים שלא לצורך שפך קלאוזנר על פלונית גברת פרמן ב־7 בפברואר 1946:

אנחנו דואגים לכל בני עמנו. איננו מבדילים בין בטנם הרעבה של יהודים ליטאים ויהודים פולנים, יהודים דתיים ושאינם דתיים.
שמענו בכי ילדים וראינו את דמם של גוססים ומעולם לא נתנו את דעתנו לאיכות הבכי או להרכב הדם. ידענו רק כי זה בכי יהודי ודם יהודי.
אני מכיר יהודי אחד. גופו צמוק, הוא ערירי, בלי משפחה, בלי אהבה, רק זיכרונות … האם עליו להכפיף עצמו לאיזו דעה קדומה גאוגרפית או דתית לפני שתבוא יד דואגת ותחלץ אותו ממעמקי ייאושו ותפיח בו תקווה לחיים חדשים?

אפשר לתהות מה חשבה הגברת פרמן על תשובה זו להצעתה לכלול את הוועד המרכזי לשארית הפלטה בתכנית שנועדה לסייע ליהודי ליטא. קלאוזנר לא הקפיד תמיד על נימוסים ראויים כשהביע את דעותיו באשר לדרך הנכונה לטפל בעקורים היהודים.